פרשת יתרו - מעמד הר סיני

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת יתרו

בפרשת יתרו עוברת התורה שלב והופכת לספר חוקים, ומעתה מוקד עיסוקה אינו הסיפור שהחל באבות והמשיך ביציאת מצרים אלא מערכת המצוות שמקבלים בני ישראל בהר סיני.

הדרך שבה התורה מציגה את המצוות - הסדר, ההמשכיות והצורה שבה הן ניתנות - משמעותית לא פחות מתוכנן!

חלקו הראשון של שיעורנו יהווה הקדמה רחבה לנושא זה וייצור בסיס ללימוד החלק האחרון של ספר שמות, ואילו חלקו השני יתמקד בסיפור "הנסתר" של עשרת הדיברות.

חלק א - מבנה ספר שמות ונושאו

בספר שמות אנו נתקלים בשני סוגי "פרשיות": פרשיות סיפור (בהמשכים) ופרשיות מצוות. כפי שכבר הזכרנו, עד פרשת יתרו (וליתר דיוק, עד הגעת העם להר סיני) עסקה התורה כמעט אך ורק בסיפורים (הבריאה, סיפורי האבות, יציאת מצרים וכו'). לעומת זאת, מפרשת יתרו ואילך אנו מוצאים פרשיות רבות המכילות "מצוות" (עשרת הדיברות, המשפטים [פרקים כ"א-כ"ג], הלכות המשכן [פרקים כ"ה-ל"א] וכו').

הסיבה הבסיסית לחלוקה זו פשוטה: ספר בראשית מסביר מדוע בחר הקב"ה באברהם אבינו להיות אב לאומתו הייחודית וכיצד עשה זאת; ספר שמות מתחיל בתיאור קיום ההבטחה לאבות על ידי גאולת העם משעבוד מצרים; וכעת, קודם שייכנס העם לא"י על מנת לדור בה כעם ה', חייב הוא לקבל מצוות [מתן תורה] שיאפשרו לו לקיים את ייעודו כעם סגולה.

בהנחה שקודם שימשיכו במסעם לא"י יקבלו בני ישראל בהר סיני את כל המצוות (או לפחות רובן) היינו מצפים למצוא בחומש סדר מאורעות כזה:

א. סיפור: יציאת מצרים והגעת העם להר סיני.

ב. מצוות: כל המצוות שבני ישראל מקבלים בהר סיני.

ג. סיפור: המסע מהר סיני לא"י.

למעשה המצב מסובך הרבה יותר: במקום להציג את כל המצוות יחד, כתובות במסגרת מעמד הר סיני רק עשרת המצוות הראשונות; לאחר סיפור קצר מופיעות מצוות נוספות בפרשת משפטים; בסוף פרשת משפטים אנו מוצאים סיפור קצר נוסף, ולאחריו שבעה פרקים העוסקים בהלכות המשכן (תרומה/תצווה); אחרי רשימה ארוכה זו של מצוות מופיע סיפור חטא העגל (ל"ב; א - ל"ד; י); ולאחריו רשימת מצוות נוספת (ל"ד; יא-כו). דגם זה של ערבוב מצוות וסיפור ממשיך גם בספר ויקרא ובספר במדבר.

למה מציגה התורה את המצוות בצורה מסובכת כל כך? מדוע לא הביאה את כולן במסגרת טקסטואלית אחת (כמו בשולחן ערוך ובשאר ספרי ההלכה)?

התשובה לשאלה זו היא הבסיס לשיטת לימוד התורה. הצורה שבה התורה מציגה את מצוותיה מחייבת אותנו לשים לב לא רק לתוכן המצוות אלא גם לדרך נתינתן, ועל כן אנו מניחים במסגרת לימודנו את החומש שיש משמעות לסדר הבאת המצוות.

השלב הראשון - שמטבעו הוא גם אובייקטיבי יותר - בהבנת סדר זה הוא הבנת סדר הפרשיות, ורק בשלב השני אנו מנסים לתת לו משמעות.

