יתרו | לא תחמוד

"לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (כ', יג).

האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר - איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.

נראה, כי קיימת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של איסור החמדה, בין הרמב"ם לבין הראב"ד. הרמב"ם (הל' גזילה ואבדה א', ט) פוסק שאין לוקים על לאו ד"לא תחמוד", ונימוקו עימו: זהו לאו שאין בו מעשה, וכידוע - אין לוקים על לאו שאין בו מעשה.

הראב"ד מעלה מייד תמיהה על נימוק זה: "לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ?!". הראב"ד מעיר בצדק, שלאו זה מלווה במעשה של לקיחת החפץ, וללא מעשה זה - אין עוברים על הלאו, כמבואר במכילתא. ובכן, נראה שהמרב"ם הבין אחרת את הצורך במעשה הלקיחה. לדעתו, האיסור לחמוד מתייחס ביסודו למחשבת הלב בלבד: אסור לאדם לחשוק בחפצים שאינם שלו. אמנם, כל זמן שמחשבה זו נשארת בלבו של האדם - לא ניתן לחייב אותו בגינה, ולכן דרוש תנאי חיצוני לשם יצירת החיוב. מעשה הלקיחה מעיד על מחשבת הלב, ונותן לה ביטוי ממשי. ממילא, האיסור הוא אכן איסור שאין בו מעשה, שכן המעשה הנלווה אליו רק מעיד על מחשבת הלב. הראב"ד, כנראה, הבין אחרת: לדעתו, האיסור לחמוד נעוץ בעצם העובדה שהאדם לקח את ממון חבירו לאחר שחשק בו.

לאור זאת, ניתן להבין את נקודה נוספת שנחלקו בה הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם פוסק שהחומד עובר באיסור אפילו אם הבעלים התרצו לבסוף להעניק לו את החפץ, ולקיחת החפץ נעשתה בהסכמה. פסק זה ברור לאור הבנתו העקרונית של הרמב"ם: האיסור לחמוד קיים בכל מקרה שבו הייתה מחשבת חימוד שבאה לידי ביטוי בפועל, אפילו אם היא באה לידי ביטוי בהסכמתם המלאה של הבעלים.

הראב"ד, לעומת זאת, סבור שעוברים על האיסור רק כאשר החפץ נלקח בניגוד לדעת הבעלים. לשיטתו, האיסור ממוקד במעשה הלקיחה, ולא במחשבת החימוד כשלעצמה, ולכן אין האדם עובר על האיסור אלא אם לקח את החפץ בחוזקה ובדרך גזילה.

נראה, שמחלוקת הראשונים הזו משקפת שני יעדים ערכיים שונים הגלומים באיסור: ברמה אחת - התורה חפצה לתקן את המציאות החברתית והכלכלית, על ידי מניעת מעשי גזילה וחמס. כחלק מכך, היא אוסרת על חימוד שעלול להביא לידי הפרת הסדר החברתי התקין. בנוסף לכך - התורה גם מעוניינת בתיקון הלבבות כיעד עצמאי. מבחינה זו, עצם העובדה שאדם חומד בממון חבירו - היא כשלעצמה דורשת תיקון, גם אם חימוד זה לא יבוא לעולם לידי מימוש.