דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | מטא-מצוות של חיי התורה בארץ

לרפואת חנה אליענה בת חוה רייזל. לרפואת בניהו נחום בן מרים. לרפואת אוריאל שמואל בן שרה איטה. הן א-ל כביר לא ימאס
11.08.2014
קובץ טקסט
 
 
 
הפרשות האחרונות היו עתירות במצוות – בפרשת כי-תצא לבדה יש 74-76 מצוות. משום כך, במבט ראשון נראה כי שתי הפרשיות הפותחות את פרשתנו הן המשך ישיר של הפרשות הקודמות. מדוע אם כן לא מתחילה פרשת כי-תבוא ב"ברית ערבות מואב", המהווה את רוב הפרשה, ושתי הפרשיות העוסקות בביכורים ומעשרות (כ"ו, א'-ט"ז) לא סופחו לפרשת כי-תצא?
 
א. מצוות יום-יומיות ומצוות מסכמות
קריאה מדוקדקת יותר של פתיחת הפרשה מגלה טון שונה מזה של רשימת המצוות מפרשת השבוע הקודמת. המצוות בפרשת כי-תצא, כמו רוב אלו שבספר דברים, נכנסות תחת הכותרת "כך עליכם לנהל את חייכם בארץ ישראל". (למעשה, שאלת הסדר והקשר בין המצוות בפרשת כי-תצא מציבה בעיה כמעט בלתי אפשרית לפתרון). שתי המצוות בתחילת פרשת כי-תבוא מציגות אוירה שונה – לא מה שתעשו כחלק מהחיים בארץ ישראל, אלא – לאחר שתגיעו לשם, ולאחר שתצליחו בהשגת מטרותיכם שם, אז יש שתי מצוות שמסכמות את הסיפור כולו, וחוגגות, לכאורה, את הסיום המוצלח של מחזור החיים בו קשורות כל שאר המצוות.
במילים אחרות, הגוף המרכזי של התורה הסתיים בפרשת כי-תצא, ואנו כעת בחלק המסכם. זה מאופיין על ידי ה"ברית" הגדולה של התוכחה (כי-תבוא, ניצבים והאזינו) אך יש לראות את שתי המצוות בתחילת כי-תבוא כחלק מסיכום זה. מקרא ביכורים ווידוי מעשרות (בניגוד למצוות של ביכורים ומעשרות עצמן, שהוצגו מוקדם יותר בתורה) אינן חלק מחיי ההלכה היום-יומיים, אלא יותר תגובה לסיומו של מחזור החיים ההלכתי. כעת לאחר שקיבלתם את התורה, ואתם עומדים להגשים את מצוותיה בארץ ישראל, אתם מצווים בנוגע לטקסים שיתבצעו בעתיד כדי לחגוג את הצלחתכם בהוצאה לפועל של העניין.
למען האמת, מעבר זה החל כבר בפרשיה המסיימת של פרשת כי-תצא:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים:
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:" (כ"ה, י"ז-י"ט)
זוהי בבירור מצווה מיוחדת שיש לבצע לאחר השלמת התהליך הארוך של התיישבות בארץ. מיד לאחר מכן מופיעה הפתיחה לפרשת השבוע שלנו: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:" (כ"ו, א'). הרושם הבלתי מעורער הוא שנבנה כאן תהליך של מצוות שיש לבצע לאחר שכל דבר אחר שיש לדאוג לו – כיבוש, התנחלות, שלום – הושלם לשביעות רצון. כעת אנו מגיעים למצווה של מקרא ביכורים.
(הלכתית, אין זה כך. המצווה של מחיית עמלק נדחית עד לאחר השלמת הכיבוש – אולם הביכורים נוהגים מיד לאחר ארבע-עשרה שנות כיבוש והתנחלות, "שבע שכבשו ושבע שחלקו". עם זאת, אני מצביע על ההקשר העתידי של שתי המצוות הללו, כפי שנרמז ממיקומן בתורה, מהלשון בה משתמשים להצגתן, ומהקשר למחית עמלק. כפי שנראה בהמשך, ההבחנה הזו בין האופי של המצווה לבין היישום ההלכתי שלה מבחינת זמן תופיע גם עבור ווידוי מעשרות, ובצורה ברורה עוד יותר).
 
