פרשת כי-תשא - משה שובר את הלוחות על קדושת האיש המקום והחפץ

  • הרב שלמה ברין

פרשת כי תשא

משה שובר את הלוחות - על קדושת האיש המקום והחפץ

תורתו של בהמש"ח על שבירת הלוחות[1] היא אולי המפורסמת ביותר בספרו. מי לא עסק בשבר הנורא של החטא והלוחות? יחיד ומיוחד הוא בהמש"ח, הרואה את שבירת הלוחות בכור המצרף של טהרת האמונה בישראל. בשורות הבאות ננסה לעקוב אחרי דבריו הנוקבים בסוגיה מופלאה זו.

בהמש"ח פותח בהצהרה עקרונית: 'העניין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית. וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו', המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחו"ל[2]. וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש הא-להים, לשפל שבשפלים.' כלומר, האישים, המקומות והזמנים הקדושים, קדושתם באה מכח הוראת התורה ואין להם קדושה עצמית. התורה מחויבת המציאות כשם שהוא יתברך מחויב המציאות: 'כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחויב המציאות, כן התורה ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו.' על כן מקור הקדושה הוא קוב"ה ואורייתא ואין בלתם. אלא שמיקוד הקדושה בהשי"ת הבלתי מושג עלול להוות מקור לטעות: 'והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות...בלתי מושג.' ואמנם, ישראל לאחר מתן תורה נכשלו בכך. האנרגיה הדתית הופנתה כלפי משה רבנו המוחשי והנראה, הוא איש ה-אלהים המוציא את העם ממצרים, המכה במטהו על הים ובוקעו, העולה אל ההר אשר שם הערפל. 'זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים.[3] ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר אל פרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן.' ולכן אמר ה' למשה "לך רד כי שחת עמך."[4] מבאר המש"ח: 'במה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שגם אותך חשבו לא-לקי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים מכח א-לקי, בלתי השגחתי הפרטית.'[5]

החטא הראשוני התגלגל ככדור שלג, ורצף האירועים גרם למכשול חמור עוד יותר מייחוס א-לוהות למשה: 'והמה כאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם [בו] ובקשו לעשות להם עגל... חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות...לאמור: זהו המרכבה לא-לוקות וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם. ולו עבדו, וזבחו והקטירו, וריקודי הנפש ורתיחות הדם נתהווה ממושג מוחשי ונראה.'

משה מזהה את הכשל הראשון, ביחס המוטעה כלפיו, כשורש המכשלה: 'ועל זה צווח משה ככרוכיה[6]: האם תדמו כי אני עניין ואיזו קדושה בלתי מצוות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה, גם אני איש כמוכם! והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי הייתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה!'[7]

כשם שמשה מזהיר ומתריע מפני תפיסה שגויה ביחס לקדושתו שלו, כך הוא מזהיר מפני תפיסה שגויה ומעוותת ביחס למקומות הקדושים, והנימוק זהה: 'אל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם. חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו ואם "המה כאדם עברו ברית",[8] הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול, "ובאו בה פריצים וחיללוה".[9] וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו[10] ולא ניזוק כי הוסר קדושתו.'[11] כהוכחה נוספת להפקעת מעמדה האוטונומי של הקדושה מציין המש"ח את דברי הגמרא: "לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש".[12]

אחרי שהזהיר מפני ייחוס קדושה וא-לוקות כלפי עצמו, ומפני ייחוס קדושת מקדש משכן וכליו, עובר משה להזהיר את העם 'יותר מזה', מפני קדושת הלוחות: 'הלוחות, "מכתב א-לקים", גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם!' אולם, כאשר חוטאים ישראל בחטא הכבד של עבודה זרה, וסוגדים לעגל בסמוך לקבלת התורה ככלה המזנה בתוך חופתה,[13] אזי 'המה נחשבים לנבלי חרש [חרס] ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם.'

לאחר הבהרת הרקע הרעיוני על מהות הקדושה בכלל, וקדושת הלוחות בפרט, מתאר בהמש"ח את שבירת הלוחות: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות",[14] 'הבין טעותם', לכן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר." 'רצונו לומר, כי אין שום קדושה ועניין א-לקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם, כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.' בהמש"ח תומך את עמדתו בדברי חז"ל הרומזים על פגם האמונה של ישראל בעת עמידתם בהר. בתהילים אומר הכתוב דבר חמור: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו."[15] בהמש"ח מציין את חז"ל, שדרשו פסוקים אלה על פחיתות האמונה בעת מעמד הר סיני.[16] כל זאת משום: 'שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחויב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכן טעו בעגל.'

