דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | מעמד הר סיני

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

"אמר רבי יושוע בן קבסיו: כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי - כל מי שהוא בא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו. מה הקומקום הזה כווה ומפציעו מפחם בו כך אני יורד לו. אמר רבי יוסי בי רבי בון: ח"ו דהוה בעי לה אלא דהיה אמר מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי" (ירושלמי פסחים דף לט/ב).

מעט מאוד מנהיגים במהלך ההיסטוריה הגיעו לתפקידם עקב אילוץ כזה או אחר ולא עקב רצונם בתפקיד. מועט עוד יותר הוא מספר המנהיגים שלאחר שהגיעו לתפקידם שאפו יום יום לסיים את תפקידם, ומבין אלו מועט עוד יותר מספר המנהיגים שפעלו נמרצות למען סיום תפקידם. ברם, ניתן לומר שיחיד הוא משה בכך שמאמציו לסיים את תפקידו כשלו לחלוטין. בדבר זה כשלעצמו אין חדוש, ברם ההשלכה של דבר זה על הפרשה שלנו היא מהותית ביותר כפי שנבאר ב"ה בהמשך.

הקב"ה אומר למשה מספר פעמים (ראה פרק י"ט, פסוקים יב-יג, כא, כד) להזהיר את בני ישראל שלא לעלות על הר סיני. התחושה העולה מקריאת אזהרות אלו היא שכל בני ישראל מתפרצים לעלות על הר סיני ויש צורך להחזיק אותם בכח כדי שלא יעפילו בהר. תחושה זו מתבררת כשגויה לחלוטין, שהרי לא רק שעם ישראל אינו מתפרץ ועולה להר, אלא שהוא אף בורח ממנו ומסרב להשאר בקרבתו. עם ישראל שולח את משה לחזית כדי לדבר עם הקב"ה.

אך התמיהה אינה מסתיימת בזאת. בספר דברים, כאשר משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני הוא טוען שהעם לא עלה להר בגלל הפחד שאחז בהם (דברים ה', ה). אמירה זו תמוהה ביותר, שהרי היה צווי מפורש של הקב"ה שלא לעלות בהר, וכיצד משה יכול לומר שרק פחדם מנע מהם לעלות. כאשר אנו בודקים את דברי משה, במקומות בהם הוא מתייחס לפרשת מתן תורה ניתן לראות עקביות רבה בדרך התנהלותו: כאשר הקב"ה שולח אותו להזהיר את העם שלא לעלות, משה אומר לקב"ה שאין בכך צורך כיוון שהוא עשה זאת בעצמו (שמות י"ט, כג). כאשר עם ישראל מבקש לאחר מתן תורה שמשה ידבר בעצמו עם הקב"ה, מנסה משה להרגיע אותם ולומר להם שלא יחששו (שם כ', יז). אף בדברים המצב דומה. לאחר תאור מתן תורה, כאשר העם מבקשים שמשה ידבר עם הקב"ה משה לא מעביר את דבריהם אל הקב"ה, וזאת מתוך הנחה שהקב"ה שמע בעצמו את דבריהם (דברים ה', כה). מתגובתו החיובית של הקב"ה ביחס לבקשה זאת של בני ישאל ניתן להסיק שמשה כשלעצמו, לא שמח לשמוע אותה. גם בהמשך נאומו של משה, כאשר משה מתייחס להמשך ההנהגה של עם ישראל לאחר מותו, הרי שהנביא שמחליף אותו מוצג ככזה שמשמש כמנהיג בגלל יוזמתם של עם ישראל במעמד הר סיני, שהקב"ה הוא שהסכים לה (ראה דברים י"ח, יד-יט). משה איננו מסביר שם מהי האלטרנטיבה הרצויה לדעתו.

תמיהה נוספת מעוררים הלוחות. לוחות הברית אותם מקבלים בני ישראל אינם דבר מובן מאליו. עד לרגע בו הקב"ה אומר למשה בסוף פרשת משפטים שיעלה על הר סיני כדי לקבל את הלוחות (שמות כ"ד, יב) לא מוזכר בשום מקום שעתידים להיות לוחות. אם הלוחות חשובים כל כך, לא ברור מדוע לא הוזכרו לפני כן. נוסף לכך, בסמוך לתאור הלוחות - בני ישראל אומרים לקב"ה נעשה ונשמע (שם, פס' ז). משפט זה מוזר, שהרי לא ניתן לעשות לפני ששומעים. חז"ל התייחסו לכך וקבעו שכוונת בני ישראל היא לומר שנכונותם לעשות אינה תלויה בשמיעה. תשובה זו אינה פותרת עדיין את הקושי. נוסף לכך, יש לציין שלפני מתן תורה (שם י"ט, ח) בני ישראל הסתפקו באמירת 'נעשה' בלבד, ורק לאחר מתן תורה הם אמרו נעשה ונשמע, ויש להבין את מהות השינוי.