אין מוקדם ומאוחר

במסגרת זו אנו נדרשים לאחד ההיבטים המהפכניים של לימוד החומש - סוגיית הסדר הכרונולוגי של הפרשיות, או: סוגיית "אין מוקדם ומאוחר בתורה". האם ניתן להניח שהתורה מספרת סיפור על פי סדר האירועים הכרונולוגי, או שמא היא עשויה - משיקולים שונים - לצרף פרשיות שונות יחד למרות העדר רצף כרונולוגי?

על אף שסיפור מתמשך במקרא שומר על סדר כרונולוגי, קיימים מקרים שבהם מובאים בסיפור פרטים משלימים מתקופה מאוחרת. למשל: סיפור ירידת המן בפרשת בשלח מסתיים בציווי למשה לשים צנצנת מן ליד הארון במשכן; ציווי זה יכול להינתן רק לאחר חודשים רבים, לאחר הקמת המשכן, אך התורה מעדיפה לכתבו במסגרת סיפור ירידת המן (שהחלה לפני מתן תורה) על מנת להשלים עניין זה. [סיפור יהודה ותמר הוא דוגמה קלסית למקרה כזה, ראה בראשית ל"ח; יא-יב: תמר חיכתה עד ששלה יגדל, ואם כן חציו השני של הסיפור התרחש לפחות שלוש עשרה שנה אחר כך, אחרי שיוסף נהיה שליט במצרים (שהרי יוסף נמכר בגיל שבע עשרה, והוא פתר את חלום פרעה בהיותו בן שלושים).]

בנוגע למצוות השאלה מורכבת יותר: האם גם הן כתובות בסדר נתינתן הכרונולוגי או שמא שילובן בסיפור מלמד שלא נכתבו כסדר? בנושא זה, המוכר כסוגיית "אין מוקדם ומאוחר בתורה", נחלקים המפרשים לשני מחנות: בראש המחנה האחד ניצב רש"י (ועמו מדרשים רבים), הסובר כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ומנגד עומד רמב"ן, הטוען שהתורה שומרת על סדר כרונולוגי.

כוונת רש"י אינה שהתורה נכתבה ללא כל סדר! רש"י מסכים שיש סדר בתורה, אלא שלדעתו סדר זה איננו כרונולוגי אלא ענייני, ועל כן כשהתורה עוסקת בנושא מסוים היא מביאה פרשיות מאותו עניין אף אם אין הן במקומן מבחינת סדר האירועים.

לדוגמה: בגלל הקשר בין בניית המשכן לחטא העגל מופיעה מצוות בניין המשכן - למרות היותה מאוחרת - לפני חטא העגל (בפרקים כ"ה-ל"א).

רמב"ן, לעומתו, חוזר ומטעים במקומות רבים כי מחוץ למקומות ספורים שבהם יש ראיות מוחצות שמצווה או פרשה איננה במקומה הכרונולוגי, צריך הלומד להניח שהמאורעות והמצוות כתובים כסדר. לדוגמה: לשיטתו מצוות בניית המשכן ניתנה לפני חטא העגל.

מחלוקת זו אינה נוגעת רק לפרשיות העוסקות במצוות אלא גם לפרשיות שמופיעים בהן סיפורים! ודוגמה קלסית לכך היא המחלוקת אימתי הצטרף יתרו לבני ישראל במדבר.

מתי הגיע יתרו?

פרשת יתרו פותחת בהגעת יתרו למחנה ישראל ליד הר סיני (ראה י"ח; ה). מיקום הפרשה מלמד שיתרו הגיע לפני מתן תורה, אך פרטים שונים בהמשך אותה פרשה (שגרת יומו של משה - שפיטת העם והוראתו, ראה י"ח; טו-יז) מרמזים שהיה זה לאחר מתן תורה.

