פרשת כי-תשא - חטא העגל

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת כי-תשא

האם ייתכן שבני ישראל באמת האמינו שעגל זהב (ולא הקב"ה) הוא שהוציאם ממצרים? ברור שלא, אולם כך משמע מדברי העם בראותם את העגל "אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים!" (ל"ב; ד, ח). פסוק זה הוא רק אחד מן הפסוקים התמוהים הרבים שבהם אנו נתקלים בעיוננו בסיפור חטא העגל.

בשיעור זה ננסה להסביר את הבעיות הרבות המתעוררות במעשה העגל תוך התייחסות לכמה אירועים מוקדמים יותר בספר שמות.

הקדמה

מפורסם המדרש שמביא רש"י כי בני ישראל טעו ביום אחד בחישוב יום שובו של משה מהר סיני. לפי פירוש זה בני ישראל ידעו שמשה ייעדר בדיוק ארבעים יום, והעדר סבלנותם ביום האחרון גרם לאסון כולו.

ברם, בחינה מקרוב של תיאור עליית משה להר סיני (כ"ד; יב-יח) תגלה לעינינו סיפור שונה לחלוטין, אשר הופך את מעשיהם של בני ישראל למובנים הרבה יותר.

"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה... ויעל משה אל הר הא-להים. ואל הזקנים אמר: שבו לנו בזה עד אשר נשוב עליכם, והנה אהרן וחור עמכם - מי בעל דברים יגש אלהם..." (כ"ד; יב-יד).

שימו לב: משה אומר לעם לחכות "עד אשר נשוב" ואיננו נוקב בתאריך מסוים. אמנם לאחר כמה פסוקים מסופר שמשה נשאר בהר סיני ארבעים יום (כ"ד; יח), אך על פי הפשט העם איננו יודע כמה זמן עתיד משה להיעדר [וסביר מאוד שגם משה ואהרן לא ידעו זאת; המסר העמוק המופיע בפירוש רש"י באשר לקשר שבין חוסר-הסבלנות לבין החטא הנו חשוב ביותר, אך הוא איננו פשט הכתובים, ואכמ"ל].

מסקנה הגיונית

זו אמנם איננה עלייתו הראשונה של משה להר סיני (ראה י"ט; ג, כ, כ"ד; א-ב), אך עד כה הוא שב לאחר יום או יומיים. הייתה, אם כן, לבני ישראל סיבה טובה לשער שמשה לא ייעדר למשך זמן רב. ככלות הכול, כמה זמן דרוש לקבלת 'הלוחות, התורה והמצוה' (ראה כ"ד; יב)? כמה ימים? כמה שבועות?

ימים עברו, שבועות חלפו, ומשה איננו שב! בהתחשב בכך שבפעם האחרונה שראו אותו עלה משה להר המכוסה בענן ואש אוכלת בראשו (ראה כ"ד; יז-יח), הסיקו האנשים שמשה רבנו נעלם לעד. וכי כמה זמן היה עליהם לחכות?!

הם היו חייבים לעשות משהו, אך מה היה בידם לעשות?

להישאר נטושים במדבר? ברור שלא. הם עמדו במקום מספיק זמן כשחיכו למשה.

לשוב למצרים? חס ושלום! מעשה זה יהיה לא רק בניגוד לרצון הקב"ה אלא גם בניגוד לציווי מפורש.

להמשיך בדרכם לארץ כנען? מדוע לא? הלוא זו הייתה מטרת יציאת מצרים - לרשת את הארץ המובטחת (ראה ג; ח, יז, ו; ח). האין זה בדיוק מה שהבטיח להם הקב"ה בכ"ג; כ?

לפיכך ניגשו בני ישראל לאדם שמינה משה לאחראי בהיעדרו - לאהרן (ראה כ"ד; יג-טו). התלונה הראשונה של בני ישראל לאהרן מתמקדת בצורך בהנהגה חדשה:

"וירא העם כי בֹשש משה לרדת מן ההר, ויִקָּהֵל העם על אהרן, ויאמרו אליו: קום! עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו [אל הארץ המובטחת], כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים [ואשר הבטיח להביאנו לארץ כנען] - לא ידענו מה היה לו" (ל"ב; א).

על אף שהמילה 'א-להים' מלמדת שבני ישראל מבקשים 'א-ל', עיקר בקשתם הוא "אשר ילכו לפנינו", כלומר: אשר יובילו אותנו (אל הארץ המובטחת). כדי להוכיח טענה זו נשווה במהירות בין פסוק זה לבין הבטחתו הקודמת של הקב"ה (בפרשת משפטים) לשלוח מלאך לפני ישראל ולעזור להם לכבוש את הארץ: "הנה אנֹכי שולח מלאך לפניך, לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכִנֹתי" (כ"ג; כ). כמה פסוקים לאחר מכן הקב"ה ממשיך בהבטחתו: "כי ילך מלאכי לפניך..." (כ"ג; כג).

