כי תבוא | מצוות הביכורים

מצוַת הביכורים מופיעה בכמה מקומות בתורה, אך בפרשתנו היא זוכה לאיזכור הרחב והמלא ביותר. רוב הפסוקים העוסקים בביכורים מזכירים רק את החובה המוטלת על האדם להביא את פירות הביכורים לקב"ה ולבית המקדש (כך למשל בשמות כ"ג, יט; ל"ד, כו). רק בשני מקומות מפרטת התורה את היעד הסופי שאליו מגיעים הביכורים בסופו של דבר - בפרשתנו ובמסגרת פרשת מתנות הכהונה, המופיעה בסוף פרשת חוקת (י"ח, יג). במקומות אלו מלמדת התורה שלאחר הבאת הביכורים למקדש, זוכה בהם הכהן והם הופכים לממונו.

הכתובת הכפולה אליה ממוענים הביכורים - לה' ולכהן, אינה מאפיינת רק את פירות הביכורים, והיא קיימת באופן בולט לפחות ביחס לשתי מתנות נוספות המגיעות אל הכהן:

"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן - ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה. כל טהור בביתך יאכלנו. כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך... כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' - נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך..." (במדבר י"ח, יב-יט).

קיימת, אם כך, קבוצה של מתנות שהיעד הראשוני שלהם הוא הקב"ה, וכביכול רק לאחר שהוא קיבלם מהמפריש - הוא 'מעביר' אותם לכהנים שזוכים בהם מידו של הקב"ה. לעומת מתנות אלו, מתנת המעשר הניתנת ללויים שונה באורח מהותי. ביחס אליה, משתמע בתורה בבירור שהיעד הראשוני שלה הוא הלויים עצמם, הזוכים בה כשכר על עבודתם במקדש (שם, כא; אמנם, עיין שם פס' כד).

הבדל זה בין המתנות השונות בא לידי ביטוי בדבריו המפורסמים של רש"י בנוגע לפער הקיים בין מעשר לביכורים:

".. וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא, ולא טבלי לאסור פירות באכילה - מיחייב ליקח ולהביא, ולא דמי למעשר... דמעשר טביל ואסר ליה באכילה, ולאו מצווה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה. אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא". (גיטין מז ע"ב ד"ה דאוריתא)

בדברים אלו מחדש רש"י הבחנה יסודית בין ביכורים למעשר: בעוד שהמחייב הבסיסי של הביכורים הוא עצם הבעלות על הפירות, האדם מתחייב בהפרשת מעשר רק אם הוא מעוניין לאכול את הפירות או להשתמש בהם באופן אחר.

הבדל זה מתקשר לאופי הבסיסי של שתי המתנות: מתנת הביכורים ניתנת ביסודה לקב"ה, ומעבר למשמעותה הכלכלית, כממון הניתן לבסוף לכהן - היא טומנת בחובה משמעות דתית ואמונית, שכן באמצעותה מביע האדם את תודתו לקב"ה ואת מחוייבותו כלפיו גם בשעות של שגשוג והצלחה אישית. ממילא, ברור שהחיוב לתת מתנה זו הוא חיוב מוחלט, שאינו תלוי בשאלה האם האדם מתכוון לאכול מהפירות, ועל כן מתנה זו גם אינה אוסרת את הפירות באכילה. לעומת זאת, מתנת המעשר ממוקדת בעיקר בחובה הכלכלית כלפי הלוי, וביחס לחובה זו מחדש רש"י שהיא מוטלת על האדם רק אם הוא בעצמו חפץ לאכול מן הפירות: אל לו לאדם ליהנות מפירותיו כששולחנו מלא ושולחנו של הלוי נשאר ריק ומיותם.