פרשת כי תבוא - תיארוך הנאום המרכזי של ספר דברים

  • הרב יהודה ראק

פרשת כי תבוא - תיארוך הנאום המרכזי של ספר דברים / הרב יהודה ראק

בפרשתנו מסתיים הנאום המרכזי של משה רבינו בספר דברים. נאום זה משתרע על פני שש פרשות מתחילת פרק ה' ועד סוף פרק כ"ו. בשיעור הנוכחי נעסוק בהיבטים ההסטוריים של הנאום: מתי הוא נאמר, ומתי נוצרו תכניו. כפי שנראה, הבנה נכונה של פרטים חיצוניים אלה תסייע גם בהבנת תכנים בתוך הנאום.

א. מתי נאמר ספר דברים?

הקדמה

אין ספק שהנאום כפי שהוא לפנינו נאמר על ידי משה לישראל בשנת הארבעים במדבר, בעבר הירדן. כך מפורש בכותרת לנאום, בסוף פרק ד':

(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

כיבוש סיחון מתואר בבמדבר פרק כ"א (פסוקים כ"א - ל"ב), ובפרק הקודם לכך, פרק כ', מתואר מות אהרון אשר התרחש בשנת הארבעים (על פי התיארוך המופיע בפרשת מסעי, במדבר פרק ל"ג פסוק ל"ח), ומכאן שההתיישבות בארץ סיחון התרחשה גם היא בשנת הארבעים.

אולם, נחלקו ראשונים מתי שמע משה את הדברים מפי הגבורה, ובאופן ספציפי הם עסקו בעיקר במצוות הרבות הבאות בתוך הנאום - האם משה נצטווה בהם כבר בהר סיני, בשנה הראשונה או השנייה, או רק בשנת הארבעים.

שיטת הרדב"ז

לדעת הרדב"ז, גם משה שמע את המצוות לראשונה בשנת הארבעים:

אבל מה שאני סובר: שכל הפרשיות המחודשות - בערבות מואב נאמרו, וכל פרשה שנשנית - משום דבר שנתחדש בה. ואם תשאלני למה [לא] צוה הקב"ה מצות אלו בסיני כשאר מצות, ולמה לא תשאל על שבת ודינין דאמרינן במרה איפקיד, ועל אותם שנאמרו באהל מועד, למה לא נאמרו בסיני? והשואל על זה שואל על רצונו, והוא הוא דבר שאין כח באדם להשיגו כי הוא ית' ורצונו הכל דבר אחד... שצוה במצות רבות בערבות מואב, וכמה מצות מצינו שאמרן משה לישראל ולא נאמר בהם "צו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל", אלא משה יושב ודורש והכל יודעין שהכל מפי הגבורה. וכל המצות המחודשות אשר במשנה תורה הקב"ה אמר למשה בערבות מואב, ומשה אמרן לישראל בכלל שבאר להם המצות אשר כבר נאמרו, וכל מה שנתחדש בהם מפי הקב"ה הוא, ומשה לא חדש דבר מדעתו. (שו"ת הרדב"ז, חלק ו', סימן ב' אלפים קמ"ג).

אולם, נראה שפשטות הפסוקים בתחילת הנאום נוגדת את דעת הרדב"ז. מייד אחרי שמשה מספר על אמירת ה' את עשרת הדיברות, אומר משה:

(יח) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:...
(כד) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:...
(כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:
(כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: ...
(א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (פרק ה', פסוק י"ט - פרק ו', פסוק א').

משמע, ש"המצוה החוקים והמשפטים" הבאים בהמשך הנאום (והנזכרים בפסוק א') הם אשר צוה ה' את משה בהר סיני (כמתואר בפסוק כ"ח). הרדב"ז יצטרך כנראה לפרש ששני הפסוקים מדברים על מצוות שונות; אלא שפירוש זה לא מסתבר, בגלל הרצף היחסי של הדברים (בציטוט לעיל אמנם דילגנו על שני פסוקים [כ"ט-ל']), אבל עדיין נראה שמדובר ברצף סיפורי אחד).