במי מריבה הראשונים התורה מסכמת את הפרשה בקביעה שבני ישראל ניסו את הקב"ה בבקשם מים: "ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז, ז). במבט ראשון כלל לא ברור מדוע מה פשרו של ניסיון זה, שהרי העם ביקש מים רק משום שהיה צמא ולא מתוך רצון לנסות את הקב"ה. אמנם, המאורע שם מורכב משני שלבים. בשלב הראשון אין מים לעם והוא צועק ומבקש אותם (שם פס' ב). רק לאחר מכן נאמר "ויצמא שם העם למים" (שם, פס' ג). דהיינו, בקשת המים באה טרם הצימאון, מיד כאשר הורגש החוסר במים. התורה עצמה מגדירה את מהות הניסיון באומרה שהוא נועד לבדוק אם ה' נמצא בקרבם. נראה, שנסיון זה מבטא חשש שמקנן בליבם של בני ישראל, ששכינתו של הקב"ה לא שורה אלא במצרים, כך ששליטתו והשגחתו מוגבלת לארץ זו בלבד.

ייתכן, שיש להבין על רקע נסיון זה, את משמעות האזהרה שלא לעלות להר. ניתן להבין שהקב"ה מורה לבני ישראל שהסימן האמיתי לנוכחותו בתוכם, אינו נעוץ בשאלה האם יש להם מים או אוכל. מידת נוכחות השכינה תלויה ברצונם של בני ישראל להתקרב לקב"ה ולהידבק בו. הציפייה היא שבני ישראל ידחקו כדי לעלות להר, וציפייה זו באה לידי ביטוי בעובדה שמוטל איסור על העליה להר. לאיסור יש מקום רק כאשר קיימת מוטיבציה בסיסית לעלות. ובדיוק על נחיצותה של מוטיבציה זו בא האיסור להורות.

ניתן לומר אף יותר מכך. בדבריו למשה, הקב"ה אומר שבני ישראל יוכלו לעלות על הר סיני כאשר ימשוך היובל (שם י"ט, יג). הקב"ה לא מציין מתי אירוע זה עתיד להתרחש. לכאורה, הזמן המוקדם ביותר האפשרי הוא לאחר ירידתו של משה מן ההר, ארבעים יום לאחר מתן תורה. על פי השערה זו, לא ברור מדוע יש בכלל צורך לומר כעת שבני ישראל יוכלו לעלות עוד ארבעים יום, שהרי כעת דבר זה לא רלבנטי, ובנוסף לכך, יש בכך להחליש את עוצמת האיסור שלא לעלות. ניתן כמובן לומר שמשפט זה בא להרגיע את ישראל, שבעתיד יוכלו לעלות על ההר, ועדיין לא יצאנו מידי קושי.

נראה שפסוק זה מתיישב אל נכון, במידה שנניח שהתכנון המקורי היה שבני ישראל אכן יעלו אל ההר; ונראה שהנחה זו בהחלט מסתברת. מטרתו של מעמד הר סיני היא אכן כדי לאשש את אמיתת נבואת משה בעיני בני ישראל, על ידי כך שהם יחזו בו מתוועד עם הקב"ה. אך מטרה זו איננה המטרה היחידה. הקב"ה רוצה לבדוק אם עם ישראל אכן מעוניין שה' ילך בקרבו, והאם עם ישראל מעוניין במגע ישיר עמו. המטרה השניה היא, אם כן, ליצור מפגש ישיר ובלתי אמצעי בין עם ישראל לבין הקב"ה. כדי להגשים את שתי המטרות הללו נקבע, שתחילה יעלה משה לבדו על ההר, וזאת כדי לבצר את מעמדו כנביא האמת. לאחר מכן, יתקע היובל ואז כל עם ישראל יוכל לעלות. וזהו בדיוק פשרו של הנסיון שמנסה הקב"ה את בני ישראל: האם רצונם חזק דיו כדי לעמוד בחווית המפגש הזו עם נוכחות השכינה. האם יש בכוחם לעלות אל ההר.

