פרשת יתרו - מה עניין יתרו להר סיני?

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת יתרו - מה עניין יתרו להר סיני?*

פרשת יתרו מתחלקת באופן ברור לשני חלקים: בתחילתה סיפורו של יתרו, ולאחריו סיפור מתן תורה. הקשר של חלקה השני של הפרשה לספר שמות הוא טבעי ומובן: עם ישראל יוצא ממצרים, ים סוף נקרע לפניהם, הם הולכים במדבר עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ולאחר שהם מנצחים את עמלק, האויב האולטימטיבי, הם מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים תורה. אולם תיאור זה רק מחריף את הבעיה הקיימת עם חלקה הראשון של הפרשה: מדוע התורה בוחרת לספר לנו דווקא כאן, קודם מעמד הר סיני, על ביאת יתרו?

 

הבעיה מחריפה עוד יותר לאור דעת אחד מהתנאים במכילתא, הסובר שסיפור זה התרחש בכלל לאחר מעמד הר סיני, והוא כלל לא נמצא במקומו הכרונולוגי. אם הסיפור אינו מתאים לכאן מבחינת ההקשר ואינו מתאים אף מבחינת סדר הזמנים - מדוע התורה מספרת אותו כאן?

 

במבט שני, ניתן למצוא סיבה לציון סיפור יתרו דווקא קודם למעמד הר סיני.

 

התורה כותבת קודם קבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". נדמה, שאין מדובר אך ורק בהתעלות רגעית על הסכסוכים והמריבות הפנימיות, אלא בתנאי הכרחי לקבלת התורה. ללא אותה אחדות מוחלטת, עם ישראל לא היה יכול לקבל תורה. היסוד שמלמדים אותנו חז"ל בדרשה זו הוא שהתורה ניתנה לכנסת ישראל כולה כישות אחת מאוחדת.

 

אולם בנתינת תורה מסוג כזה יש גם סכנות. ישנו חשש שהמעמד המופלא והמרהיב של "קולות וברקים וענן כבד" יכניס את העם לאקסטזה רוחנית, שבה הוא ייסחף אחרי משה ותורתו בלי להחליט על כך באופן אמיתי. בנקודה זו חייב לבוא יתרו - מיוזמתו האישית, ללא כל גיגית הכפויה עליו - כדי להצטרף למעמד הנשגב של קבלת התורה. אין לו כל מחויבות לעם ישראל, אין אף אחד שמאיץ בו להגיע, ובכל זאת הוא מחליט שעם ישראל הוא העם שאליו ראוי להצטרף.

 

לפי דברינו, ניתן להסביר שסיפור יתרו מופיע דווקא לפני קבלת התורה כדי ללמד אותנו שהתורה אמנם ניתנה לעם ישראל בכללותו, אבל במידה שווה היא ניתנה גם לכל פרט ופרט. למרות שישנו בתורה פן שבו עם ישראל נידון כישות אחת - "אתם ראיתם", "ואתם תהיו לי"; ישנו פן שבו כל אחד ואחד עומד לפני הקב"ה באופן פרטי - "אנוכי ה' א-לוהיך", "לא תשא את שם ה' א-לוהיך לשוא".

 

סיפור יתרו בא לבטא את העובדה שהתורה ניתנה בשתי רמות - הן לכלל והן לכל יחיד ויחיד, ושישנה חשיבות לכל אחד מהפנים: "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי".

*סיכם: ר' שאול ברט