פרשת כי-תשא - השלכותיו של חטא העגל

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת כי תשא

אם היינו צריכים להצביע על החטא הכבד ביותר של בני ישראל, אין ספק שחטא העגל היה מופיע ברשימה באחד משני המקומות הראשונים (העימות על המקום הראשון היה בינו ובין חטא המרגלים). חטא זה הוא החטא היחיד בו הקב"ה אומר למשה שהעונש יהיה עונש לדורות, ובעקבותיו נשברו הלוחות שבמתכונתן הראשונית לא חזרו שנית. אנו נרצה להתמקד בהשלכה נוספת של חטא העגל, השלכה אשר נוטים להתעלם ממנה, עקב ההשלכות החמורות האחרות.

עם ישראל: עמו של הקב"ה או עמו של משה?

משה מתוודע בעצם לחטא העגל כבר בדברים שאותם אומר לו הקב"ה על הר סיני: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ז). הקב"ה מכנה כאן את עם ישראל כעמו של משה, ובכך פותח ויכוח על השאלה למי בעצם, שייך עם ישראל? משה, מצידו, משייך כמובן את עם ישראל לקב"ה: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (ל"ב, יא). ויכוח זה תמוה בלשון המעטה, וקשה להבין מה פשר שיוכו של עם ישראל למשה, שהרי ברור שהקב"ה הוא שהוציא את עם ישראל ממצרים.

למעשה, ויכוח זה לא הוכרע בהר סיני. אמנם, לאחר תפילתו של משה נאמר "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (ל"ב, יד), אך בהמשך הקב"ה שב להגדיר את עם ישראל כעמו של משה: "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים" (ל"ג, א)[1]. יחסו זה של הקב"ה בא לידי ביטוי גם בקביעה שהוא לא יעלה לארץ יחד עם העם, כדי לא לכלותו: "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן-אכלך בדרך" (ל"ג, ג). גם בהמשך הפסוקים הקב"ה קובע שהוא יסייע דווקא למשה, ואילו רק לאחר מכן מתברר שמדובר בעצם בסיוע לעם ישראל. מכל אלו מצטיירת תמונה שעל פיה עם ישראל איננו עומד בקשר ישיר עם הקב"ה. עם ישראל הוא עמו של משה, והקב"ה מסייע למשה במנהיגותו כמשתתף חיצוני כביכול. סיועו של הקב"ה לעם ישראל, איננו אלא סיוע למשה בתור מנהיגו של העם[2], ולא סיוע ישיר לעם ישראל כצאן מרעיתו ועמו הנבחר.

נתק זה שקיים בין עם ישראל לקב"ה, לא היה קיים מאז ומתמיד. בעימות שבין הקב"ה לפרעה, הקב"ה חוזר פעמים רבות על כך שעם ישראל הוא עמו. כבר בפעם הראשונה בה משה ואהרן באים לפרעה ומשמיעים לו את הוראתו של הקב"ה: "שלח את עמי…" (ה', א). בהמשך, פונה הקב"ה לעם ישראל בגוף ראשון ומבטיח להם: "ולקחתי אתכם לי לעם" (ו', ז). ככל שסיפור יציאת מצרים מתמשך, השימוש בתואר זה הולך ופוחת. באזהרה לקראת מכת בכורות תואר זה לא מופיע (בניגוד לאזהרה לפני הברד). כך גם בפרשת החודש שבה אומר הקב"ה "הוצאתי את צבאותיכם" (י"ב, יז) ולא "את צבאותי"[3], כפי שנאמר בהבטחת הגאולה שנמסרה למשה בתחילת פרשת וארא (ז', ד). ניתן לתאר תהליך שבו מאז יציאת מצרים, הולכת הבחירה בעם ישראל, ומתחלפת בחלקה לבחירה בבכורות. כך יש להבין את מיקומה של פרשת "קדש לי כל בכור" (י"ג, ב), העומדת ברקע העובדה שבפסוקים לאחר יציאת מצרים כמעט נעלם לחלוטין הבטוי 'עמי'. במספר מקומות התבקש ביטוי מעין זה, ואף על פי כן הוא לא נאמר שם. בקריעת ים סוף, למשל, ההתיחסות היא לבני ישראל ולא לעמו של הקב"ה "דבר אל בני ישראל… ויבואו בני ישראל…" (י"ד, טו-טז). כך גם במקומות רבים בהמשך, שאותם לא נפרט כעת, שבהם חסר אזכורם של עם ישראל כעמו של הקב"ה. שיאו של חסרון זה הוא במתן תורה אשר גם שם לא הוזכרה שייכות זו, אף שהיא מתבקשת ביותר. למעשה, הפעם האחרונה בה הוזכר שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה היא בפרשת משפטים, שבאה בעקבות מתן תורה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (כ"ב, כד). פסגתו של תהליך זה, היא בויכוח שמתנהל בין משה לבין הקב"ה, שבו מתנער הקב"ה באופן נחרץ מהגדרת של עם ישראל כעמו. חטא העגל, מהווה עם כך את גולת הכותרת, או שמא נאמר: המכה בפטיש של תהליך הפסקת היותו של עם ישראל עמו של הקב"ה.