על רקע זה ניתן להחלט להבין את הטעם באזהרות החוזרות ונשנות שלא לעלות על ההר. דווקא מכיוון שעלייה שכזו מיועדת להיות, יש חשש שאנשים מסוימים יקדימו את זמנם. הכהנים, שאמורים לעלות לפני העם, מוזהרים עקב זאת באזהרה מיוחדת (שם י"ט, כד), שמא דווקא הם יקדימו את זמן העליה המיועד. משה עצמו, חפץ בכך שישראל אכן יגשימו את התכנית המקורית של המעמד, שלפיה הם בעצמם יראו את פני השכינה, ועל כן דבריו לבני ישראל "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר…" (דברים ה', ה), מבטאים בעצם את אכזבתו האישית מהימנעותו של העם לעלות בהר.

מתן תורה בעצם יכול היה להתגשם על ידי שלושה תסריטים שונים. עם ישראל בוחר באופן ברור בתסריט שבו לא מתקיים מפגש ישיר בינו לבין הקב"ה, והקשר נרקם אך ורק דרך תיווכו של משה. הקב"ה, שמאמץ את המודל הזה לאור בחירתם של בני ישראל, מציג בעקבות זאת את כללי המשחק במערכת היחסים הזו: מי שלא ישמע לדברי הנביא אותו בקשו עם ישראל, הוא יפרע מעימו (דברים י"ח, יט).

התסריט שבו משה חפץ הפוך לחלוטין. לדעתו, תפקידו כנביא מיותר. המצב האידיאלי הוא שעם ישראל יצור קשר ישיר עם הקב"ה, כך שהוא יוכל לוותר על תפקידו. משה מבטא עמדה זו במקומות רבים. מלבד סירובו המתמשך לקבל על עצמו את עמדת ההנהגה בפרשת הסנה, קיימת גם התבטאותו ביחס לאלדד ומידד המתנבאים במחנה: "ומי יתן כל עם ישראל נביאים" (במדבר י"א, כט). לפני כן, באותה פרשה, משה מיצר על כך שה' שם את כל משא העם הזה על כתפיו (שם י"א, יא-טו; אמנם, שם הדגש הוא על הקושי בתפקיד ההנהגה מבחינתו של משה, ולא בעמדתו העקרונית נגד תפקיד המתווך כשלעצמו)), וכך גם בעוד מקומות. שאיפתו זו של משה שבני ישראל יעלו בעצמם להר מוצאת את ביטויה, בין השאר, בכך שמשה נמנע מלהזהיר את העם פעם נוספת, כשה' מצווה אותו לעשות זאת. משה חושש שאזהרות יתירות, יגרמו לכך שעם ישראל ימנע לחלוטין מלעלות להר. במקומות אחרים לא מצאנו התנגדות של משה לחזור על אזהרות פעם נוספת, גם כאשר הן חוזרות בתורה מספר רב של פעמים.

הקב"ה תכנן מלכתחילה את מעמד הר סיני בנתיב ביניים. בתחילה יעלה משה לבדו. שלב זה מיועד לשם חיזוק אמונת העם בנבואתו של משה, ובקשר המיוחד שלו עם הקב"ה. לאחר מכן יכולים לעלות הכהנים והזקנים, ובסופו של דבר, כפי שהוסבר לעיל, כל עם ישראל אמור לעלות. על פי דברים אלו, מובנת הדרישה שלפיה עם ישראל כולו צריך להתקדש (שמות י"ט, י). ביחס לכהנים, הכתוב מנמק את התקדשותם בכך שהם מיועדים לעלות להר (שם, פס' כב). סביר הוא, אם כך, שגם התקדשותם של בני ישראל נצרכה מחמת התכנון המקורי, שגם הם יעלו להר.

תסריט זה של מעמד הר סיני אכן מניח שעם ישראל כולו ראוי לנבואה, ולו חד פעמית ובעלת אופי מסוים בלבד. אך עדיין, אין בכך בכדי להפקיע את הצורך בנבואתו של משה. הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה נרקם בעיקר על ידי נבואת משה, ואין עלייתם של בני ישראל להר נזקקת, אלא כדי לבטא בכך את רצונם ושאיפתם להימצא בקרבתו של הקב"ה. לכן, אין דבריו של הקב"ה למשה בפרשת ואתחנן מעוררים תמיהה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי…" (דברים ה', כו). מרגע שבני ישראל לא נמנעו לעלות מחמת אדישותם, אלא מחמת יראת המקום שאחזה בהם, אין בכך פגם. אדרבה, בכך הושגה אחת המטרות המרכזיות של מעמד הר סיני.

