כי תשא | קידוש ידיים ורגליים

בפרשתנו, מצווה התורה על עשיית הכיור:

"וידבר ה' אל משה לאמֹר: ועשית כיור נחֹשת וכנו נחֹשת לרחצה, ונתת אֹתו בין אֹהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים: ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם: בבֹאם אל אֹהל מועד ירחצו מים ולא ימֻתו או בגִשתם אל המזבח לשרת להקטיר אִשה לה': ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימֻתו והיתה להם חָק עולם לו ולזרעו לדֹרֹתם". (ל' יז-כא)

תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?

ייתכן שכפל הביטויים מעיד על תפקידה הכפול של רחיצת הרגליים והידיים בטרם הכניסה לעבודת המקדש. ברמה אחת, רחיצה זו נועדה להוסיף מימד של קדושה וטהרה לכהן הנכנס לעבוד במקדש. הכהן שניגש לעבוד - אמנם איננו טמא מדיני הטומאה והטהרה הרגילים, אך כדי לעבוד במקדש נדרשת דרגת טהרה גבוהה יותר, שכדי להגיע אליה יש צורך בקידוש ידיים ורגליים.

אמנם, לפעולת הרחיצה יש גם תפקיד נוסף: גם אם רחיצת הידיים והרגליים לא מוסיפה דבר לדרגת הקדושה של הכהן - היא מבטאת ומסמלת את העובדה שכדי להיכנס למקדש יש צורך בתהליך של הכנה והכשרה; לא ניתן להיכנס להיכל בלי שקודמת לכניסה זו פעולת הכנה מצד האדם. גם במידה שפעולה זו לא תורמת דבר לקדושתו ולטהרתו של הכהן, היא משמעותית מעצם קיומה.

ייתכן שנקודה זו עומדת בבסיס האפשרות שעולה בגמרא, שלפיה יש לרחוץ את הידיים והרגליים לפני כל עבודה ועבודה. נראה כי יש מקום להעלות אפשרות זו רק אם מבינים שיש חשיבות לעצם פעולת הרחיצה, שהרי אם תפקידה של הרחיצה הוא להוסיף מימד של קדושה לכהן - די ברחיצה חד פעמית בתחילת יום העבודה.