מתמונה קודרת זו, עלולה לעלות המסקנה שחלילה, עם ישראל כבר איננו עמו של הקב"ה. שכן, הקב"ה עצמו לא מקבל את הגדרת משה שעם ישראל הוא עמו, ולאחר מכן לאורך כל התורה אין כמעט כל הגדרה לפיה עם ישראל הוא עמו של הקב"ה. נפתח פתח לטוען לבוא ולטעון שלאחר חטאו המר של עם ישראל, ניתק הקשר בינם לבין הקב"ה. אמנם, החובה לשמור מצוות עדיין קימת, וייתכן שאף נשמרת הברית שבין עם ישראל לקב"ה, אך הגדרת עם ישראל כעמו של הקב"ה אבדה לעולם. טענה מעין זו הרי טוענים הנוצרים, ומדברי התורה משתמע כביכול שאכן יש צדק בטענתם (לא חלילה בשאלת הבחירה באותו האיש כמובן, אלא בשאלת הדחיה של עם ישראל). יש להדגיש שעולות כאן שתי שאלות: שאלה ראשונה היא שאלה ערכית, האם עם ישראל פסק להיות עמו של ה'. שאלה שניה היא שאלה פרשנית: כיצד הקב"ה טוען כלפי משה, שהוא זה שהוציאם ממצרים, בעוד שברור לכל שהקב"ה הוא זה שיזם וביצע את יציאת מצרים.

משה: שלוחו של העם או שליח ה'?

יש להוסיף כאן נקודה מהותית היכולה להקל מעט על הבעיה גם אם אינה פותרת אותה. בעבר (עיין בשיעור לפרשת תצווה) הצגנו את השאלה האם הכהנים הם שלוחי עם ישראל או שלוחי הקב"ה. שאלה דומה ניתן להציג ביחס למשה. האם משה הוא שליח עם ישראל לקב"ה, או שמא עיקר תפקידו הוא לשמש כשליחו של הקב"ה לעם ישראל? נראה, כי התשובה לשאלה זו תלויה בחליפות העיתים במהלך מנהיגותו של משה. בעוד שבמתן תורה אנו מוצאים את משה כשליחו של עם ישראל לדבר עם הקב"ה, הרי שלאחר מכן מעמדו של משה משתנה והוא עובר ל"צידו" של הקב"ה. ניתן לראות את ביטויו של מעבר זה במספר מקומות: הלוחות הראשונים הם מעשי ידיו של הקב"ה, בעוד שהלוחות השניים נעשו על ידי משה, וכנראה גם נכתבו על ידו (עיין שמות ל"ד, כז, ואכמ"ל). בכך, הופך משה להיות שותפו של הקב"ה ביצירת התורה ובנתינתה, מה שמוביל לאחר מכן לקרינת אור פניו, ולכך שעם ישראל יראים מגשת אליו, כפי שפחדו לפני כן לגשת להר סיני. כך גם ניתן להבין את העובדה, שכאשר הקב"ה מתרחק מעם ישראל, גם משה נוטה את האוהל מחוץ למחנה; כביכול, גם משכנו של משה לא יכול לשכון בתוך עם ישראל[4].

חז"ל מבטאים מעבר זה בתפקידו של משה באמרם כי אור פניו של משה קרן בשל טיפת דיו שניתנה על מצחו. מדרש זה מסמל את העובדה שמשה הופך להיות בעצם חלק מתורתו של הקב"ה, כך שניתן לראות בו שותפו של הקב"ה ביצירת התורה, ולא שותף של עם ישראל בקבלתה. לאור דברים אלו, הרי שיש מקום להבין באופן מרוכך יותר את התמורה שחלה ביחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה. כאשר משה הופך להיות שליחו של הקב"ה, הרי שמתלווה לכך העובדה שעם ישראל עומד כעת מול משה, ולא מול הקב"ה באופן ישיר. אמנם, גם אם נקבל פרשנות זו לנתק שנוצר בין עם ישראל לבין הקב"ה, הרי שאין בכך לבטל את הקושי שניתוק שכזה מעורר.