הפליא אפוא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות 'שהראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב'. על כן הסכים הקב"ה עם משה על שבירת הלוחות ואף אמר לו: "ישר כוחך ששברת!"[17]

זאת ועוד, לאחר כתיבת הלוחות השניים, שברי הלוחות הראשונים מונחים בארון הברית יחד עם הלוחות השניים.[18] מדוע שברי הלוחות הראשונים, מזכירי עוון העגל, מונחים בארון בית ה' בצד הלוחות השניים המתוקנים? כך מבאר זאת בהמש"ח: "להורות כי הראשונים אשר "מעשה א-להים המה",[19] המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים. להראות כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש, הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו.'

'סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השם יתברך שמו, הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצווה הבורא'.

עקרון זה קשור לדעת בהמש"ח עם עקרון ההשגחה הפרטית: 'ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין להתפלל לזולתו, עם העיקר [העיקרון] שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד! כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחושבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים.' החיבור בין עקרון ההשגחה הפרטית לעיקרון הפקעת הקדושה מהנבראים הוא מהותי בשיטת המש"ח: 'כולנו כאחד שווים ומושגחים בפרט, ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט, הבורא יתברך שמו. אם כן, אין שום תפילה ושום קדושה בעצם, מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית, בכל עת בלי הפסק. וכולן בטלים במציאותן אל הבורא יתברך, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.' על טיב היחס במשנתו של בהמש"ח, בין תפיסת ההשגחה הפרטית לרעיון הקדושה, יש צורך לדון בדיון מעמיק ואולי נשאיר זאת להזדמנות אחרת.

ברוח זו, נסיים אף אנו באותם המילים שבהם מסיים המש"ח את דבריו הנרחבים והמעמיקים בעניין שבירת הלוחות: 'ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו.'



[1] מש"ח שמות לב יט

[2] 'לבד מצוות התלויים בארץ' .הערה זו כלשונה מעיר המש"ח בגוף דבריו, והיא מתבקשת מאליה. דבריו כאן המשווים בין א"י לחו"ל בעניין מצוות התורה, אינם עולים בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן הידועה בדבר זיקת התורה והמצוות כולן לארץ ישראל: "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'." (רמב"ן עה"ת ויקרא וח כה)

[3] כך הבין המש"ח את דברי ההתנצלות של אהרן: "ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו." (שמות לב כג)

[4] שמות לב ז

[5] המש"ח מציין לכתוב (במדבר כא ה) "למה העליתונו" וברש"י שם ד"ה וישכו את העם.

[6] הדברים החריפים והמנומקים ששם המש"ח בפי משה, אינם כתובים ואף לא רמוזים בכתוב. דומה שרמ"ש מדווינסק, בהמש"ח, הוא הצווח אותם מנהמת לבו לא פחות ממשה רבנו. (כרוכיה: תרגום של עגור, רש"י קידושין מד ע"א)

[7] כראיה לכך מביא המש"ח את דברי הירושלמי תענית ג ד ששלושים ושמונה שנים שהיו ישראל כנזופים וכמנודים במדבר, לא היה הדיבור מתייחס למשה.

[8] על פי הושע ו ז. וראה בהמשך הפסוק, תיאור המתאר את בגידת ישראל.

[9] יחזקאל ז כא. וראה בגמ' עבודה זרה נב ע"ב וברש"י שם: "מכיוון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין". ועיין בבעל המאור שם, שלדעתו רק אבני המזבח מתחללים. אולם, לדעת הרמב"ן במלחמות שם, אף כלי שרת יצאו לחולין. וראה נדרים ס"ב ע"א, ובאור שמח על הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ה ה"א.

[10] ראה גיטין נו ע"ב

[11] וראה במש"ח שמות יט יג. עוד על רעיון הקדושה וקדושת ירושלים, ראה במש"ח שמות יב כא

[12] יבמות ו ע"ב, וראה רמב"ם הלכות בית הבחירה ז א.

[13] על פי גמרא שבת פ"ח ע"ב וברש"י שם.

[14] שמות לב יט

[15] תהילים עח לו לז.

[16] מכילתא יט ב, (תענית ח ע"א.) שמות רבה פרשה מב ח

[17] שבת פז ע"א וכן בבא בתרא יד ע"ב

[18] בבא בתרא יד ע"ב

[19] שמות לב טז ורש"י שם: "כמשמעו, הוא בכבודו עשאן"