דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | הכרת הטוב

בפרשת השבוע מופיעה פרשת מקרא הביכורים. רש"י על הפסוק הפותח את תיאור הקריאה, מסביר (כ"ג, ו): "'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה". לדברי רש"י, יסוד מצוַת ביכורים הוא הכרת הטובה, שהאדם מביא לידי ביטוי את הידיעה שהצליח לגדל את פירותיו רק בזכות הקב"ה.

ואמנם, כמה מגדולי תנועת המוסר ומחכמי מחשבת ישראל בכל הדורות, ראו בעקרון הכרת הטוב את אחד מעמודי התווך של היהדות. לטענתם, אדם צריך לבסס את עבודת ה' שלו על ההכרה בכך שהקב"ה עשה עמו חסדים רבים ושיש להכיר לו טובה על כך.

אולם נראה שאין זה רצוי לבסס את היהדות רק על הכרת הטוב, ובייחוד לא בדורנו. ראשית, הדבר עלול לגרום לאדם לחשוב שהוא מחויב לעבוד את הקב"ה באותה מידה שבה קיבל ממנו טובה. תודעה כזו עלולה לגרום לכך שעם ישראל יעבוד את הקב"ה לא כעם, אלא כיחידים. לכל אחד יהיה "קו ישיר" לקב"ה, והוא יעבוד אותו בגלל החסדים שגמל איתו, ובהתאם למידתם. שנית, קשה מאוד לבסס את עבודת הקב"ה על הכרת הטוב לאחר השואה. לאחר שעם ישראל נחשף לרע כה גדול, נדמה שתהיה זו צביעות וחנופה לבנות את עבודת ה' על הכרת הטוב.

מובן שיש להודות לקב"ה בכל עת ולהכיר לו טובה על כל החסדים שגמל איתנו, אך צריך לזכור שלא בגלל זה אנו עובדים אותו. אנו עובדים אותו בגלל האמת - משום שכך צריך לעשות. איוב אומר באחד מנאומיו: "הן יקטלני לו איחל, כי לא לפניו חנף יבוא" (ג', טו-טז). איוב מודיע שייחל לקב"ה אפילו אם יהרוג אותו, ומכך למדנו שעבודת ה' שלו אינה מבוססת על כך שהקב"ה עושה עמו חסד. אנשים הגיעו בשואה למצב של היעדר פחד מהמוות, בדיוק כמו איוב, ולכן בניית אמונתם על כך שהקב"ה היטיב עמם איננה רלוונטית.

מובן שכל מה שאמרנו עד עתה לא בא לגרוע מרמת התודה והכרת הטוב שאנו צריכים לחוש ביחס לקב"ה, כפי שמודגש במצוַת הביכורים. אולם אדם צריך לדבר עם הקב"ה כחלק מכלל עם ישראל, לבקש על העם כולו, ולהכיר טובה על החסדים שעשה ה' עם כל העם. אל לו לאדם לנסות ליצור "קו ישיר" עם הקב"ה, קו שמושתת על מהלך חייו הפרטיים.

סיכם: ר' שאול ברט

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)