אבן עזרא אכן סובר שפרשה זו אירעה לאחר מתן תורה, ואילו רמב"ן, לעומתו, סבור שהראיות אינן מוחצות ושהפרשה אירעה לפני מתן תורה.

רש"י (י"ח; יג) מציע פשרה מעניינת על ידי חציית הפרשה: יתרו אכן הגיע לפני מתן תורה (י"ח; א-יב), כדעת רמב"ן, אך המתואר בהמשך הפרשה (יג-כז) אירע לאחר מתן תורה. פירוש זה מחייב את רש"י להסביר כי הביטוי "ממחרת" (שבפסוק יג) איננו מתייחס ליום שלאחר הגעת יתרו כי אם ליום שלמחרת קבלת הלוחות השניים (למחרת יום הכיפורים).

מאידך, אבן עזרא, המפרש שהפרשה כולה אירעה לאחר מתן תורה, נדרש להסביר מדוע היא כתובה לפניו, והוא מציע הקבלה סיפורית/נושאית בין פרשייה זו לבין קודמתה - פרשת מלחמת עמלק שבסוף פרשת בשלח:

"ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה: בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל".

מחלוקת זו בעניין מועד הגעת יתרו למדבר מדגימה היטב את הגישות המתודיות השונות ביחס לאי-התאמות בתורה:

א. שמירה על הסדר הכרונולוגי והתמודדות נקודתית עם הבעיות שהיא מעוררת.

ב. שמירה על הסדר הכרונולוגי עד להיתקלות הראשונה בבעיה - אז יש להסביר מדוע התורה מתעדת אירועים שלא במקומם.

ג. שינוי הסדר הכרונולוגי מלכתחילה על פי שיקול דעת, המצריך מתן הסבר לסדר הפרשיות.

מתי אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע"

נביא כעת דוגמה נוספת מפרשת יתרו - המחלוקת הידועה ביחס לסדר האירועים במעמד הר סיני.

כפי שהסברנו, ניתן לחלק את הפרשה לרכיבים בסיסיים של סיפור ומצוות:

י"ט; א-כה - [סיפור] - הכנות לקבלת עשרת הדיברות.

כ; א-יד - [מצוות] - עשרת הדיברות.

כ; יד-יז - [סיפור] - יראת בני ישראל מהתגלות הקב"ה.

כ; יח - כ"ג, לג - [מצוות] - מצוות נוספות.

כ"ד; א-יא - [סיפור] - הברית ("נעשה ונשמע").

הצהרת "נעשה ונשמע" מתועדת במהלך טקס הברית בפרשת משפטים (כ"ד; ז). בפרשת יתרו, כאשר מקבלים בני ישראל את הצעת ה' לשמור את התורה, הם משיבים רק "נעשה" (י"ט; ח)! לפי סדר הפרשיות הצהרת "נעשה ונשמע" נאמרה, אם כן, לאחר מתן תורה! אולם רש"י [וסביר להניח שגם המורה הראשון שלכם לחומש] סבור שפרשייה זו אירעה לפני מתן תורה. מדוע?

רש"י ("אין מוקדם ומאוחר") נשען בפירושו על הקבלות רבות בין פרק י"ט לפרק כ"ד ומאחד את שני הסיפורים (עם שהוא צריך עדיין להסביר מדוע הם מופיעים שלא כסדרם). רמב"ן ("יש מוקדם ומאוחר"), לעומתו, מעדיף להניח שסדר הפרשיות מייצג את סדר האירועים ומסביר שהטקס קוים לאחר מתן תורה.

מחלוקת זו מביאה את רש"י ורמב"ן לחלוק גם בהסבר המאורעות המתוארים בפרק כ"ד. לדוגמה: במהלך הטקס משה קורא בפומבי מ"ספר הברית" (כ"ד; ז). לשיטת רש"י לא יעלה על הדעת שהוא קרא מהמצוות שניתנו במתן תורה, ועל כן הוא מסביר שהכוונה לכל הכתוב מבראשית ועד מתן תורה, ואילו לדעת רמב"ן הכוונה לעשרת הדיברות! נושא זה יידון ביתר הרחבה בשיעור הבא - לפרשת משפטים.

