פרשת כי תצא - פשט ודרש בפרשת `והיה אם בִּן הכות הרשע`

  • הרב אמנון בזק

פרשת כי-תצא - פשט ודרש בפרשת "והיה אם בִּן הכות הרשע" / הרב אמנון בזק

 

א. פתיחה

פרשת כי-תצא משופעת ביותר במצוות: יש בה שבעים וארבע מצוות עשה ולא תעשה. ברבות ממצוות אלו אנו עומדים על תופעה הנוגעת ליחס שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה: מתוך פשוטו של מקרא עולה הבנה מסוימת, והבנה זו משתנה על פי התורה שבעל פה. על הנושא הכללי דנו חכמי ישראל בכל הדורות, ואנו בדברינו נעמוד על פרשייה קצרה אחת, שבה מודגמת תופעה זו בשלוש הלכות שונות: פרשיית דין המלקות. ננסה לעמוד על פשוטו של מקרא ועל מדרש ההלכה, ובע"ה נבאר גם את הסיבה לפער שביניהם.

פרשת המלקות היא פרשייה קצרה, בת שלושה פסוקים בלבד:

"כי יהיה ריב בין אנשים - ונִגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע: והיה אם בִּן הכות הרשע - והפילו השֹפט והִכהו לפניו כדי רשעתו בְּמספר: ארבעים יכנו לא יֹסיף, פן יֹסיף להכֹּתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך". (כ"ה, א-ג)

בכל אחד משלושת הפסוקים ישנו דין המתפרש בתורה שבעל-פה באופן שונה מפירושו הפשוט. נבחן את שלושת הדינים הללו מן הסוף להתחלה.

ב. "ארבעים יכנו לא יוסיף"

ההלכה המוכרת ביותר בפרשה, מן הסתם, שהפכה גם סמל לסמכות חכמים, היא אזהרת התורה בפסוק השלישי: "ארבעים יכנו לא יוסיף". מפשוטו של מקרא משמע שסכום המכות המקסימלי אינו יכול לעלות על ארבעים, אך ידועים דברי חז"ל בנושא:

"כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר 'במספר ארבעים' - מניָן שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה[1]". (משנה מכות כב ע"א)

דעת תנא קמא, שנפסקה להלכה, מבוססת על צירוף המילים "במספר ארבעים", כפי שמבארת הגמרא שם:

"מאי טעמא? אי כתיב 'ארבעים במספר' - הוה אמינא ארבעים במניינא. השתא, דכתיב 'במספר ארבעים' - מנין שהוא סוכם את הארבעים". (מכות כב ע"ב)

מובן שדרשה זו רחוקה מפשוטו של מקרא, שהרי המילה "במספר" מסיימת את פסוק ב והמילה "ארבעים" פותחת את פסוק ג[2]. הגמרא מתייחסת לקביעה זו של חז"ל, ורואה בכך סמל לעוצמתם ההלכתית:

"אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה. דאילו בספר תורה כתיב 'ארבעים', ואתו רבנן בצרו חדא".

דוגמא זו מביא הגר"א בדברים החשובים בביאורו "אדרת אליהו" בתחילת פרשת משפטים:

"אבל ההלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם... וכמו שאמרו: כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספר תורה וכו' ואתו רבנן וכו', וכן בפיגול[3] ורוב התורה. על כן צריך שיֵדע פשוטו של תורה, שיֵדע החותם".

ברם, הגר"א לא ביאר מה הניע את חז"ל לדרוש את הפסוקים באופן זה. נראה, לכאורה, שדרשת חז"ל נובעת מרצונם לצמצם את היתר התורה להכות ארבעים מלקות, ולהעמידו על ארבעים חסר אחת. אך מה עומד מאחורי מגמה זו? על שאלה זו עונה הרמב"ם:

"כיצד מלקין את המחוייב מלקות?... וזה שאמר 'ארבעים' - שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש... לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר - מכין אותו שלושים ותשע, שאם יוסיף לו אחת - נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו". (הל' סנהדרין י"ז, א)

בדברי הרמב"ם יש, כמובן, חידוש. מדבריו ניתן להבין שמדאורייתא אכן לוקין ארבעים, והדין של "ארבעים חסר אחת" הוא מדרבנן בלבד. כך אכן מפרש ה"כסף משנה" בפירוש אחד, שדרשה זו היא אסמכתא בעלמא. מובן שיש בפירוש זה דוחק ניכר, שהרי אין כל סיבה לראות בדרשה מובהקת שכזו אסמכתא בעלמא! משום כך כותב הרדב"ז:

"ויש לומר דטעמא יהיב, אמאי דרשי לה רבנן הכי, מדלא כתיב 'שלושים ותשע יכנו', משמע דארבעים ראויות לו... ומשום הכי דחקו לפרש 'במספר הסוכם את הארבעים', שאם יוסיף לו אחת - נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו".

