דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | כבד את אביך את אימך

הרב נחמיה רענן
20.01.2015
קובץ טקסט

הדיבר החמישי מתוך עשר הדברות שמופיעות בפרשת יתרו עוסק במצוות כיבוד הורים:

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

(שמות כ', יב).

הרמב"ן בפירושו לפסוק מעיר על כך שעשרת הדברות מחלוקות לחמש דברות ראשונות העוסקות במצוות שבין אדם למקום, וחמש אחרונות העוסקות במצוות שבין אדם לחברו. מצוות כיבוד הורים נמצאת, לאור חלוקה זאת, בקבוצת חמשת הדברות שעוסקות במצוות שבין אדם למקום, וכך מסביר זאת הרמב"ן:

...הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון...

לדעת הרמב"ן יש קשר בין מצוות כיבוד הורים למצוות שעוסקות בכבוד הקב"ה, כיוון שיש דמיון בין הקב"ה, שהוא הבורא הראשון, לבין ההורים, שהם הבוראים האחרונים של האדם כשותפים ליצירה עם הקב"ה.

הרבי מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניארסון, התייחס באחת משיחותיו לדברי הרמב"ן הללו. בתחילת השיחה מעמת הרבי בין דברי הרמב"ן הנזכרים ללשונו של ספר החינוך בהסבר טעם מצוות כיבוד הורים:

ובספר החינוך[1] בשורשי מצוות כיבוד אב ואם כתב: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ושייתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו, וכשיקבל זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומושכלת שלולי הנפש שחננו הא-ל - יהיה [האדם] כסוס, כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו יתברך שמו".

ולהעיר שלפי דברי החינוך מבואר (רק) שיש שייכות בין כיבוד אב ואם לכבוד הא-ל, כי על ידי קביעת הכרת הטובה של אביו שהולידו, יעלה ממנה להכיר טובות הא-ל ברוך הוא; אבל מלשון הרמב"ן אולי משמע, שכיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הקב"ה, "כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מה"חמשה לאדם" אלא מחמשת הדברות הראשונות המדברים "בכבוד הבורא".

ויש לומר הביאור בזה:

בספר החינוך שם הלשון ש"האב והאם הם סיבת היותו בעולם... גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", ובפירוש האבן עזרא "הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטיפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו".[2] אבל ברמב"ן מדייק שהאב "משתתף ביצירתו", ותו לא. ובפשטות מקורו ממאמר רבותינו ז"ל "ג' שותפין הם באדם וכו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".[3]

(ליקוטי שיחות, כרך ל"ו, עמוד 90 - 94).

הרבי מבחין בין הסברו של הרמב"ן לטעם מצוות כיבוד הורים לבין הסבר ספר החינוך. לדעת הרמב"ן, ההורים משתתפים ביצירת האדם, ולכן הוא חייב בכבודם כפי שהוא חייב בכבוד הבורא. לעומת זאת, לדעת ספר החינוך טעם המצווה הוא הכרת הטוב להורים על כך שטרחו והשקיעו בגידולו מקטנותו. בהמשך הדברים מוסיף הרבי להסביר את שיטת הרמב"ן:

ויש לומר, שזה שהעניין של כיבוד אב ואם הוא עצמו "כבוד הא-ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". שזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטיפחוהו וכו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אף על פי שהאמת היא שהוא יתברך "זן את העולם כולו", מכל מקום, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכוח עצמו, אין זה נקרא "שותפות" עם מעשה הקב"ה; מה שאין כן יצירת הוולד, שאין זה בכוח האדם לבדו להביא את הוולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלויה של הקב"ה, ש"נותן בו רוח ונשמה וכו"'.