חלק ב - מעמד הר סיני

מעמד הר סיני הוא המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, ועל כן אך פלא הוא עד כמה איננו מכירים את המאורעות שסבבוהו (י"ט; א-כה). האם עברתם פעם בדייקנות על פרק י"ט, פסוק אחר פסוק, במגמה לעקוב אחר סדר האירועים? זה בדיוק מה שאנו עומדים לעשות בחלק זה של השיעור [לפני קריאת המשך השיעור מומלץ לקרוא את י"ט; א-כה בתשומת לב לסדר המאורעות בפרשה].

ארבעה חלקים

על אף שהמטרה הראשית של מעמד הר סיני היא קבלת עשרת הדיברות, יש חשיבות רבה לחוויה שעברו בני ישראל במהלך המעמד, כמתואר בפרק י"ט.

כדי להבין את משמעות הפרק נחלק אותו לארבעה חלקים:

א. ההצעה (א-ח).

ב. ההכנות (ט-טו).

ג. ההתגלות (טז-יט).

ד. ההגבלות (כ-כה).

נעבור כעת על כל חלק בפני עצמו על מנת לאמת את ההגדרות הנ"ל ולהדגיש את המעבר מחלק אחד לחברו.

ההצעה (י"ט; א-ח)

לאחר הגעתם להר סיני (א-ב) קורא הקב"ה למשה ומציע באמצעותו לבני ישראל:

"ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (ה-ו).

הצעה זו ברורה מאוד. על מנת לקבל את התורה חייבים בני ישראל לאשר את נכונותם לקיים את מצוות ה'. גם ה"ברית" שאותה עליהם לשמור היא עתיקת יומין, והיא קשורה לברית עם האבות, שזרעם עתיד להפוך לעם מיוחד ("ממלכת כוהנים") בארץ כנען: המצוות שעתידים בני ישראל לקבל בקרוב יאפשרו להם לקיים את ייעודם הא-לוהי. ככל ברית, גם ברית זו איננה בת-קיימא ללא הסכמת שני הצדדים. חלק זה מסתיים בהסכמה ובקבלת תנאים אלו על ידי בני ישראל:

"ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה' " (ח).

ההכנות (י"ט; ט-טו)

לאחר שקיבלו בני ישראל את הצעת הקב"ה צריך לבוא השלב הבא: הקב"ה צריך להודיע לעם אילו מצוות קיבלו עליהם. אך קודם שיעשה זאת, משתף הקב"ה את משה בתכניתו באשר לדרך קבלת המצוות:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדַבְּרִי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (ט).

מפסוק זה עולה שהקב"ה מתכנן להשתמש במשה כמתווך במסירת המצוות לבני ישראל. תכנית זו הגיונית, שהרי זה היה תפקידו של משה עד כה! מאידך, העם חייב לשמוע את דברי ה' אל משה על מנת שיאמינו כי המצוות הן "מצוות ה' " ולא "מצוות משה".

עד כאן סדר האירועים פשוט. הבעיה מתעוררת באמצע פסוק ט: הקב"ה שיתף את משה בתכניתו, ועתה אנו מצפים שמשה יעביר את המסר אל העם (כפי שנהג בפסוק ז). אולם במקום זאת ממשיך פסוק ט:

"ויגד משה את דברי העם אל ה' ".

התורה אומרת שמשה מסר את תגובת העם אל ה', אולם היא אינה אומרת מה הייתה אותה תגובה!

השאלה בולטת עד כדי כך שרש"י אפילו איננו טורח לשאול אותה במפורש ופותח את פירושו לפסוק בהשלמת החסר (על פי המכילתא):

"את דברי העם וגו' - תשובה על דבר זה שמעתי מהם: שרצונם לשמוע ממך! אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".