ומעין זאת כותב אברבנאל:

"ולפי שהכוונה הא-לוהית דקדקה בלתי הוסיף על הארבעים... לכן בא בקבלתם ז"ל שהמלקות יהיה ל"ט מכות, ושעל כל פנים יחסר מארבעים. והטעם בזה הוא כדי שלא יפשע ולא יעבור ממספר הארבעים".

לאור זאת, ניתן לסכם ולומר שקיימים שני רבדים במניין המלקות: בפשוטו של מקרא - אכן ראוי לו ללוקה ללקות ארבעים, אולם כיוון שהפרשה כולה באה להזהיר על כבודו של הלוקה - באו חכמים ודרשו שילקה רק שלושים ותשע, כדי שלא יגיע בטעות לכלל הכאה שיש בה ביזיון ללוקה. חז"ל לא באו, אפוא, להוציא את הכתוב מפשוטו, אלא ללכת בדרכו ולהגביל את האיסור - תוך כדי נתינת תוקף דאורייתא להגבלה זו[4]. חז"ל דרשו כך את הפסוקים מכוח סמכותם[5], וזו אכן נראית משמעות הביטוי "בצרו חדא"[6].

ג. "כדי רשעתו במספר"

נחזור כעת לפסוק ב. מפשט הפסוק - "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" - משמע שמספר המכות משתנה על פי חומרת העבירה, וכפי שכתב ראב"ע:

"היה נראה לנו שיש עוון שיוכה עליו עשר, גם עשרים, ופחות ויותר. והעד - 'כדי רשעתו', רק לא יוסיף על ארבעים".

אמנם, ראב"ע מסיים: "לולי דברי הקבלה, והוא לבדו האמת"[7], וכוונתו שעל פי חז"ל אין הבדל בין עבירות שונות, ועל כל העבירות לוקים ארבעים חסר אחת.

ראב"ע מביא פירוש נוסף, העולה בקנה אחד עם דעת חז"ל שאין הבדל בין מניין המלקות על העבירות השונות מצד אחד, אך עדיין נותן משמעות להבחנה העולה מפשוטו של מקרא מצד שני, ומסווג את המלקות על פי רשעת העבירה:

"ויש אומרים כי טעם 'רשעתו' - במכות גדולות או קטנות, וכולם במספר ארבעים".

כך, אכן, מפרש רבינו חזקיה ב"ר מנוח בפירושו 'חזקוני', אולם ספק אם פירוש זה עולה מתוך פשוטי המקראות.

שניים מפרשני הפשט - אברבנאל ושד"ל - מפרשים שעל דרך הפשט מספר המכות משתנה על פי חומרת העבירה. כותב אברבנאל:

"ואמנם אמרו 'ארבעים יכנו לא יוסיף' - אינו לחייב שיהיה מספר הארבעים מלקות תמיד, כי פעמים יהיה מעט כדי רשעתו. אבל הכוונה היא להזהיר שלא יוסיף במספר הארבעים כמנהג הסכלות להלקות בני אדם באכזריות נמרץ כאשר יישר בעיני השופט לעשות, עד שהרבה פעמים ימותו אנשים מהמלקות".

אם כן, נותר לנו לשוב ולהקשות: מפני מה דרשו חז"ל שישנה אחידות בין סוגי העבירות השונים, בניגוד לפשוטו של מקרא?

תופעה דומה קיימת גם בפרשה אחרת:

"וכי ינצו אנשים ונגפו אִשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון - ענוש יֵענש כאשר ישית עליו בעל האִשה ונתן בפלִלים". (שמות כ"א, כב)

גם כאן, לכאורה, גובה התשלום צריך להיקבע על פי בעל האישה, אם כי מסתבר שהוא מוגבל בדרישותיו - "ונתן בפלילים". ואכן, כך מפרשים ראב"ע וחזקוני:

"וטעם 'כאשר ישית עליו בעל האשה' - אם קבל למלאות רצון הבעל - יתן לו... ואם לא ירצה לתת כאשר ישית עליו - ילך לבית דין ויתן על פיהם".