שיטת הרמב"ן

הרדב"ז בתשובה הנ"ל בא לחלוק על הרמב"ן, הסובר שכל המצוות שבנאום זה נאמרו למשה כבר קודם לכן בתחילת תקופת המדבר, אלא שמשה המתין מלהעביר את הדברים לישראל עד לשנת הארבעים[1]:

"ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל... וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית...ועל כן לא נאמר בספר הזה "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית". אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף...או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ" (רמב"ן, פתיחה לספר דברים).

יש להדגיש שהרמב"ן מקדים רק את תכני המצוות עצמם, ולא את ניסוחם בנאום של משה; משה הוא שניסח ובאר וערך את המצוות בנאום מסודר, בשנת הארבעים.

שיטת ראב"ע

שיטה שלישית היא שיטת ראב"ע, ובה נתמקד בשיעור זה. ראב"ע סובר שמשה אמר לישראל את הדברים שבנאום מספר פעמים לאורך תקופת המדבר, החל מזמן קצר אחרי מעמד הר סיני בשנה הראשונה וכלה בשנת הארבעים, כמסופר בפועל בספר דברים.

דברי ראב"ע בעניין זה מופיעים על שני הפסוקים הראשונים בספר. ראב"ע מפרש שבפסוקים אלה מדובר בנאום המרכזי של הספר, ושהפסוקים כוללים רשימה של מקומות בהם משה אמר את הדברים לישראל:

והישר בעיני, שפירושו: "אלה הדברים" - שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי, ושופטים, וכי תצא, והיה כי תבוא, כבר אמר אותם כאשר היו במדבר... וכן הוא: "דבר משה במדבר, בערבה, מול סוף", מיום שנסעו מסיני... "אחד עשר יום" - הטעם: שדבר אלה הדברים באותם י"א יום.

אולם, לא ייתכן שהנאום המלא כצורתו נאמר בתחילת תקופת המדבר, שהרי מוזכרים בו אירועים אשר התרחשו מאוחר יותר. דוגמא מובהקת לכך מצוי בפרשת כי תצא, לגבי עמוני ומואבי:

(ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:
(ו) וְלֹא אָבָה ה' אלוקיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אלוקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אלוקיךָ:
(ז) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: (דברים, פרק כ"ג).

סיפור בלעם אירע בשנת הארבעים, אחרי שראה בלק את אשר עשה ישראל לאמורי[2], וגם המפגש עם עמון היה בסוף תקופת המדבר (דברים פרק ב', פסוקים י"ד - י"ט) ולכן לא ייתכן שהדברים הנ"ל נאמרו כצורתם קודם לכן. בוודאי גם ראב"ע היה מודע לכך, והוא מכיר בכך שעם השנים נוספו דברים לנאום.

העולה מכאן הוא שלשיטת ראב"ע, היה נאום מצוות בסיסי שנאמר כבר בשנה הראשונה, ועם השנים נוספו לו דברים. מה שנמצא לפנינו בספר דברים הוא הגרסה האחרונה, של שנת הארבעים.

בין אם נקבל את פירוש הראב"ע לפסוקים הראשונים בספר ובין אם לא, נראה שיש עדויות פנימיות בתוך הנאום לכך שיש קטעים מוקדמים ויש קטעים מאוחרים. יתירה מכך: יש מקומות בהם באותו עניין עצמו ניתן לזהות מקור מוקדם, מהזמן הסמוך למעמד הר סיני, ותוספת מאוחרת, משנת הארבעים. נעבור כעת על מספר דוגמאות המראות זאת.

ב. דוגמאות לתיארוך המורכב

דוגמא ראשונה: פתיחת הנאום

(ב) ה' אלוקינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב:
(ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (פרק ה').

פשטות הפסוקים היא שהדברים נאמרים לדור שעמם נכרתה ברית סיני, שהרי לדור שגדל במדבר לא ניתן לומר "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת".

רש"י, כדי ליישב את הדברים לדור ערבות מואב, מוסיף כאן מילה: "לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' כי אתנו"; אולם, בוודאי אין זה פשט הפסוק.

