פרשת כי תצא - הפטרת כי תצא

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת כי תצא

הפטרת פרשת כי-תצא (ישעיהו נ"ד:א'-י') הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן[1], אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה ועל כן היא נקראת בפני עצמה במעגל הפטרות ה"שב דנחמתא" ואיננה מצורפת להפטרת עניה סערה הצמודה אליה בכתובים. אמנם, הסוגיא במסכת מגילה (כ"ג.) קבעה שיעור של כ"א פסוקים לאורך ההפטרה, אך היא עצמה ציינה שבמקום "דסליק ענינא" דהיינו שהנושא נשלם, לא מקפידים על השיעור הנ"ל. משמעות הענין להפטרתנו הוא ש"רני עקרה" נתפסת כיחידה סגורה העומדת בפני עצמה ואין לה משותף עם עניה סערה, למרות סמיכותן במסגרת ספר ישעיהו[2].

לאור קריאתנו בהפטרות השבועות הקודמים, ניתן לומר שמוטיבים בסיסיים מסוימים של נחמה וגאולה חוזרים על עצמם בכל ההפטרות הללו, אך בכל אחת ישנה דימוי (או דימויים) מרכזי ונקודות מסוימות הזוכות להדגשה יתירה, ובהן עלינו להתמקד.

ייאושה של העקרה

הדימוי המרכזי של ההפטרה שלנו היא דימוי העקרה. שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות - הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד. חשוב להדגיש שמדובר בעניינים שונים; תיתכן מציאות של סבל נורא בהווה, אך עם זאת ישנה תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. ייתכן גם מצב הפוך, שההווה איננו קשה כשלעצמו ואין האדם או העם סובלים מסבל אקוטי כרגע, אך העתיד נראה כחסר תוחלת וללא שום אור בקצה המנהרה, וזה גורם ליאוש קשה.

והנה, אם רב ההפטרות שקדמו ל"רני עקרה" עסקו במידה רבה בסבל הגלות בהווה ותיארו את כנסת ישראל כעניה נסערת, כמפחדת כל היום מפני חמת המציק וכנתונה בגלות קשה, אזי עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת[3]. הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד. לו היו יודעים בני הזוג שבעתיד יזכו לפרי בטן, היו הקשיים הללו נעלמים. לעומת זאת, אדם הסובל מייסורים נפשיים קשים בהווה או נאנק מכאבי תופת גופניים, אין צערו פוחת בגלל תקוות העתיד. ידיעת העתיד יכולה להעניק לו כוח עמידה חזק יותר ולחשל אותו, אך אין היא מעלימה או מקילה את עצם הכאב בהווה. מי שאין לו בנים חשוב כמת בהווה, מפני שהוא חי כבר עכשיו בתחושה שאין לו עתיד - לא יהיה מי שיסעוד אותו לעת זקנתו, לא יאמרו אחריו קדיש, ובעיקר, לא יהיה לו זרע שיאריך ימים אחריו וימשיך את עולמו הקיומי ומורשתו. אם נחשוב על דוגמא תנ"כית, נוכל להיזכר באברהם. בעת אשר הקב"ה מדגיש בפניו את שמירתו וברכתו בהווה, שבאה לידי ביטוי במלחמת ארבעת המלכים, הרי שתגובתו של אברהם היא "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". במלים אחרות, אברהם משיב לקב"ה שהבעיה שלו איננה ההווה אלא העתיד. למותר לציין, שהיות והעתיד הוא החשוב, אזי העקרה איננה יכולה ליהנות מן ההווה כל עוד אין לה עתיד.

העם בגלות משול לעקרה. קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם. לעתים באה לעולם הקיום היהודי מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכלאום, וכי "בראותה כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים משפלת עד שאול תחתיה", אזי היא כאותה אשה עזובה ועצובת רוח, המתבוננת בעינים כלות בהצלחת חברותיה ואילו לה אין עתיד. לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.

בקטע מדהים בעצמתו, משלבים חז"ל את המטאפורה והמציאות, המשל והנמשל. בדיון על מעמדו ההלכתי של גוי שיש סיכוי שהוא מצאצאי עשרת השבטים, קובעת הגמרא (יבמות י"ז.) שאין חוששים לקידושיו (דהיינו שאין סיכוי שהוא יהודי) ואין לחשוש שהוא מצאצאי הגולים היות ויש מסורת "דבנתיה דההוא דרא איצטרויי איצטרו" (בנות אותו הדור של עשרת השבטים נבקע רחמן ונעשו עקרות)[4]. במלים אחרות, היאוש שאחז בהם בעקבות גלותן וטראומת הדור הראשון של הגולים, הפך אותן לעקרות, ובכך התממש המשל והיה למציאות מחרידה!

הנחמה

הנחמה שהנביא מבטיח לעם אמורה לתת מענה לבעיה המטרידה אותם, ועל כן לא נופתע לגלות שפסוקי הנחמה שב"רני עקרה" מדברים על תכנון העתיד. הבשורה הנבואית איננה מסתפקת בעצם ההבטחה לבנים אלא היא משרטטת בפנינו תמונה שלמה של תכונה לקראת העתיד. "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי" איננו רק דרך ציורית לתאר את ריבוי הבנים הצפוי בעתיד אלא הוא נחמה בהווה. הסבל של העקרה בהווה נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש.