ב. מקרא ביכורים
עניין זה מתבטא במקרא ביכורים – ההצהרה המוקראת בעת הבאת ביכורים, ועוזר להבין את משמעותו. מקרא ביכורים הוא העניין המרכזי של הפרשיה, כיוון שעצם החובה להביא ביכורים כבר נאמרה בפרשות משפטים, כי-תשא וקורח. למקרא הביכורים הרגשה ברורה של סיכום  וסיום. "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:". מהי משמעות ההצהרה של האדם כי הוא אכן הגיע אל הארץ? האם אין זה סוג של שובר – קבלה - שאנו נותנים לקב"ה, ומצהירים כי הוא אכן מילא בשלמות את הבטחתו, וכי ה"חוב" נפרע? ההבטחה שניתנה בספר בראשית היתה עומדת ותלויה ברקע – וכעת, בנקודה כלשהי בעתיד, יש הצהרה פורמלית על ידי בן לעם ישראל על כך שהסיפור הגיע לנקודת השיא, ושהושלם המעגל. שימו לב לפועל "הגדתי" – הצהרתי. האדם לא "מזכיר" נקודה זו, לא מרגיש אותה, או חושב עליה – לאמירה זו יש אופי של הצהרה פורמלית (הלכתית, מקרא ביכורים נקרא מילה במילה בשפה המקורית). מקרא הביכורים מהווה טקס סיום, השחרור רשמי של המתח, המגיע באופן טבעי לאחר שהכל הושלם. שוב, העובדה כי הטקס מבוצע כל שנה אינה שוללת אופי זה. פעם בשנה, החקלאי הישראלי חוזר וחושב מאין בא וכיצד הצליח במעשיו, הגשים את החלום והגיע לארץ המובטחת.
אז הוא מניח את הפירות הראשונים לפני המזבח ומדקלם את מקרא הביכורים ("וענית ואמרת" – שימו לב לפועל הכפול, אפיון מובהק של טקסיות ודקלום רשמי). מקרא הביכורים בנוי מסיכום של ההיסטוריה של עם ישראל (אם לא היה חטא, היתה זו למעשה ההיסטוריה בשלמותה) – ירדנו למצרים, היינו משועבדים, קראנו לה', הוא שמע אותנו והוציא אותנו ממצרים, ולבסוף הביא אותנו אל הארץ הזו (היכן שאנו עכשיו, ושאת פירותיה אנו מביאים), ארץ "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לסיכום: "וְעַתָּה - הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". במילים אחרות, העסקה הושלמה – אתה הבאת אותנו אל הארץ, אנחנו הבאנו לך את פירות הארץ. התורה מסכמת, "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ..." – הטקס כולו מדגיש כי הייעוד מומש, ההיסטוריה הגיעה לשיא, עשינו את כל דרך מעבדות ושעבוד אל ארץ טובה, לשמחה ושביעות רצון – ברוך ה'!
 