אנו רוצים להציע כאן פרשנות שונה לחלוטין לדיון שמתנהל בין הקב"ה לבין משה לאחר חטא העגל. פרשנות זו פותרת לפחות את הבעיה הראשונה שהצגנו לעיל, הבעיה הפרשנית.

ציפורה כראשית תופעת ההתבוללות

נישואיו של משה לציפורה, העסיקו את התורה, החל בתיאור הנישואים עצמם, וכלה בפרשת תלונותיהם של אהרן ומרים על האשה הכושית אשר לקח משה. התורה איננה מסבירה מה החשיבות הרבה בנושא זה. קושי נוסף שמתעורר ביחס לאשת משה, הוא חלקה בירידתו של משה למצרים לאחר ההתגלות בסנה. מהפסוקים שעוסקים בחזרתו של משה מצרימה עולה שציפורה אכן חזרה עימו, אך לאחר מתן תורה יתרו מגיע עם ציפורה ביתו 'אחר שילוחיה', מה שמלמד שהיא לא הצטרפה אל משה בירידתו מצרימה. חז"ל התמודדו עם קושי זה, וטענו שבמהלך הדרך למצרים שילח משה את ציפורה לבית אביה, וזאת כדי שלא יתווספו עבדים לפרעה.

תמיהה נוספת יש להעלות ביחס לסיפור המפגש עם המלאך במהלך הדרך למצרים. מדוע מבקש ה' להמית את משה[5]? וכיצד פעולת המילה על ידי ציפורה מצילה אותו?

נראה, כי יש להתמודד עם שאלות אלו מתוך עיון בשאלת מהותו של האספסוף. התורה מציינת שיחד עם בני ישראל, יצאו ממצרים אנשים נוספים המתקראים אספסוף. זהותה של קבוצה זו יכולה להיות אחת משתיים:

א. קבוצת אנשים שאין לה דבר וחצי דבר עם עם ישראל, אך היא 'תפסה טרמפ' על יציאת מצרים, וניצלה את ההזדמנות לברוח מארץ זו. במידה שכך, סביר להניח שאנשים אלו לא התלוו לבני ישראל עד הכניסה לארץ. לאחר שהתרחקו ממצרים הם יכלו ללכת לאשר חפצו, וכנראה שרובם אכן עשו זאת.

ב. סבירה יותר היא האפשרות השניה. אנשים אלו הם אנשים שאינם יהודים, אך הם קשורים בקשרי משפחה לעם ישראל[6]. במידה שנפרש כך, הרי שקבוצה זו דומה לקבוצה שעלתה מהגולה בתקופת עזרא, ואכן, גם בעליה זו גרמו הנספחים צרות רבות לשבי ציון, ונדרשה פעולת סינון קשה על מנת לנתק אותם מעם ישראל.

תופעת האספסוף - במידה שנבין אותה כאפשרות השניה - קשורה במישרין לפרשת נישואיו של משה לבת יתרו. כאשר יורד משה עם ציפורה למצרים, הוא נותן בכך לגיטימציה לתופעת האספסוף. מעתה, משה לא יוכל לבקר את נישואי התערובת שכן יאמרו לו כולם: 'טול קורה מבין עיניך'. משה הוא שבחר להביא עימו את ציפורה למצרים, מבלי שנצטווה על כך, וכעונש על כך מחכה לו המלאך בדרך ומבקש להמיתו, שהרי במעשה זה פוגע משה בעתידו של עם ישראל. רק נכונותה המלאה של צפורה להצטרף לעם ישראל, אשר מתבטאת בכך שהיא זו שמלה את התינוק, מאפשרת לקב"ה לסלוח למשה, שהרי בזה נפתרה הבעיה מצד משה. אמנם, גם רצונה של ציפורה להצטרף לעם ישראל איננו פותר את בעיית הלגיטימציה לתופעת האספסוף. מכיוון שלא ניתן לבדוק בציציותיו של כל אדם החפץ להצטרף לעם ישראל, הרי שמעשה זה פותח פתח להצטרפותם השלילית של רבים רבים אשר לא מקרב בני ישראל המה. לכן, משה מחליט לשלח את ציפורה, למרות שהיא עצמה כבר קיבלה עליה את היהדות. אמנם, חרף העובדה שמשה שילח את ציפורה חזרה למדין, רושם נישואיו איתה השאיר חותם בקרב בני ישראל, ובכך היתה לו השפעה ממשית על ההתבוללות בהמשך, ועל יצירת האספסוף. מיותר לציין, כי האספסוף נושאים האחריות רבה לחטאי עם ישראל במדבר, ובין השאר גם לחטא העגל.