ואולי יש לומר, דגם חלק האב והאם (הגוף) תלוי באופן גלוי בהקב"ה, וכידוע שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כוח האין סוף והבלי-גבול של הקב"ה. כי נבראים מצד עצמם הרי הם מצד גדרם במידה וגבול ואין שייך שיהיה בהם מצד עצמם כוח ההולדה שהוא כוח בלי גבול, להוליד עד אין סוף (וגם עצם ההולדה הוא עניין של חידוש, כעין יש מאין), ואינו אלא מצד כוח האין סוף של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכוח המפליא לעשות. ועל דרך זה הוא בפשטות בבעלי חיים.

...וזוהי גם נקודת הביאור בדברי הרמב"ן שכיבוד אב ואם הוא "כבוד הא-ל", שמדבריו משמע שבעיקרו הוא עניין של "בין אדם למקום" (שלכן בא בחמשת הדברות הראשונות).

טעם מצוות כיבוד הורים, לדעת הרמב"ן, מבוסס על כך שההורים הם שותפים לבורא ביצירת האדם. הרבי מסביר מדוע השותפות באה לידי ביטוי דווקא בהולדה ולא בגידול: גידול הילד נובע מכוח ההורים מצד עצמם, בניגוד להולדה שתלויה בצורה ישירה בבורא. התלות בבורא בתהליך ההולדה באה לידי ביטוי לדברי הרבי בשני הקשרים. האחד הוא בנתינת הנשמה לתוך הגוף, והשני הוא יכולת ההולדה שנובעת מכוח האין סוף ולא מהאדם הסופי.

ישנם כמה סיפורי מופת על קיום מצוות כיבוד הורים במסירות מיוחדת. הסיפור הבא לא עוסק במסירות יוצאת דופן במצוות כיבוד הורים, אבל הוא ממחיש בצורה חדה את חשיבותה ומעלתה של מצוות כיבוד הורים:

"היהודי" הקדוש היה לומד בכל יום עם תלמידיו שעור גמרא. היה ביניהם בחור מופלג אחד מפשיסחא. הבחור היה יתום מאביו. פעם אחת באמצע הלמוד, התחיל "היהודי" להעמיק בענין אחד שהיה קשה לו. הבחור ידע את דרכו בקודש, שבכל פעם כשהוא מתחיל לעין הוא שוהה בעיונו בדבקות עצומה, ולכן נמלך לילך בינתיים לבית אמו לטעום משהו, כי הרגיש חלישות הלב. כשגמר בחיפזון לאכול, קם במהירות ללכת לבית רבו, והנה אמו קוראת לו ומבקשת ממנו שיעלה לעלית הבית ויוריד לה משם חבילה של שחת, שהייתה צריכה לה. לא רצה הבחור לחזור, כי חשב אולי כבר התחיל רבו הקדוש ללמד. ברם באמצע הדרך נמלך בלבו הלוא עקר הלמוד הוא כדי לשמור ולעשות, ועכשיו שבאה לידי מצות כבוד אם ולא אקימנה? חזר במהירות ורץ לעשות רצון אמו, ואחר-כך שב לבית רבו. כשפתח הדלת של "היהודי" הקדוש, נתעורר היהודי מרעיונו, קם מלא קומתו ושאל את הבחור, איזו מצוה עשה עתה, שכן בבואו אל הבית ראה את האמורא אביי מלוהו, ותכף נתיישבה לו הקושיא שמעין בה. ספר לו הבחור את המאורע. אמר "היהודי" לתלמידים:

אביי לא היה לו אב ואם, ככתוב בגמרא (קידושין לא, ע"ב), ולכן נקרא בשם אביי, שהוא ראשי תבות: "אשר בך ירחם יתום",[4] ודרכו שמי שמקים מצות כבוד אב ואם הוא הולך עמו, כדי שיהיה לו חלק בהמצוה, וכשבא הגיד לי תרוץ על הקושיא.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק ב' עמודים 197 - 196, סיפור 407).

 


[1]   מצווה ל"ג.

[2]   אבן עזרא, הפירוש הארוך, שמות, כ', א.

[3]   קידושין ל:.

[4]   הושע, י"ד ד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)