ברור שכאשר שמעו בני ישראל הבטחה זו הם הבינו כי המלאך שבו מדובר הוא משה עצמו (ראה כ"ג; כא-כב). אבל עכשיו, כשמשה בחזקת מת, דורשים בני ישראל מאהרן שייצור להם תחליף למלאך - או, שמא: סמל למלאך - על מנת שיוכלו להמשיך בדרכם לארץ המובטחת: "קום! עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו...".

מקריאה פשוטה של הכתובים נראה שאהרן מסכים לבקשה זו:

"ויאמר אלהם אהרן: פרקו נזמי הזהב... והביאו אלי... ויקח מידם, ויצר אֹתו בחרט ויעשהו עגל מסכה..." (ל"ב; ב-ג).

הצהרת העם "אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (ל"ב; ד), אין פירושה בהכרח שעגל הזהב הוציא אותם ממצרים (ככלות הכול, הם כבר הצהירו בל"ב; א כי משה הוא שהעלה אותם ממצרים!) אלא שעגל זה מייצג את המלאך שהוציאם ממצרים ושהוא, כך הם מקווים, גם יוביל אותם בדרכם לארץ כנען.

במילים אחרות: בעיני בני ישראל העגל איננו תחליף לא-להים אלא סמל לנוכחותו (הסבר דומה יש בכוזרי, מאמר א אות צז, וברמב"ן על ל"ב; א).

כעת נראים מעשי אהרן הגיוניים לחלוטין. כדי להיות בטוח שהעגל אכן יובן כייצוג של הקב"ה הכריז אהרן על חג: "וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר: חג לה' מחר" (ל"ב; ה - שימו לב לשימוש בשם הוי"ה). יתרה מזאת: קיימת הקבלה בין החג שמתכנן אהרן לבין הטקס שנערך ארבעים יום קודם לכן.

בפרשת משפטים:

"וישכם בבקר, ויבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל... ויעלו עֹלֹת, ויזבחו זבחים שלמים..." (כ"ד; ד-ה).

ואילו בפרשת כי-תשא, כשיוצר אהרן את העגל:

"וישכימו ממחרת [לאחר בניית המזבח], ויעלו עֹלֹת ויַּגִּשו שלמים..." (ל"ב; ו).

שימו לב למקבילות הברורות: ההשכמה בבוקר, בניית המזבח לפני 'הסמל' והקרבת עולות ושלמים (והשוו גם בין האכילה והשתייה בשני האירועים, ראה כ"ד; יא ול"ב; ו).

מקבילה נוספת נוכל למצוא אם נביא בחשבון שהטקס המתואר בכ"ד; א-יא כולל גם את הבטחת הקב"ה לשלוח מלאך שיוביל את בני ישראל (ראה כ"ג; כ-כג ושיעורנו לפרשת משפטים), שהרי שני הטקסים קשורים לקבלת מלאך שיוביל את בני ישראל - "אשר ילכו לפנינו".

לסיום נאמר כי ההקבלה תומכת בהבנתנו את העגל כסמל שכן בשני האירועים מוקמים המזבחות לפני 'סמל': בפרשת משפטים הסמל הוא שתים עשרה המצבות שהקים משה, המייצגות, כנראה, את קיום 'ברית האבות' מצד הקב"ה, ואילו בפרשת כי-תשא הסמל הוא העגל, המייצג את המלאך (שהובטח לעם על ידי הקב"ה) שיוביל את בני ישראל [שימו לב שהקבלה זו ממשיכה גם במשכן עצמו: מול המזבח - שעליו מקריבים בני ישראל עולות ושלמים - אנו מוצאים את הארון והכרובים, שהם סמל לברית בין ישראל והקב"ה בסיני, ומאוחר יותר מוביל הארון את בני ישראל בדרכם במדבר (ראה במדבר י; לג) ובהיותם בקרב (ראה שם לה ויהושע ו; ו-י); שימו לב גם לביטוי 'עגל מסכה' (ל"ב; ד), המרמז על הסתרת פנים המאפשרת ייצוג שאדם מסוגל לראותו].

מדוע דווקא עגל?

הסברנו עד כה כיצד ניתן להבין את העגל כסמל לנוכחות הקב"ה, אולם טרם הסברנו מדוע נבחר דווקא עגל למטרה זו. חזקוני מציע הסבר שנון, המבוסס על מקבילה נוספת בין חטא העגל ומעמד הר סיני.