אך דומה, שבחירתם זו של בני ישראל לא לעלות אל ההר, השתנתה בסוף פרשת משפטים. לאחר כריתת הברית, בני ישראל פונים למשה ומביעים את רצונם לא רק לעשות את דברי הקב"ה אלא גם לשמוע אותם. לראשונה, בני ישראל מגלים נכונות למפגש ישיר עם הקב"ה ועם תורתו. למעשה, הם מבקשים בכך מתן תורה חוזר. נכונותם המחודשת של בני ישראל, זוכה למענה מצידו של הקב"ה בכמה מישורים. ראשית, הקב"ה מזמין שבעים מזקני ישראל לעלות אל הר סיני כנציגי עם ישראל (שמות כ"ד, א). בפרשת יתרו לא הוזכרו הזקנים כמועמדים לעליה. על פי הכתוב שם רק משה והכהנים היו מועמדים לעלות להר. שנית, בני ישראל זוכים לשחזור מסויים של המעמד, וזאת באמצעות מתן הלוחות. מעמד הר סיני הוא מאורע היסטורי חד פעמי, ואין כל דרך לשחזר אותו. למרות זאת, עקב נכונותם של בני ישראל לשמוע את דברי ה', הקב"ה יוזם מפגש מחודש מסוג אחר, על ידי הלוחות. אמנם, מפגש זה שאינו אלא 'מפי כתבם', הוא מפגש ברמה נמוכה יותר מאשר 'מפיהם', ברם יש בכך כדי לאפשר מחדש את המפגש הישיר של עם ישראל והקב"ה. לא בכדי הלוחות כתובים בכתב ידו של הקב"ה, שהרי מסר זה מהווה בעצם תחליף לדבור ישיר. כך ניתן להבין את חוסר איזכורם של הלוחות בפרשת יתרו, שהרי בשלב זה הם אכן לא היו נחוצים.

המישור השלישי הוא גם המשמעותי ביותר. נכונותו של עם ישראל למפגש ישיר עם הקב"ה לאחר מתן תורה, מוצאת מענה על ידי האפשרות של מפגש מתמיד עם הקב"ה באמצעות המשכן. הציווי על בניית המשכן בתוככי המחנה, באה כדי לתת מענה לדרישתם של בני ישראל את נוכחות ה' ודברו בתוכם. משה יכול היה להמשיך ולקבל תורה באוהל מועד שמחוץ למחנה. אין המשכן אלא אמצעי לקשר מתמיד וישיר של עם ישראל עם הקב"ה. התורה רומזת במספר מקומות להשוואה שיש בין המשכן לבין מתן תורה, ואין כאן המקום לפרטם. התורה קובעת - והיא חוזרת על כך מספר פעמים - שמשה ראה את תבנית המשכן בהר סיני. כמו כן, התורה מספרת שמשה עלה להר לתקופה של ארבעים יום. בפרשת יתרו אין רמז לנוכחות ארוכה כל כך. המטרה שלשמה משה עולה להר, על פי הנאמר שם, היא אימות נבואת משה בפני העם. כדי להגשים מטרה זו, אכן אין צורך בארבעים יום, וניתן להסתפק במפגש קצר בלבד. גילוי רצונם של עם ישראל בקרבת ה', באמרם "נעשה ונשמע", הוא זה שהוביל לכך שהקב"ה הזמין את משה לשהות ממושכת בת ארבעים יום במרומי ההר, לצורך קבלת הציווי על בניית המשכן.

בכוחו של המשכן ליצור מערכת יחסים ישירה ומתמשכת בין עם ישראל לאלוהיו, שבעצם משלימה את המפגש החלקי בלבד שהתרחש בהר סיני. רעיון זה בא לידי ביטוי בכמה צורות. הפסוקים שמתארים את סיום מלאכת בניית המשכן מזכירים בסגנונם את פסוקי השראת השכינה בהר סיני (השוה בעיקר שמות כ"ד, טז-יח; עם שמות מ', לד-לח). דבר ה' לעמו נישא מבין הכרובים אשר בקודש הקדשים. שם נמצאים גם הלוחות שאינם אלא דבר ה' לעמו, אשר ניתנו לו מכח רצונו להידבק בקב"ה ובתורתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)