רש"י מוסיף כאן על הכתוב משפט שלם! מי נתן לרש"י את הרשות לפרש פירוש כה נועז?

ההיגיון בפירוש רש"י מובן: קבלת הברית על ידי העם כבר הועברה בפסוק הקודם (פסוק ח), ועל כן התגובה הנוכחית מתייחסת בוודאי למשהו אחר - קרוב לוודאי לתכניתו המקורית של הקב"ה למתן תורה, המופיעה בחלקו הראשון של הפסוק [קרי: שמשה יתווך בין הקב"ה לבין העם]. התורה אינה כותבת בפירוש כיצד הגיב העם, אך נוכל להסיק זאת מתגובת ה':

"ויאמר ה' אל משה: לך אל העם, וקִדשתם היום ומחר, וכִבְּסוּ שמלֹתם. והיו נכֹנים ליום השלישי, כי ביום השלִשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (י-יא).

מהסתירה בין פסוק ט, המרמז שמשה יתווך בין העם לקב"ה (להלן: "תכנית א"), לבין פסוק יא, האומר כי הקב"ה יתגלה על הר סיני לעיני בני ישראל עצמם (להלן: "תכנית ב"), נראה שהקב"ה מתאר בפסוק יא את תכניתו החדשה למתן תורה. במילים אחרות: תגובת העם לתכנית א (פסוק ט) מביאה את הקב"ה לשנות את תכניתו המקורית להשתמש במשה כמתווך ולעבור לתכנית ב - שבני ישראל ישמעו את המצוות ישירות מהקב"ה.

שינוי זה מסביר מדוע נוצר רק כעת הצורך בהכנה בת שלושה ימים: כדי להכין את עצמם להתגלות חייבים בני ישראל לעלות לרמה גבוהה יותר של מוכנות רוחנית, כמשתקף מההכנות הנחוצות (פסוקים י-טו).

האם ביכולתם להשיג זאת? האם הם מוכנים לקבל את הדיברות ישירות מהקב"ה? אם כן - מדוע לא הציע זאת הקב"ה כבר בהתחלה? ואם לא - מדוע הוא מסכים לבקשתם?

על מנת ליישב תמיהות אלו אנו חייבים לנתח את הפסוקים הבאים ולקבוע איזו תכנית התממשה.

ההכנות להתגלות הקב"ה ממשיכות בפסוקים יב-יג. משה מצטווה למתוח מעין "סרט סימון" סביב הר סיני על מנת לוודא שאיש לא יתקרב אליו. בפסוקים יד-טו ממשיך משה בהכנת העם לאירוע משמעותי זה.

הבה נראה כעת מה קורה כשמתגלה הקב"ה ביום השלישי: האם הוא עושה זאת על פי תכנית א, או שמא על פי תכנית ב?

ההתגלות (י"ט; כ-כה)

"ויהי ביום השלישי בִּהְיֹת הבקר ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר וקֹל שֹפר חזק מאֹד ויחרד כל העם אשר במחנה" (טז).

עצמת ההתגלות משקפת את הרמה האינטנסיבית של תכנית ב, אולם מאידך, התיאור "וענן כבד על ההר" מלמד דווקא על יישום תכנית א ("הנה אנכי בא אליך בעב הענן"). מכל מקום, העם מפוחד עד כדי כך שהוא נשאר במחנה במקום להתאסף למרגלות הר סיני (פסוק טז), ומשה נאלץ להוביל את העם בעצמו לקראת הקב"ה (פסוק יז). אחר כך מופיע פסוק נוסף המתאר את ההתגלות:

"והר סיני עשן כֻּלּוֹ מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעֶשֶן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (יח).

ושוב אנו מוצאים עשן (תכנית א) מחד וירידת ה' על ההר (תכנית ב) מאידך [ראה השורש יר"ד בפסוק יא!].