אף ראב"ע מנסה ליישב את הפסוק לדור ערבות מואב. ראב"ע מביא שני פירושים: הראשון - כרש"י; והשני - שגם בזמן שדיבר משה בערבות מואב נשארו עדיין אנשים מזמן מעמד הר סיני. אולם, קשה להניח שמעטים אלה מצדיקים לאפיין את הדור העומד בפני משה כמי שנכרת עמם ולא עם אבותיהם ברית.

לכאורה, מפתיע שראב"ע מנסה כך ליישב את הפסוק, כיוון שראב"ע הרי סובר שהנאום (או חלקים ממנו) נאמרו בסמוך למעמד הר סיני. כנראה, ראב"ע סובר שהעריכה והשינויים שהנאום עבר אמורים להתאים לגמרי את הנאום לתקופת ערבות מואב, באופן שמבחינת תכני הנאום הוא כאילו נאמר רק בסוף תקופת המדבר. אולם, מהפסוק הנ"ל נראה שמשה היה מוגבל (או הגביל את עצמו) באופי השינויים שהוא עשה לנאום. משה אמנם הוסיף דברים בהתאם לזמנים והצרכים המשתנים, אבל בדברים המקוריים הוא לא נגע, אלא השאירם על כנם. משה הבין, כנראה, שגם כאשר זמנים וצרכים משתנים, אין לוותר ולהעלים את הישן.

דוגמא שנייה: פרק י"א

(ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אלוקיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה:
(ג) וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ:
(ד) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ה) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:
(ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: (פרק י"א).

ההבדלה בין "בניכם" (פסוק ב') לבין "עיניכם" (פסוק ז') מוכיחה שלא מדובר בפסקה זו בשמיעת הדברים במסורת, אלא בראיית עין ממש. ואם כך, התיאור של ראיית נסי מצרים מתאים רק לדור יוצאי מצרים. לעומת זאת, המשפט "ואשר עשה לכם במדבר עד באכם עד המקום הזה" (פסוק ה') נשמע כמתייחס לדור ערבות מואב. לכן, מסתבר שהפסקה נאמרה לראשונה לדור יוצאי מצרים, ושבשנת הארבעים הוסיף משה את "ואשר עשה לכם...".

הסיפור של בליעת האדמה את עדת קורח ארע, כנראה, בשנה השנייה,[3] כלומר, גם הוא אירע ליוצאי מצרים. ייתכן, אם כך, שפיסקה זו נאמרה לראשונה אחרי סיפור קורח; לחילופין, ייתכן שהוא נאמר לראשונה קודם לכן, ושאחרי שארע סיפור קורח ועדתו משה הוסיף את המשפטים המתייחסים לאירוע זה; ובשלב שלישי, בסוף הארבעים שנה, הוסיף בין שני התיאורים את "ואשר עשה לכם במדבר עד באכם עד היום הזה".

דוגמא שלישית: פרק י"ב

(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:
(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ:
(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:
(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה':
(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:
(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אלוקיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:
(יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אלוקיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ:
(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אלוקיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
(כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:
(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
(כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה':
(כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה':

נזכיר שני קשיים מרכזיים בפסקה זו:

הקושי הראשון הוא הכפילות: פסוקים כ'-כ"ז חוזרים על דברים שנאמרו כבר עד פסוק י"ט - היתר בשר תאוה באכילת חולין, איסור אכילת דם וחיוב הבאת קדשים למקום המקדש (כלומר איסור במות).

הקושי השני הוא בפסוק ח'. קריאת הפסוק בהקשרו מלמדת שיש ניגוד בין הדין הנוהג "פה, היום" לבין הדין שינהג לאחר ירושת הארץ וישיבתה: כעת כל יכול לעשות "איש כל הישר בעיניו", ובארץ יצטרכו להביא קדשים אל המקדש. כלומר, בארץ ינהג איסור במות, וכעת יש היתר במות. אולם איסור במות נקבע כבר בתקופת המשכן, ולא רק בקדשים, אלא אפילו בהמות חולין אסורים בשחיטה מחוץ למשכן. כך מופיע בויקרא פרק י"ז:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:
(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

אף במשנה (זבחים קיב:) נאמר "משהוקם המשכן - נאסרו הבמות". אם כן, כיצד משה מתאר שבזמנו יש היתר במות[4]?