בסיום הטקס בהר סיני (כ"ד; א-יא) ניתנת לאהרן, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל האפשרות 'לראות' את הקב"ה:

"ויראו את א-להי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר..." (כ"ד; י).

ברור שאין לקב"ה רגליים! הסבר זה משקף דרגה רוחנית מסוימת. משה הגיע לדרגה הגבוהה ביותר - "פנים בפנים" - ואילו שבעים זקני ישראל השיגו רק את "תחת רגליו", דרגה רוחנית נמוכה יותר [הסבר זה קשור לבקשת בני ישראל למערכת יחסים מרוחקת יותר, שבה משה משמש כמתווך, ראה כ; טו-יח ודברים ה; כ-כו].

למרות הקושי שיש בהבנת תיאור הקב"ה במושגים כה גשמיים מעיר חזקוני (ל"ב; ד) על הקבלה דומה מאוד בתיאור השכינה בספר יחזקאל: "ורגליהם רגל ישרה, וכף רגליהם ככף רגל עגל..." (יחזקאל א; ז; וראה גם המקבילה שם ל"לבנת הספיר" - השווה שמות כד; י עם יחזקאל א; כו) [אפשר גם שהעגל נבחר לייצג את הפרים שהוקרבו בהר סיני בעת הטקס שבו הודיע הקב"ה על המלאך, ראה כ"ד; ה)].

קודם שנמשיך נסכם את עיקרי הדברים שהעלינו עד כה: כוונותיו של אהרן ביצירת העגל משקפות את הרצון ליצור סמל של המלאך אשר יוביל את בני ישראל לארץ כנען, ולשם הדגשת רעיון זה מקיים אהרן טקס הדומה לטקס הברית בהר סיני, שבו הבטיח הקב"ה לשלוח את המלאך.

עתה נשאלת השאלה: אם כוונותיו של אהרן היו כנות כל כך - מה היה כה נורא במעשה העגל?! מדוע הקב"ה כועס כל כך? כדי לענות על שאלות אלו עלינו לשוב למקבילה בפרשת משפטים.

מקבילה מעמתת

למרות המקבילות הרבות שהובאו לעיל אנו מוצאים ביטוי אחד ייחודי לסיפור חטא העגל. שימו לב לסיומו של כל אחד מן הפסוקים:

בהר סיני (פרשת משפטים):

"ויחזו את הא-להים, ויאכלו וישתו" (כ"ד; יא).

ואילו בחטא העגל (פרשת כי-תשא):

"וישב העם לאכֹל ושתו, ויקֻמו לצַחֵק" (ל"ב; ו).

על אף שמובנה הפשוט של המילה "לצחֵק" הוא מלשון צחוק, מעלה רש"י את האפשרות שכוונתה לפריצות בעריות (או אפילו לרצח, ראה פירושו לל"ב; ז ולבראשית ל"ט; יז). מכל מקום, חז"ל הבינו שמושג זה מורה על יותר מאשר סתם 'ריקוד'. מה שהחל כטקס שקט הפך, למורת רוחו של אהרן, ל'מסיבה פרועה'. נראה שהחגיגה יצאה מכלל שליטה [ובסמוך נסביר מדוע קרה הדבר]. הבנה זו נתמכת בתיאור ירידתו של משה מהר סיני (שבמהלכה שבר את הלוחות):

"וירא את העגל ומחֹלֹת, ויחר אף משה..." (ל"ב; יט, וראה פירוש ספורנו לפסוק זה).

חטא דו-שלבי

שימו לב: הקב"ה איננו כועס (ואומר למשה לרדת מההר) ביום עשיית העגל אלא רק למחרת, לאחר שקם העם לצחק (ל"ב; ו-ז). ואף משה איננו כועס על עשיית העגל בלבד אלא גם על המחולות.

אם עיקר חטאם של בני ישראל בעשיית העגל, מדוע לא ציווה הקב"ה על משה לרדת מן ההר בו ביום? העובדה שהקב"ה אומר למשה לרדת רק למחרת, לאחר הקימה לצחק, תומכת בסברה שחטאם העיקרי היה ב'התפרעות'. כדי לאשש את טענתנו שאכן 'המסיבה יצאה מכלל שליטה', הבה נעיין בתגובתו הראשונית של יהושע לשמע 'קול העם':

"וישמע יהושע את קול העם ברֵעֹה, ויאמר אל משה: קול מלחמה במחנה. ויאמר: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שֹמֵעַ" (ל"ב; יז-יח).