ניתן להביא דוגמאות נוספות לעקרון העולה מפרשיות אלו, והוא - מגמת האחידות, וצמצום הצורך בשיקול דעתם של הדיינים. הדברים מובנים היטב בפרשתנו: התורה מזהירה מאד בכבודו של הלוקה, וכבר עמדנו על הסייג שדרשו חז"ל לגבי מניין המלקות המקסימלי. כך גם בנושא חומרת העבירות: על פי פשוטו של מקרא, מוטלת על כתפי הדיינים אחריות כבדה מאוד - להכריע כמה מלקות מגיעות לכל נאשם. טעות אחת של הדיינים תגרור מייד עבירה מדאורייתא, משום "ונקלה אחיך לעיניך". כדי למנוע בעיה זו, קובעת התורה שבעל פה מניין אחד לכל העבירות, וכך תימנע האפשרות שבית הדין יגרמו לביזוי הלוקה שלא על פי דין.

מגמה זו השפיעה גם על הבנת המספר "ארבעים". על פי פשוטו של מקרא, מספר זה מבטא את מקסימום המכות הראויות לעבירה החמורה ביותר, מתוך הנחה שמעבר למספר זה עוברים על איסור "ונקלה אחיך לעיניך", או מתוך החשש שמספר גבוה מארבעים יביא לידי מיתה, כפי כתב אברבנאל: "ולכן גזרה החכמה הא-לוהית השיעור הראוי שבו תִגמר המצוה ולא יסתכנו בו בני האדם". ברם, לאחר שחז"ל קבעו שכמות זו של מלקות תינתן באופן קבוע על כל עבירה - נוצר צורך להסביר מדוע מלקים באופן קבוע דווקא ארבעים מלקות. ואכן, מצאנו הסבר כזה במדרש תנחומא:

"ולמה ארבעים? אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שנתנה למשה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו". (תנחומא במדבר כג; מובא ברמב"ן)

ד. "כי יהיה ריב בין אנשים"

על דרך הפשט, פרשתנו עוסקת בריב ובסכסוך בין שני אנשים, כשה"רשע" - המפסיד בדין - לוקה. כך מבאר אברבנאל[8]:

"ועל דרך הפשט היה המלקות על המריבות: אם לתובע - כשיתבע מה שאינו ראוי ואינו אמִתי, ואם לנתבע - המכחש לאמת, או שנשבע. כמו שהיום הוא מנהג פשוט בכל ארצות ישמעאל והתוגר, ש'אשר ירשיעון אלהים' - רוצה לומר, השופטים - גם בדיני ממונות ילקה כפי דעת השופט כענין רשעתו, וילקה בפני השופט".

כידוע, להלכה אין לוקים על דיני ממונות, כיוון שבמקום שיש חיוב תשלומים - אין חיוב מלקות, כדברי הגמרא הידועים - "כל המשלם אינו לוקה" (מכות ד ע"ב ועוד) ולאור היסוד של "קים ליה בדרבה מיניה". אולם על כך קשה: כיצד ניתן לבאר את הפסוקים, שמהם משמע שגם בסכסוך ממוני בין שני אנשים עשוי להיות חיוב מלקות?

חז"ל ביארו שפרשתנו עוסקת בעדים זוממים, במקרה ספציפי שבו לא ניתן לקיים את דין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה, וכיוון שאי אפשר לקיים בהם "כאשר זמם" - הם לוקים. הרמב"ן על אתר הרגיש בדוחק:

"על דרך קבלת רבותינו שהמלקות הוא בחייבי לאוין - מה עניין לו בריב אשר בין שני האנשים?... לפיכך דרשוהו בעדים זוממים...".

משום כך הציע רמב"ן הסבר אחר לביאור שיטת חז"ל שלוקים רק על לאווים:

"ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו, כגון שחבל בו בפחות משווה פרוטה, או שקילל חבירו בשם...
ודיבר הכתוב בהווה, כי בעל הריב יגישו לבי"ד ועל ידו ילקה".