בשלב זה הבמה מוכנה למתן תורה: העם עומד ליד ההר, והקב"ה מתגלה (יורד על הר סיני). הפסוק הבא אמור, אם כן, לתאר את אמירת עשרת הדיברות מפי הקב"ה. הבה ננתח בדייקנות את הפסוק הבא (יט):

"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והא-להים יעננו בקול".

לא ברור מהפסוק מה משה "מדבר" ומה הקב"ה "עונה". האם משתמע מכאן שמשה אומר את הדיברות?? אם כן, מוכח מפסוק זה שמתן תורה מתנהל על פי תכנית א: בני ישראל שומעים את דברי משה, ומאת הקב"ה שומעים הם רק "ענייה" או "קול" באמרו כל דיבר ודיבר למשה לבדו (השווה לפסוק ט); אם לא, מה אומר משה ומה עונה הקב"ה??

פירוש רש"י לפסוק זה הוא פשוט נפלא! רש"י, על פי המכילתא, מפרש שהפסוק אכן מתאר את עשרת הדיברות, אולם הוא טוען כי הסיפא ("משה ידבר") מתארת רק את נתינת שמונת הדיברות האחרונים!! לדעת רש"י שני הדיברות הראשונים ניתנו ישירות לעם (תכנית ב), ואילו שמונת האחרונים - באמצעות משה (תכנית א). ופסוק יט, המתאר את תכנית א, מתייחס רק לשמונת הדיברות האחרונים [ראה גם דברי הרמב"ם, מורה נבוכים חלק ב פרק ל"ג].

רמב"ן וסיעתו מסבירים את הפסוק אחרת. לדעתם פסוק יט איננו מתאר את מתן תורה אלא את הדו-שיח בין הקב"ה למשה בפסוקים כ-כה - שקדם למתן תורה - כפי ששמע אותו העם [כרגיל, רמב"ן מעדיף לקבוע את סדר המאורעות על פי סדר תיאורם בתורה, בעוד שרש"י מוכן לשנות את הסדר בהתאם לנושא המדובר].

על מנת להעריך נכונה מחלוקת זו בין רש"י לרמב"ן עלינו לנתח את הפסוקים המקדימים את עשרת הדיברות (כ-כה).

ההגבלות (י"ט; כ-כה)

"וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה: רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" (כ-כב).

[ראוי להדגיש שפסוק כה מתאר את העברת ההתראה לעם על ידי משה, ולא את העברת הדיברות כפי שנהוג להבין].

לדעת רמב"ן פסוקים אלו קדמו למתן תורה וההתראה היא ההכנה האחרונה לפני נתינת הדיברות. מטרת פסוקים אלו לשיטת רש"י אינה מובנת.

מכל מקום, נראה שפסוקים אלו משקפים את תכנית א: הקב"ה יתגלה בראש ההר למשה בלבד, וכל השאר חייבים לשמור על מרחק למטה; רק משה זכאי לראות את השכינה בראש ההר, ואילו לבני ישראל אסור הדבר - פן ימותו. נראה שהקב"ה מחליט פתאום להגביל את ההתגלות לראש ההר בלבד! האם הקב"ה חזר לתכנית א (כלומר: שמשה ישמש מתווך)? אם כן - מדוע? ואם לא - למה מחליט הקב"ה באמצע התהליך להגביל את ההתגלות? האם נוכל להבין זאת כמעין "פשרה" (תכנית ג?)?

מסיבה לא-ידועה מזכיר פרק יט אך ברמז את השינוי בתכניות. אף על פי כן אנו מוצאים בפרק כ סיפור קצר המשלים את הפרטים החסרים.

סיפור "יראת" העם

בסיום פרק כ אנו מוצאים סיפור קצר נוסף שהתרחש למרגלות הר סיני:

"וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשֵן וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-להים - פן נמות. ויאמר משה אל העם: אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ויעמֹד העם מרחֹק, ומשה נִגַּש אל הערפל אשר שם הא-להים" (כ; יד-יז).