זהו, אם כך, הרקע לויכוח שמתנהל בפרשתנו בין הקב"ה לבין משה. הקב"ה טוען כלפי משה שעמו הוא זה שיצא ממצרים וכוונתו לאספסוף שמשה סלל את הדרך ליצירתו. משה, לעומת זאת, מבקש מהקב"ה להתעלם מהאספסוף, למרות שהוא מקור הבעיה, ולהתייחס לרובם ככולם של היוצאים ממצרים, שהם עמו של הקב"ה.

משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקראי שמו

דברים אלו ניתנים להיאמר רק במסגרת ההתמודדות עם השאלה הפרשנית. הבעיה המהותית יותר היא הבעיה השניה שהוצגה לעיל: האם הקב"ה אכן ויתר על עם ישראל ומעתה הוא איננו עוד עמו של הקב"ה. כדי לבחון שאלה זו, יש לאתר את המקום בו עם ישראל חוזר להיקרא עמו של הקב"ה. כמובן, בדברי הנביאים נוכל למצוא ביטויים לרוב המזהים את עם ישראל עם הקב"ה, אך להבדיל מנבואתו של משה, נבואות אלו נאמרו בסגנונו האישי של כל נביא ונביא, כך שלא ניתן להביא מהם ראיה. ממילא, ייתכן בהחלט שעם ישראל מכונה כעמו של הקב"ה בפי הנביאים, מבלי שתואר זה הוענק לו על ידי הקב"ה. לכן, עלינו למצוא מקום שבו הקב"ה בעצמו מכנה את עם ישראל כעמו.

ובכן, הדבר הזה קורה בספר שמואל. כאשר הקב"ה מודיע לשמואל על כך שעליו למשוח את שאול למלך, הוא אומר לו את הדברים הבאים:

"ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי" (שמואל א ט', טז).

בפסוקים אלו, הקב"ה מכנה את עם ישראל כעמו, בפעם הראשונה לאחר חטא העגל. אך בפסוק זה המילה עמי לא רק מופיעה סתם, אלא גם מודגשת באופן מיוחד. עד עתה הקב"ה נמנע מלהשתמש בה לחלוטין, ואילו כאן היא מופיעה שלוש פעמים בפסוק אחד. כמו כן, ניתן לראות כי ישנה הקבלה סגנונית בין הפסוק הזה לבין הפסוקים של יציאת מצרים: הבטוי "כי באה צעקתו אלי" מזכיר את הפסוקים בסוף פרק ב' בשמות: "וישמע אלהים את נאקתם… וידע אלהים" (ב', כד-כה). אמור מעתה, כי המלכתו של שאול על ידי שמואל, מהווה מעין סגירת מעגל עם יציאת מצרים. הקב"ה הוציא את עמו מארץ מצרים, אך בעקבות חטאיו של עם ישראל, פעולה זו נכשלה, והקב"ה התרחק מעם ישראל. עם ישראל חוזר להיות עמו של הקב"ה בתקופתם של שמואל ושאול. לא לחינם, אם כך, קבעו חז"ל - על בסיס הפסוק בתהילים: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (צ"ט, ו) - ששמואל שקול כנגד משה ואהרן. בתקופתו אוחה הנתק שבין עם ישראל לאביהם שבשמים, שהתחולל בתקופת משה ואהרן.

מלוכה ותחוקה, נבואה וכהונה

מדוע מתחדשת מלכותו של הקב"ה על עם ישראל, דווקא בתקופת שמואל? מה מיוחד בתקופה זו שמאפשרת את חזרת השראת השכינה? נראה, כי הדבר נעוץ באיושם של כל תפקידי המפתח בהנהגתו של העם, לראשונה מאז ימי משה ואהרן.