יתר מכן; לא רק תכנון העתיד אלא גם היכולת למהפך מיידי וקיצוני מבירא עמיקתא לאיגרא רמה היא בשורת ההפטרה. בשורה נוספת שמופיעה בהפטרה היא שהמצב הבסיסי ביחס לעתיד הוא המצב האופטימי, ואילו הפסימיות והיאוש הינן הסטיה - "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך ד' ".

ואולם, זה מביא לחשש חדש, שהרי אם תהפוכות קיצוניות יכולות להתרחש, שוב אין בטחון בעתיד, שהרי גם אם תתקיימנה הבטחות הנביא וכל הטוב יגיע, המצב יכול לשוב ולהתהפך מטובה לרעה, וחוזר חלילה. הבטחת טוב עתידי כתוצאה ממהפך פתאומי היא כשטר ששוברו בצדו, כי מי ערב שלא תחזור הטובה לרעה, וכל התקוות אינן אלא בערבון מוגבל, ומי ערב לכך שאין הן עתידות ליגנז בכל רגע? לכן, הנביא רואה צורך לקבוע שלא רק שהטוב המובטח יגיע, אלא להוסיף ולבשר לעם שאין לחשוש ממודל גאולה הבנוי על מהפך חד ופתאומי, היות והקב"ה ערב להם בברית שלא ישוב לנטוש אותם מטובה לרעה באופן כזה. זאת הסיבה לגיוס הברית שנכרתה עם נח ע"י הנביא:

"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד'". (נ"ד ט-י)

לא בכדי נבחרה הברית עם נח כברית המבטאת עקרון זה. גם נח אמור היה לחשוש שמא הקב"ה ישוב וימחה את העולם החדש שהוא זוכה לראות, וכשם שהמבול מחה עולם קיים בעת שהיה בתיבה, כך ישנה אפשרות שהעולם ההולך ונבנה עם יציאתו מן התיבה כעולם חדש, ישוב ויימחה, ואף לו לא תהיה תקומה. לשם כך, כרת הקב"ה עמו ועם זרעו את ברית הקשת והיא המזכירה לישראל שהתגשמות נבואת גאולה לטובה איננה אירוע ארעי וחולף אלא מלווה בברית אלוקית שתדאג להמשכיותה. גם אם יהיו שינויים מפליגים בעולם, וההרים ימושו והגבעות תמוטינה, עדיין יישארו הברית והחסד שהקב"ה נשבע לנו בתקפם. מן הראוי לציין, שקביעה זו איננה חשובה רק להפטרתנו אלא משמעותה רחבה יותר, היות והרבה מאד מתסריטי הגאולה המופיעים לאורך ספר ישעיהו מנבאים על שינויים מפליגים בעולם הטבע (אם בבחינת דברים כפשוטם, ואם כמשל ומטאפורה לגאולה רוחנית), כך שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה.

סיכום

כאמור, מטאפורת העקרה היא הדימוי המרכזי הפותח את ההפטרה, ודברי הנחמה המדברים על ריבוי בנים והרחבת מקומות המגורים מוסבים כלפיה. ברם, אין זה הדימוי היחידי שהנביא משתמש בו; בהמשך הנבואה ישנו מעבר ממשל האם למטאפורת בת הזוג: "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ד' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך" (שם ו).

מעבר זה הינו משמעותי ביותר והוא יתן את הטון לא רק בשלהי הפטרה זו אלא גם בשבתות הבאות, כשבעיקר אמורים הדברים ביחס להפטרה המסיימת את הסדרה, הלוא היא הפטרת "שוש אשיש". ברם, טיפול ראוי במעבר זה מחייב אריכות גדולה יותר, ועל כן נשמור את הדיון הזה לשיעור שיישלח בעוד שבועיים על הפטרת "שוש אשיש" וסיום השב דנחמתא.



[1] למיטב ידיעתי, רק "הלא כבני כשיים אתם לי" מסוף עמוס (הפטרת אחרי-מות ואו קדושים, תלוי במנהגים השונים) קצרה יותר בפסוק אחד.

[2] לעומת זאת, המנהג האשכנזי חיבר ביניהן בהפטרת פרשת נח, וזאת משום שעניננו באותה הפטרה איננה בנחמה כשלעצמה אלא בזיקת הנבואה לפרשת השבוע, ועל כן אין צורך להפרידן לשתי הפטרות הדנות בנחמה מזויות שונות, וניתן להכלילן יחד.

[3] הפטרת ראה ("ותאמר ציון עזבני ד' ") קרובה בענין זה להפטרתנו, אך עיקר ענינה הוא בתחושותיה של כנסת ישראל כלפי הקב"ה לאור הגלות המתארכת וחוסר התקווה בעתיד, ואילו הפטרתנו מתמקדת בעצם המצוקה הנגרמת מאורך הגלות.

[4] זו היא דעת הלישנא קמא בגמרא. יש בסוגיא אף לישנא בתרא הנוקט מהלך אחר לכל הענין ההלכתי, עיי"ש.