תיאור קצר זה נותן בידינו את התשובה לשאלותינו: הקב"ה אכן חזר מתכנית ב לתכנית א - אך זאת מפני שהעם עצמו שינה את דעתו בגלל הפחד שאחז אותו לנוכח האינטנסיביות של ההתגלות!

מדוע תועד סיפור זה בפרק כ? הלא הגיוני יותר לכללו בפרק י"ט?

אכן, רמב"ן (כ; יד-טו) - שבדרך כלל מקבל את סדר הפרשיות כסדר הכרונולוגי - ממקם את הפרשייה באמצע פרק י"ט ומסביר שכל זה אירע לפני מתן תורה! בעקבות ההקבלה לי"ט; טז-יט ובעקבות הקבלה בעייתית בדברים (ה; כ-כח) ממקם רמב"ן את הפרשייה בי"ט; יט - בדיוק בפסוק שמשקף את החזרה לתכנית א ("משה ידבר והא-להים יעננו בקול")!

הצבת הפסוק במיקום זה גם מסבירה, לדעת הרמב"ן, מדוע אנו מוצאים מיד אחריו סדרת פסוקים (כ-כה) המתארת את ההגבלות שלפני מתן תורה [ראה פירושו לכ; טו, שם הוא מסביר בפירוט מדוע לא נכתבו הפרשיות כסדרן]!

רש"י וחזקוני מסכימים כי פרשייה זו (כ; יד-יז) אינה במקומה וכי מיקומה האמתי הוא בי"ט; יט, אולם חשוב לזכור כי הם חלקו על רמב"ן וכי לדעתם י"ט; יט ("משה ידבר") מתאר את נתינת הדיברות במתן תורה עצמו! לדעת רש"י וחזקוני סיפור היראה לא התרחש לפני מתן תורה אלא במהלכו - בין שני הדיברות הראשונים לבין שמונת האחרונים.

עשרת הדיברות - גוף ראשון או גוף שלישי

פירוש נפלא זה מסביר את המעבר החד מגוף ראשון לגוף שלישי המתרחש בין הדיבר השני והשלישי: שני הדיברות הראשונים (כ; ב-ה) כתובים בגוף ראשון כי הם נאמרו ישירות לעם (תכנית ב), ואילו שמונת האחרונים (שם; ו-יג) - בגוף שלישי, מכיוון שהם נאמרו לעם בתיווכו של משה (תכנית א).

[פירושם של רש"י וחזקוני עולה בקנה אחד עם מאמר חז"ל (מכות דף כד ע"א) " 'אנכי' ו'לא יהיה לך' - מפי הגבורה שמענום"! וראה גם פירוש חזקוני לכ; ב].

לפירושם של רש"י וחזקוני יתרון בולט על זה של הרמב"ן, שכן בניגוד לרמב"ן הם יכולים להסביר היטב את הופעת סיפור יראת העם רק לאחר עשרת הדיברות: לפי פירושם סיפור זה אירע במהלך נתינת עשרת הדיברות, ומכיוון שלא ניתן לחצוץ בין הדיברות (בין השני לשלישי) - המהווים יחידה אחת - לא נותרה בררה אלא לתעד את הסיפור רק בתום עשרת הדיברות!

לסיכום: מפרק י"ט לא ברור אם בני ישראל אמורים לשמוע את הדיברות כתכנית א (בתיווך משה) או כתכנית ב (בקשתם להתגלות ישירה, ללא מתווכים), אך מאוחר יותר, בפרק כ, אנו מוצאים שבני ישראל פחדו וביקשו לחזור לתכנית המקורית (תכנית א). לדעת רמב"ן סיפור זה התרחש לפני מתן תורה והעם שמע את כל הדיברות ממשה (תכנית א), ואילו רש"י וחזקוני טוענים שהסיפור אירע במהלך נתינת הדיברות ובני ישראל שמעו את שני הדיברות הראשונים ישירות מהקב"ה (תכנית ב) ואת שאר הדיברות בתיווך משה (תכנית א) [אבן עזרא נוקט בגישה הפוכה: לדעתו הסיפור כולו כתוב כסדרו, ואם כן סיפור יראת העם התרחש לאחר מתן תורה והעם שמע את הדיברות כולם מפי הקב"ה].