[אונקלוס מתרגם "קול ענות" - "קַל דִּמְחַיְכִין"; השוואת תרגום זה לתרגומו למילה "לצחֵק" - "לְחַיָּכָא" - מלמדת בבירור על קשר בין הקול לבין "ויקומו לצחק"; גם המילה רֵעוֹ - מלשון תרועה - מרמזת בצורת הכתיב שלה, רֵעֹה, על התוכן השלילי שבקול.]

מה הוביל לאסון? על מה כל הרעש?

על אף שיש בידינו 'עדות נסיבתית' בלבד, ניתן להציע שבני ישראל חזרו להרגליהם הישנים ונסוגו חזרה לתרבות המצרית. כפי שהסברנו בשיעור לפרשת בשלח (וראה גם יחזקאל כ; ה-ט), בני ישראל היו שקועים לפני יציאת מצרים בתרבות המצרית. הקב"ה 'קיווה' שאירועי יציאת מצרים יגרמו לבני ישראל לשנות את הרגליהם הרעים, אך מעשה חטא העגל הוכיח כי עמוק בפנים לא השתנה דבר. גם בחגיגה שהחלה מתוך כוונות טובות הפכה התנהגותם עד מהרה לפרועה ומשולחת רסן.

הקב"ה לא היה רק כועס; הוא היה מאוכזב. התנהגות העם בחטא העגל הוכיחה כי למרות הנסים הרבים שעשה להם לא השתנה אופיים.

לסיכום, הראינו שהיו שני שלבים בחטא העגל: הראשון - יצירת ייצוג גשמי לקב"ה, מעשה מובן מאוד למרות האיסור שבו; והשני - קלות הדעת שבאה בסוף החגיגה, לאחר האכילה והשתייה - שהייתה בלתי-נסלחת.

שני שלבים אלה משתקפים ב'דיבור הכפול' של הקב"ה למשה לאחר החטא (שימו לב ששני הדיבורים של הקב"ה למשה מתחילים ב"ויאמר"/"וידבר" על אף שמשה איננו מדבר ביניהם):

"וידבר ה' אל משה: לך רד כי שִחֵת עמך... סרו מהר מן הדרך אשר צִוִּיתִם, עשו להם עגל מסכה..." (ל"ב, ז-ח).

"ויאמר ה' אל משה: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא. ועתה, הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכַלֵּם, ואעשה אותך לגוי גדול" (ל"ב, ט-י).

הקב"ה פותח בתיאור המעשה שנעשה אמנם באיסור (כ; יט - "לא תעשון אִתי אלהי כסף..."), אך מתוך כוונות טובות, חטא שאמנם זוקק תוכחה ובקשת מחילה (ראה ל"ב; ל) אך איננו מצדיק את השמדת העם כולו. הדיבור השני, לעומת זאת, הוא תגובה להתנהגותו המופקרת של העם ולנסיגתו בחזרה לתרבות המצרית, שממנה הסיק הקב"ה כי הוא "עם קשה עֹרף" - עם שאיננו מסוגל לשנות את דרכיו - ולפיכך החליט לכלותו ולבחור במשה להיות ראשיתו של עם סגולה חדש.

בדומה לכך אנו מוצאים את שני השלבים גם בשיחה של משה עם אהרן לאחר החטא:

"ויאמר משה אל אהרן: מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה? ויאמר אהרן: אל יחר אף אדֹנִי, אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (ל"ב; כא-כב).

מסקנתו של אהרן מבוססת, כנראה, על ניסיון קודם עם התנהגותם של בני ישראל. ברור שמשה מבין כי לא היו לאהרן כוונות שהמצב יצא מכלל שליטה, שהרי אהרן עצמו לא נענש (אדרבה: הוא נעשה כוהן גדול). לאחר שאהרן הסביר למשה מה אירע בשלב הראשון, הבין משה בעצמו מה קרה בשלב השני:

"וירא משה את העם כי פָרֻעַ הוא, כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם" (ל"ב; כה - שימו לב לטעמים).

לסיום נאמר כי שני השלבים שבחטא משתקפים גם בשני השלבים שבעונש. תחילה נהרגו שלושת אלפי המסיתים שהסיתו את העם להתנהגותם הפרוצה (בשלב ב), שכן לקבוצה זו אין פתח למחילה (ל"ב; כו-כט). ואילו ביום השני שב משה אל ה' על מנת לבקש סליחה עבור שאר העם (ל"ב; ל-לב), שלמרות חטאם היו זכאים לחנינה שקיבלו מכיוון שמעשיהם התחילו מתוך כוונות טובות.