אולם גם דברי הרמב"ן אינם עולים, לכאורה, בקנה אחד עם פשוטו של מקרא, וכפי שציינו לעיל בשם אברבנאל[9]. לאור זאת, אנו שבים ושואלים: אם אכן על הפשט יש חיוב מלקות גם בדיני ממונות, מדוע ביטלו חז"ל את חיוב המלקות מסכסוכים משפטיים שבין אדם לחבירו?

מסתבר, שגם בנושא זה עמד לנגד עיני חז"ל הצורך להישמר בציווי התורה להקפיד בכבודו של הלוקה. סכסוכים ומריבות בדני ממונות בין אנשים הם מעשים שבכל יום, ומידת הרחמים, העומדת מאחורי הלכות רבות ששינו בהם חז"ל מפשוטו של מקרא[10], מורה שלא להלקות אדם בלא שתהיה במעשיו כוונת רוע לעבור על דברי תורה. מגמה זו ראויה להתחשבות מיוחדת כאשר האדם ממילא משלם את חובו הממוני.

עמדנו בקיצור נמרץ על שלוש הלכות בפרשת המלקות, שבהן יש, לכאורה, הבדל בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, כפי שכבר עמדו על כך רבותינו הראשונים. הלכנו בעקבות הנחייתו של הגר"א - "צריך שיֵדע פשוטו של מקרא, שיֵדע החותם", והעלינו את האפשרות שכל השינויים נובעים מסיבה אחת: מגמתם של חז"ל, מכוח סמכותם, ליישם בתוקף את הנחיית התורה להיזהר בכבודו של הלוקה. ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא, ומשלקה - הרי הוא כאחיך.

 

 


[1] בכמה מקומות מצאנו שר' יהודה פוסק הלכה על פי פשוטו של מקרא:

א. בפרשת מוציא שם רע (כ"ב, יג-כא), נחלקו התנאים בפירוש הביטוי "ופרשו השמלה" (כתובות מו ע"א): ר' אליעזר בן יעקב מבין - "דברים ככתבם", ואילו חכמים הסבירו: "מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה". הגמרא מקשרת מחלוקת זאת למחלוקת נוספת: לדעת ר' אליעזר בן יעקב, הפרשה מדברת רק על מקרה שבעל, ואילו לדעת חכמים - אפילו כשלא בעל. ואמנם, בספרי דברים (פיסקא רלו) מובאת דעתו של ר' יהודה: "אינו חייב לעולם אלא אם כן בעל" - כפשוטו של מקרא.

ב. בפרשת "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" (כ"ה, יא-יב), נחלקו התנאים (ספרי רצב-רצג): ר' יהודה מפרש את הפרשה כפשוטה, שהאישה נענשת על מעשה שיש בו תועבה, ויש שחלקו עליו וראו בכך מקור לדין רודף, בלי שיש משמעות מיוחדת לאחיזה "במבושיו" דווקא (מעבר לסכנת הנפשות שבדבר).

ג. העיקרון של "דברים ככתבן" מופיע מספר פעמים במשנתו של ר' יהודה: עיין פסחים כא ע"ב, שם כג ע"ב, סוטה מח ע"ב, זבחים נט ע"א-ע"ב.

[2] אמנם, יש שביארו את ההבדל שבין פשוטו של מקרא לבין דעת חז"ל בנושא זה באופן אחר. הרא"ש בפסחים (פ"י סי' מ), שדן בסתירה שבין "תספרו חמשים יום" לבין הנוהג בפועל לספור מ"ט יום, כותב: "שכן דרך המקרא, כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת - מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' (בראשית מ"ו, כז), וכן 'ארבעים יכנו'". אולם דבריו תמוהים מכמה כיוונים: ראשית - הרי צריך להיות מקור לכך שאכן הכוונה למספר שחסר אחד, ולפחות במקרה שלנו - אין מקור כזה. שנית - פתרונו לגבי שבעים בני יעקב לא יפתור את הקושי המרכזי הקיים באותה פרשה, והוא ההבדל בין מניין בני לאה הנזכר שם - "שלושים ושלוש", לבין מניין הפרטים שם, הכולל רק שלושים ושניים. וצ"ע.

[3] אכן, גם בפרשת פיגול קיים פער בולט בין פשוטו של מקרא לבין מדרש ההלכה. על נושא זה עמדנו במקום אחר - ראה בגיליון "שבת בשבתו" 953, פרשת צו תשס"ג (נמצא באתר צמ"ת: http://www.zomet.org.il/).