משה ואהרן מילאו בעצם ארבעה תפקידים שונים, אשר יחד משלימים את מכלול מערכת המנהיגות בעם ישראל: מלכות, כהונה, נבואה וחקיקה. משה רבינו, כפי שהדגישו חז"ל, משמש כמלך, בנוסף להיותו מחוקק בכך שהוא זה שמופקד על נתינת התורה לעם ישראל. הנבואה, כמובן, שייכת גם כן למשה. אהרן ממלא את המשבצת הרביעית - הכהונה. מצב זה, שבו כל הפונקציות המנהיגותיות בעם ישראל קיימות, לא התחדש עד לתקופתו של שמואל. בימי השופטים, כמובן, לא הייתה מלוכה והנהגה מרוכזת לכל עם ישראל: "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו). רק בתקופת שמואל, תפקידים אלו שבים להתקיים באופן מלא. שמואל עצמו משמש כנביא וכמחוקק. גם כתר כהונה ניתן לו, כפי שניתן להסיק מכך שהוא ישן בהיכל ה', מה שלא מתקבל על הדעת אילמלא הוא היה משמש בכהונה. את תפקיד המנהיגות נושא שמואל גם כן, אך ביתר שאת חוזרת המלוכה לעם ישראל, על ידי המלכתו של שאול למלך על ישראל. רק חזרת המלוכה, מאפשרת השראת שכינה בישראל, כפי שניתן גם ללמוד מהחובה למנות מלך לפני שבונים את בית המקדש.

ככלל, תפקידי ההנהגה בעם ישראל, נובעים ישירות מהקב"ה, וממנו הם משתלשלים והולכים במרוצת הדורות. לכן, כתר הכהונה ניתן לאהרן החל ממעמד הר סיני, ומשם ואילך, הוא עובר בירושה. כיוצא בכך, סמכות החקיקה ניתנת למשה בהר סיני, ומשם ואילך עוברת הלאה על ידי הסמיכה. הנבואה גם היא ניתנת למשה, ואילו כל הנביאים אחריו, הממונים על ידי הקב"ה, ממשיכים בעצם את נבואתו, כפי שאומר משה בדברים: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון" (י"ח, טו). גם המלוכה אמורה היתה להמשיך באופן רציף ממשה. אך בעקבות חטא מי מריבה, הוחלט שמשה לא ייכנס לארץ, מה שגרם לנתק בשרשרת המלוכה. הקב"ה בעצמו צריך היה לבחור מלך חדש לעם ישראל, ודבר זה אכן נעשה בתקופתו של שמואל. עד לתקופה זו קיים נתק בין הקב"ה לעמו, אשר שב ומתאחה עם מינויו של שאול למלך על ישראל: "ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי".

למעוניינים להעיר או להאיר, ניתן לשלוח תגובות והערות לתיבת הדואר שפתחנו לצורך זה בכתובת: [email protected]



[1] עיין גם בהמשך, כשמשה אומר: "כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך" (ל"ג, טז), אך הקב"ה בדברי תשובתו שב וקובע "נגד כל עמך אעשה נפלאות" (ל"ד, י).

[2] הקב"ה אומר בתחילה "וראה כל העם אשר אתה בקרבו… אשר אני עושה עמך" (ל"ד, י), כאשר כאן ברור שהכוונה היא למשה. בהמשך נאמר "הנני גורש מפניך" (שם, יא) ואין לדעת האם הכוונה למשה או לעם. לאחר מכן נאמר: "השמר לך פן תכרות ברית", וכאן ברור שהפסוק מתייחס אל העם. מכאן, שהתורה יוצרת כאן רצף של פסוקים שמתייחס בתחילה למשה, ולאחר מכן לעם ישראל.

[3] אף שבהמשך נאמר: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", יש לחלק בין פניה ישירה של הקב"ה לעם ישראל, לבין תאור של התורה את המאורעות. גם בפרשת העגל התורה מתארת שה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, בעוד שהקב"ה לא מתייחס כך לעם ישראל בפנותו אליו או אל משה. בכל מקרה, גם בטויים אלו נעלמים לאחר פרשת העגל.

[4] אין כאן המקום להרחיב ביחס למהותו של אוהל זה.

[5] מלשון הפסוקים שם עולה שייתכן כי האיום להרגו קשור בסירובו של משה לקבל את השליחות לרדת מצרימה, אך פירוש זה איננו הכרחי ואנו ננסה לעלות הצעה אחרת.

[6] לצערנו, תופעה מעין זו אנו רואים גם היום בעליה הנוכחית מרוסיה, ד"ל.