ג. וידוי מעשר
אני מקווה שאני לא מגזים בהנחה כי רובנו מקשרים במעומעם את הפרשיה הבאה – וידוי מעשרות – עם אותו רעיון. האדם מסיים מחזור של מצוות התלויות בארץ ומקריא הצהרה לה'. אך אפילו בחינה קצרה של הפרשיה הבאה מגלה כי התוכן של ההצהרה המכונה וידוי מעשרות היא כמעט ההיפך הגמור ממקרא ביכורים.
ראשית, גם כאן יש לנו מצווה חדשה המתייחסת לפן המסכם של ההתיישבות בארץ. המצוות של מעשרות פורטו מוקדם יותר בתורה. כאן יש ציווי על הצהרה מיוחדת, ובמקרה זה, היא גם מנותקת בזמן מן המצווה הרגילה של מעשר. "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ..." (כ"ו, י"ב-י"ג). כשתסיים את המחזור התלת-שנתי של המעשרות, הן מעשר עני והן מעשר שני (ומעשר העני צריך לא רק להינתן לעני, אלא הם צריכים גם לאכול ולשבוע), אז, לאחר שהכל נעשה, תצהיר את ההצהרה הבאה.
מהו תוכנה של הצהרת המעשרות? מקרא ביכורים סיכם את טובותיו של הקב"ה לעם ישראל, שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את הארץ הטובה. לווידוי מעשרות תוכן הפוך - אנו מונים, כמעט מתרברבים, את רשימת הישגינו בנוגע למעשרות – "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:" הרשימה ממשיכה, ומגיעה לשיאה בהצהרה הגורפת "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:".
ומהו הסיכום לרשימת הישגים זו? במקרא ביכורים, רשימת חסדיו של ה' מובילה לכך ש"הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה". כאן רשימת ההישגים שלי מובילה לסיכום "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:"
אם כך, מבנה מקרא הביכורים הוא: הקב"ה מילא את חלקו – עכשיו אנו ממלאים את חלקנו.
לווידוי המעשרות יש את המבנה ההפוך: עשינו את חלקנו – עתה עשה אתה את שלך.
אם נסכם את המבנה הכולל, התורה בפרשה זו מתארת טקס כפול, המגדיר כיצד התגשמותה של ההבטחה הא-להית לעם ישראל להיות משוקפת על ידם. מצד אחד, התגשמות ההבטחה פירושה קבלת כל טוב הארץ – ומשום כך מחייבת תגובה של הכרת תודה מצדנו, על ידי הבאת מזכרת, חלק מאותו טוב, לקב"ה שנתן לנו הכל. מצד שני, חיים בארץ אינם רק תהליך של קבלה – משמעותם מתבטאת בחובות, כלפי הלוי, היתום והעני. הגשמה מלאה פירושה שאנו פרענו חובות אלו. עיבוד האדמה הוא הזדמנות לעבוד את ה' בדרך זו. אם מיצינו את האפשרות הזו במלואה, זה מכשיר אותנו בתורנו לפנות לקב"ה ולבקש על העתיד – ברך את הארץ המבורכת הזו, כפי שהבטחת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש.
למעשה, הרמב"ן מצביע על כך שהביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מופיע בספר בראשית. הארץ לא הובטחה לאבות תוך שימוש במונחים הללו. עם זאת, הביטוי מופיע פעמיים כאן – גם במקרא ביכורים וגם בוידוי מעשרות. אני מציע כי הביטוי מתייחס לארץ ישראל כהגשמה והשלמה. מכאן, על אף שהקב"ה הבטיח לאבות אך ורק לתת להם את "הארץ הזו", הנתינה, כאשר הושלמה, לאחר שקיבלתם את נחלתכם כירושה והתיישבתם בה (כ"ו, א'), וכאשר לאחר שלוש שנים, השלמתם את כל המעשרות שיש להפריש, במלאכם בשלמות את כל הציוויים, אז הארץ הניתנת היא אכן ארץ זבת חלב ודבש, שופעת ברכה והבטחה. זה מסביר את הניסוח המקוצר, "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:" (ראו רמב"ן). המבנה התחבירי של הפסוק בכוונה תחילה אינו מבהיר באופן חד משמעי האם הקב"ה הבטיח ארץ זבת חלב ודבש – ההבטחה אינה מפורשת, אולם התגשמותה של ההבטחה היא בבירור "זבת חלב ודבש".
מכאן, הפרשה עוברת ישירות לכריתתה של ברית חדשה בין ה' לעם ישראל. שתי מצוות נוספות מופיעות בתורה, שתיהן חלק מברית זו – הקהל, שחזור מעמד הר סיני פעם בשבע שנים, והמצווה לכתוב ספר תורה, קבלתו של היחיד את מתן תורה. גם אלו אינן מצוות של יום-יום, אלא מטא-מצוות, המסכמות את התורה כולה, כשם ששתי המצוות של פרשת כי-תבוא הן מטא-מצוות במובן זה שהן חותמות את כל חיי התורה בארץ ישראל.
 
נקודות לעיון נוסף
  1. קראו את ארבעת הפסוקים העוקבים למצוות שדנו בהן. (כ"ו, ט"ז-י"ט). פסוקים אלו הם בין הפסוקים המרשימים ביותר בתורה, בכך שהם מסכמים באופן תמציתי את היחס בין הקב"ה לעם ישראל. מהו הקשר של פסוקים אלו למצוות שקדמו להם? שימו לב שמבחינת התוכן, הם שייכים יותר לפרשיה הבאה, כהקדמה לברית. זה תמך גם על ידי הלשון בה משתמשים פסוקים אלו, ובאופן ספציפי החזרה על המילה "היום" – מילה שתחזור על עצמה פעמים רבות בשתי הפרשות הבאות, אך אחת שאין לה שום קשר לביכורים ומעשרות, שהן מצוות עתידיות. על אף זאת, נראה שהפסוקים מצביעים על כך שנאומו של משה ממשיל ישירות מן המעשר אל ארבעה פסוקים אלו, כאשר הפרשיה הבאה פותחת במילים "ויצו משה...", כלומר נאום חדש. הסבירו.
  2. מדוע קרואים השמיים "מעון קדשך" בפסוק ט"ו בפרק כ"ו? מדוע נראה כי הפסוק מתאר את הקב"ה כשמשקיף מלמעלה למטה על הארץ, מרחוק?
  3. מצוות הביכורים מתמקדת במקדש – הביכורים מובאים למקדש ומונחים לפני המזבח. זה מודגש בפסוקים, ראו כ"ו, ב'-ד'; י'. מצוות המעשר ממוקדת בבית – הפסוקים מדגישים "ואכלו בשעריך" (כ"ו, י"C). איך זה מתקשר לנושא של שתי ההצהרות?
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)