פרשת כי תבוא

  • הרב אליקים קרומביין

פרשת כי תבא / הרב אליקים קרומביין

פרשתנו מהווה גשר מעבר בין חלקו המרכזי של ספר דברים - בעל אופי חקיקתי - לבין סיום הספר, העוסק בנושאים רחבים יותר: הברכות והקללות, פרשת האזינו ההיסטוריוסופית, והסתלקותו של משה רבינו בהר נבו. הפרשה פותחת בשתי מצוות, ביכורים ווידוי מעשרות, שלמעשה נועלות את רשימת הציוויים שאותה שמענו בשבועות האחרונים. מדוע בחרה התורה דוקא במצוות האלו לתפקיד זה?

לצורך ענייננו, נחזור בקיצור על נקודה מרכזית בספר דברים, אותה הזכרנו באחד העיונים בשנה שעברה. אחת המטרות ב"דברים" היא לתקן רושם מוטעה העלול להתקבל משאר חומשים - תמונה של תורה המורכבת מפרטי מצוות רבים, כל אחד עומד לעצמו. התורה עלולה להיתפש כאוסף של מצוות המנותקות זו מזו, ללא שיטה מאחדת, ללא רוח חיה אחת המפעמת בתוכה ומחיה את כולה.

הלומד בספר דברים, מעתיק את עצמו מהתחום הפרטי והמעשי, ומסיט את עיונו אל הכללים, הרעיונות והרגש. למשל, מבין המצוות הכלליות שבלב, כגון אהבת ה', יראתו, עבודתו, דבקות בו, איסור תחושת "כוחי ועוצם ידי", ועוד רבות - ניתן לקבוע או שהן נמצאות בספרנו בלבד, או שהן מופיעות שם בהרחבה יתירה לעומת החומשים הקודמים. רק בספר דברים נמצא את ההדגשה שיש לעשות את המצוות "בכל לבבך ובכל נפשך". רק בו נמצא תיאורים רגשיים ורעיוניים של עובדות הסטוריות, כגון "רק באבותיכם חשק ה'", "ויאכילך את המן ... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו". כל המגמה היא לרומם מן המישור העובדתי אל ההבנה והמחשבה.

המסר הכללי של ספר דברים הוא שיש בריח תיכון, העובר דרך כל פרטי המצוות המעשיות מקצה לקצה. יש קו חינוכי ורעיוני, שהוא המחיה את כל המצוות, ושהן אינן אלא הגשמתו בפועל בחיי המעשה.

על כן טבעי הדבר שכאשר ספרנו עוסק בהרחבה במצוות מעשיות, הוא סוגר במצוות שבהן בולט המרכיב הרעיוני והחינוכי. בתארה את מצוות הביכורים, עוסקת התורה בעיקר באמירה המרגשת, בהודיה ובשמחה. אין פלא שהתורה שבעל פה רשמה בפניה את העובדה הזו, והעתיקה את מקרא ביכורים לליל הסדר, שהוא אולי האירוע החינוכי המרכזי והטעון ביותר בעולם ההלכה. בשני המקומות, מחוייבים אנו לדעת, להרגיש ולהסביר את המשמעות החוויתית של מעשי המצוות- "מה העדות והחוקים והמשפטים".

גם למצוות וידוי מעשרות מטרה דומה. אל לו לאדם להסתפק ביציאת ידי חובת נתינת מעשרותיו; עליו לנצל את קיום המצווה לשם הפקת לקח רוחני וחוויתי, חיזוק הקשר שבין הבורא לבין מקיים מצוותו. קיום המצווה הוא אירוע המזמן תפילה ופניה לקב"ה, יסוד להגברת ברכת שמים באדמה וביבול.

המצוות האלו הן סיום המלמד על הכלל כולו. על האדם לחדור מעבר למעשי המצוות ולגלות בהם את המאור ואת רוח החיים.

עד כאן בחננו את התאמתם של ביכורים ווידוי מעשר לשמש בתור סיום לרשימת המצוות של ספר דברים. אך צייננו גם שמכאן ואילך עובר הספר לעסוק בעניינים מסוג אחר. דומה שביכורים ווידוי מעשר מהווים לא רק סיום "לשעבר", כי אם גם מבוא לחלק האחרון של החומש שלנו.