[4] ראיה לכיוון זה ניתן להביא מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פמ"א): "ויש גם במנין המלקיות חכמה, מפני שיש קצבה לתכליתן, ואין קצבה לכל אדם, אלא כל אדם אינו לוקה כי אם כפי יכולת סבלו, ותכלית המלקיות ארבעים ואפילו היה סובל מאה". משמע, שלדעת הרמב"ם מפשוטו של מקרא נראה שאכן לוקה ארבעים. בפרק זה מדגיש הרמב"ם את הפער שבין פשוטו של מקרא לבין מדרש ההלכה גם בהקשר אחר, בפרשה המפורסמת של "עין תחת עין": "ואל תטריד את מחשבתך במה שאנו עונשים כאן בתשלומין. כי הכוונה עתה לתת טעם למקראות, לא ליתן טעמים לתורה שבעל פה, עם מה שיש לי בדין זה סברא - אשמיענה בעל פה".

[5] כאמור, לא נרחיב במסגרת זו על מקור סמכותם של חכמים לדרוש את הפסוקים על פי הבנתם ושיקוליהם. לצורך העניין, נסתפק בדברי הירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ב): "אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה - לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? 'וידבר ה' אל משה' - אמר לפניו: רבונו של עולם! הודיעיני היאך היא ההלכה? אמר לו: 'אחרי רבים להטות'. רבו המזכין - זכו, רבו המחייבין - חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". מלכתחילה, אפוא, ניתנה התורה להידרש בכיוונים שונים, והסמכות כיצד לדרוש את הפסוקים בכל דור ניתנה לסנהדרין.

[6] ראוי להביא כאן את דברי רבי יוסף בכור-שור על אתר, המבאר כך את דברי הגמרא שהזכרנו לעיל: "ומכאן אמרו 'כמה טפשאי הנך אינשי...', כלומר - שמכבדין ספר תורה ואוהבין אותו, ואומר: מה שבספר תורה נוח לשמור מכל התלמידי חכמים שמחמירין ודורשין וגוזרין עלינו ומכבידין. ומתוך כך שונאין את התלמידי חכמים ואינם קמים מפניהם. שהרי היה להם לאהוב אותן, שפעמים שהם מקילין עליהם, כמו הכא, שהספר תורה לפום ריהטא נראה שמצוה להכותם ארבעים מכות, ואתו רבנן ובצרי חדא, שאין מכין אותם אלא ל"ט".

[7] זו דרכו השיטתית של ראב"ע בענייני הלכה: בניגוד לרוב המפרשים הקלאסיים, ובעיקר רשב"ם, רמב"ן וחזקוני, מדגיש ראב"ע שיש לצמצם את הפער שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. על כן, הוא מפרש למסקנה את הפסוק כמעט תמיד על פי מדרשי ההלכה. כך כתב, למשל, בפירוש הקצר לשמות כ"א, כד: "והכלל, לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל, כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות - כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם". עם זאת, מעצם העובדה שהוא מציע פירוש אחר, גם אם למסקנה הוא שולל אותו, ניתן לראות שלדעתו אין לדחות אפשרות פירוש כזו מכל וכל.

[8] גם כאן הלך שד"ל בעקבות פירושו של אברבנאל על דרך הפשט.

[9] אברבנאל עצמו מציע דרך אחרת לבאר את פשוטו של מקרא באופן שיעלה בקנה אחד עם דעת חז"ל. לפירושו, פסוק א עומד בפני עצמו, ועניינו - להדגיש את הצורך לפתור מריבות בין אנשים בבית המשפט. פסוק ב עוסק בדין נפרד של מלקות, שאותו יש לקיים דווקא במי שעבר על לאו.

[10] נזכיר, לשם דוגמה, שבעוד שעונש המיתה מוזכר פעמים רבות בתורה, הרי שבפועל הוא יושם לעתים נדירות ביותר, כדברי המשנה המפורסמת במסכת מכות (פ"א מ"י): "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". מסתבר, שכשם שהייתה מגמה לצמצם את עונש המיתה - כך הייתה גם מגמה לצמצם את עונש המלקות, שהרי "מלקות במקום מיתה עומדת" (סנהדרין י ע"א).