לפי דרכנו, הפתרון פשוט. מסתבר, שהקטע הראשון, בפסוקים ב' - י"ט, נאמר בסמוך למעמד הר סיני, עוד לפני הקמת המשכן. בזמן זה עוד נהג היתר במות, ומשום כך הדגש בקטע זה הוא על איסור הבמות שינהג בקדשים בארץ. היתר בשר תאווה הוא פרט שולי בקטע זה, אשר תפקידו הוא להגביל לקדשים את החידוש של איסור במות. הקטע השני, בפסוקים כ' - כ"ז, חוזר על אותם תכנים, אבל מנקודת מבט של תקופה שבה אפילו בשר בהמת חולין הוא אסור מחוץ למקדש. משום כך הדגש בקטע זה הוא לא על איסור הבמות (שכבר נהג בזמן אמירת הדברים), אלא על החידוש של היתר בשר תאווה, כאשר איסור במות מופיע כסיוג של היתר זה.



[1] אמנם הרמב"ן אינו נסמך על הפסוקים הנ"ל מסוף פרק ה' ותחילת פרק ו', אלא על שיקולים אחרים.

[2] וכפי שכבר הסברנו, מלחמת ישראל באמורי היה בשנת הארבעים.

[3] סיפור קורח מסופר בתורה מייד לאחר סיפור המרגלים (שרק בעקבותיו נגזרה הגזירה לשהיות ארבעים שנה במדבר), ללא ציון של מעבר זמן ממושך, ולכן מסתימת הדברים נראה שסיפור קורח אירע זמן קצר יחסית אחרי סיפור המרגלים. כמו כן, הסיפור הבא לאחר מכן בתורה הוא סיפור מי מריבה, שהתורה מציינת לגביו שאירע 'בחודש הראשון' (במדבר פרק כ' פסוק א'), ומכך שהתורה טרחה לציין זמן ובכל זאת ציינה רק את החודש ולא את השנה, נראה שהכוונה היא להמשיך את ציון הזמן האחרון שנזכר קודם לכן בתורה; ציון הזמן האחרון קודם לכן בתורה הוא בשנה השניה (פרק י' פסוק י"א), ולכן נראה שכוונת התורה היא שסיפור מי מריבה אירע בחודש הראשון לשנה השלישית (אמנם, המפרשים פירשו שמדובר בשנת הארבעים). ואם כך, אז סיפור קורח, שאירע קודם לכן, היה בשנה השניה.

[4] לא נסקור כאן את הפירושים הדחוקים המצויים בראשונים.

סתירה זו שימשה כבסיס של מבקרי המקרא לחלק בין מקורות שונים בתוך התורה, מקורות אשר לדעתם משקפים תפיסות שונות לגבי צורת הפולחן הראויה. הרד"צ הופמן, שכדרכו מתמודד עם טענות מסוג זה, מציע כאן פתרון מקורי: בהמשך המשנה בזבחים נאמר "באו לגלגל הותרו הבמות". כלומר, בתקופה הקצרה מייד בעקבות מעבר הירדן, נהג היתר במות. לא מבואר בש"ס מדוע האיסור שנקבע בויקרא י"ז חדל מלנהוג. הרמב"ם בפירוש השמניות מסביר שהאיסור בויקרא י"ז תלוי בחניית ישראל במחנות, וכאשר באו לגלגל כבר לא חנו אלא החלו להתיישב. על פי הגיון זה, הרד"צ הופמן מציע שבעצם האיסור חדל מלנהוג ברגע שבני גד וראובן התחילו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, בעקבות כיבוש ארצות סיחון ועוג, ושבזמן שמשה נאם בערבות מואב, כבר הותרו הבמות. פירוש זה של הרד"צ הופמן לכאורה נוגד את פשטות המשנה האומרת שהותרו הבמות רק כאשר באו לגלגל; אבל ניתן להסביר שהמשנה פשוט עוסקת בדינים הנוהגים לפי המצבים השונים של המשכן והמקדש, ולא טרחה לחלק בתוך זמן המשכן. הנקודה החלשה בפירוש זה של הרד"צ הוא תליית היתר הבמות בהתיישבות החלקית של שני השבטים.