עניינה המרכזי של "כי תבא" הוא הברכות והקללות. ועניינן של הללו - כריתת הברית עם ה', ככתוב "לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום, למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים כאשר דבר לך, וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק ולעקב." (פרק כט, יא-יב)

לפנינו - שיאם של ארבעים שנות נידודים במדבר, ארבעים שנות חינוך קשה ומפרך, של "ויאכילך מן במדבר אשר לא ידעת, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". תהליך ארוך נסתיים ביום הזה שבו אנו עומדים, תהליך הכשרתו של ישראל כעם ה'. ביום הזה, קיים הקב"ה את שבועתו לאבותינו, "להיות לך

לא-להים ולזרעך אחריך."

הלא כה נאמר בפרשתנו, לאחר ציווי וידוי מעשרות: "היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות אצת החקים האלה...את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים...וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה."

יום של פרספקטיבה הסטורית הוא היום הזה. העבר הגיע עד אליו, והעתיד פרוס לרגליו. תקופת הכשרה ארוכה באה על סיומה, והאוירה רוויה בוודאות שתקופת הכשרה זו, על מעלותיו ומורדיו, על הצלחותיו וכשלונותיו, תישא פירות לדורות עולם.

רבים הם האזכורים של העתיד הנצחי בפרקים הנשארים לפנינו בספר דברים. בכריתת הברית הנזכרת, רואה משה רבינו, דרך האספקלריא של דור המדבר, גם כל "מי שאיננו עמנו היום...ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם...הנגלות לנו ולבנינו עד עולם." הצפיה לעתיד הרחוק מאפיינת את שירת האזינו וכן את ברכות משה לעמו. התורה גם דואגת לחרות בלבבנו תמונה חיה של פרספקטיבה הסטורית - משה רבינו על הר העברים, כאשר עבר הירדן נמצא מעבר לו מאחור, אותה כברת ארץ המסמלת את העבר,דור המדבר ותלאותיו; ועיניו נשואות אל המערב הגיאוגרפי המקפל בתוכו את העתיד ההסטורי, שאליו "ל א יעבור". מוטיב הפרספקטיבה, המאפיין את הפרשיות הבאות, כיוון את בחירת המצוות ב"כי תבא". הבאת הביכורים מזמינה את ההסתכלות אחורה; על המביא לראות את יום הבאת הביכורים כשיאו של תהליך הסטורי. במובן זה דומה יום הבאת הביכורים ליום שבו נאמר ציוויה. יש לציין שגם המצווה המקדימה את מצוות הביכורים - זכירת עמלק, בסוף פרשת כי תצא - משלבת את הזיכרון ההסטורי. כמו כן, מעלה וידוי מעשרות את זכרונם של השנים הקודמות. אלא שכאן אין מדובר בזכרונותיו של עם שלם, אלא של הפרט-"לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי". ושוב עולה הפרט ונשקף על הימים הבאים על הכלל כולו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך."

הכינוי "וידוי מעשרות" אותו הדביקו חכמינו למצוה השניה המתוארת בפרשתנו, מקשר אותנו למצוות הימים האלה, הלא היא מצוות התשובה. תנאי ראשוני לקיום מצווה זו הוא היכולת להתרומם מעל עיסוק היום יום, ולהסתכל במעוף על כלל האירועים שעברו והצפויים לבוא. חובת התשובה היא להשפיע על כיוון מרוצת החיים ולשנותו; וזה מצריך אבחון מדוייק - לאן הובילו חיינו עד עתה? לאן הם ימשיכו, אם לא נתערב ונפעל באופן מודע? חכמינו היו ערים להופעת מושג זה בפרשתנו ולחשיבותו דוקא בתקופה זו של השנה. שהרי זהו הסברם של רבותינו לעיתוי קריאה זו (מגילה לא:):

תניא אמר רשב"א עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי אמר ריש לקיש, משום תכלה שנה וקללותיה.

אין להבין את מאמרם באופן שטחי, כאילו משוייכים הקללות לעבר באופן מאגי, ולאחר מכן ניתן לצעוד בשלוה לקראת עתיד בטוח. אלא קריאה יש כאן, דרישה להפנים את הצורך בחשבון נפש מקיף, לשנות את הכיוון שהדריך את חיינו עד היום. מי יתן ונזכה להיענות לקריאה זו, ותכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!