ראיה מספר דברים

בתיאור מתן תורה בספר דברים אנו מוצאים שני פסוקים הנראים כסותרים, ואשר נוכל להבינם ביתר קלות על פי שיעור זה:

"פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנכי עֹמד בין ה' וביניכם בעת ההִוא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" (דברים ה; ד-ה).

גם בספר דברים אנו מוצאים, אם כן, את שתי התכניות!

על אף שהצענו כמה וכמה פתרונות לבעיות בפרקים י"ט-כ נותרת שאלה אחת בעינה: מדוע אין התורה בהירה יותר ביחס לאירוע החשוב ביותר בכל תולדות עמנו?

אהבה או יראה

נראה שערפול זה מכוון, שהרי הוא משקף את טבעו של מפגש האדם עם בוראו.

בחיפוש אחר א-לוהיו נמצא האדם בדיאלקטיקה תמידית: מחד הוא חייב לשאוף תמיד להתקרב אל הבורא כמה שיותר (אהבה), אך מאידך הוא חייב להכיר תמיד בגדלות הבורא, במגבלותיו הוא ובעובדה שאין הוא ראוי לקרבה זו (יראה) ושעליו לשמור מרחק [ראה דברים ה; כה-כו].

תכניתו המקורית של הקב"ה (תכנית א) הייתה התכנית המציאותית ביותר! בהתחשב באי-יכולתו של האדם להיפגש פנים אל פנים עם א-לוהיו מציע הקב"ה שמשה יתווך בינו לבין העם. בני ישראל, שרוצים להיות שותפים מלאים למחזה אדיר זה, שואפים להתקרב כמה שיותר להר סיני. הם רוצים לראות את בוראם ישירות (תכנית ב).

האם הקב"ה יכול להגיד "לא" לביטוי כה בולט של "אהבת ה' "? בוודאי שלא! מאידך, היענות לבקשה עלולה להעמיד את העם בסכנה גדולה, שהרי על מנת להיות ראוי לפגישה ישירה עם הקב"ה צריך העם להגיע לרמה גבוהה ביותר.

תכנית א משקפת את המציאות, תכנית ב - את האידאל. בהצגת הדברים בצורה מעורפלת מדגישה התורה את הצורך למצוא את האיזון הנכון בין אידאל ומציאות בעבודת ה'.

ה' יודע הכי טוב

על אף שהוא יודע שהעם אינו יכול לעמוד ברמה כה גבוהה של התגלות, נענה הקב"ה לבקשתם. מדוע?

ניתן להשוות את בקשת העם לקשר הורה-ילד. פעמים רבות במהלך גידולו מבקש ילד לעשות דבר מה לבדו. על אף שההורה יודע בוודאות שאין ביכולתו לבצע את המשימה - עצם הרצון לעשות זאת הוא המפתח לבגרותו! הורה נבון ייתן לילד לנסות על אף שהכישלון ידוע מראש, מפני שעדיף לאדם להכיר במגבלותיו בעצמו. אסור להגביל את רצון הנער לגדול. מאידך, הורה נבון גם ידע מתי להגיד לילד להפסיק!

הקב"ה יודע שהעם איננו מסוגל להיפגש עמו פנים אל פנים, אך הוא נותן להם לנסות זאת על מנת שיכירו בעובדה זו בעצמם! בני ישראל מנסים לשמור על האיזון הנכון בין "אהבה" ל"יראה". הקב"ה חייב להדריך, והעם - לשאוף!

לא ניתן לדעת מה באמת התרחש במעמד הר סיני, אולם מה שיכול היה להתרחש עומד לעינינו כאתגר נצחי.