דילוג לתוכן העיקרי

לך לך | פשרה של מלחמת המלכים

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

"ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים: עשו מלחמה את ברע מלך סדֹם ואת ברשע מלך עמֹרה, שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך (צביים) [צבוים] ומלך בלע היא צֹער: כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח". (בראשית י"ד, א-ג)

התורה מקדישה חלק גדול מהפרשה לתיאור מלחמת חמשת המלכים עם הארבעה, אולם פשר ההרחבה נותר לא ברור. האם אכן סיפור נצחונו של אברם על חמשת המלכים מצדיק הרחבה ניכרת כל כך? בדרך כלל, התורה אינה מקדישה מקום נרחב לתיאור מעשים חיוביים שעושה אדם, אלא כאשר תיאור המעשה החיובי הוא משני לסיפור נוסף. אפילו סיפור ביקור המלאכים אצל אברהם - המלמד אותנו על מידת הכנסת האורחים שלו - מובא רק כנספח לפרשת סדום ולהבטחת הזרע. בדומה לכך, גם על דאגתו של משה לעם ישראל - המתבטאת בהריגת הנוגש המצרי שהכה את העבד העברי - לא היינו יודעים אלמלא נדרש הסיפור כדי להסביר מדוע ברח משה למדין. האמנם ייחדה התורה פרק שלם לתיאור מידת החסד של אברם?

שאלת חשיבותו של סיפור מלחמת המלכים רק גדילה לאור פרשת ברית בין הבתרים שאחריה. פרשה זו פותחת בביטוי "אחר הדברים האלה", המלמד על קשר בין שתי הפרשיות, אולם כלל לא ברור מהו הקשר בין מלחמת המלכים לבין הברית שנכרתה בין הבתרים. למעשה, כבר חז"ל נדרשו לשאלה זו, ופירשו את הקשר בין הפרשיות:

"לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש ונצלתי; ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי. תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבֹא?

אמר הקדוש ברוך הוא: אל תירא, אנכי מגן לך, וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה - חִנם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבֹא - שכרך הרבה מאֹד". (בראשית-רבה מ"ד, ד)

המדרש (המצוטט אף ברש"י על אתר) מסביר שאברם חשש שמא זכויותיו נוצלו עד תום לאחר נצחונו במלחמה. אמנם, אף חשש זה אינו ברור, שכן במלחמת המלכים הצליח אברם להציל מספר רב של נפשות, ועובדה זו עצמה צריכה היתה להרבות את זכויותיו. גם אם הצלת אנשי סדום אינה מזכה את אברם בזכויות רבות, לכל הפחות יש להוסיף למאזנו את הצלתו של לוט!

"גר יהיה זרעך"

מעבר לשלל הקושיות שהקשינו לעיל, נראה שהבעיה הקשה ביותר בפרשה עולה למקרא הברית שכרת הקב"ה בין הבתרים עם אברם. מאז תחילת הפרשה, כאשר אברהם יוצא לדרכו לארץ ישראל, חוזר הקב"ה ומדגיש שהוא וזרעו עתידים לרשת את הארץ. הרושם שהתורה יוצרת הוא שאברם עתיד לקבל את הארץ מייד כאשר יגיע לארץ ישראל. רק כאשר הקב"ה מעגן את הבטחתו בברית בין הבתרים, אנו נתקלים לפתע בגזירת הגלות: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג), שכן אברם אינו יכול עדיין לרשת את הארץ "כי לא שלם עון האמֹרי עד הנה" (בראשית ט"ו, טז). מדוע לא הזכיר הכתוב בעיה זו קודם לכן? מדוע מגלים אנו על גזירת הגלות רק בברית בין הבתרים[1]?

בעיה נוספת מעוררת ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". האמנם היציאה ברכוש הגדול יכולה לפצות את בני ישראל על יותר ממאתיים שנות השעבוד, על העבדות וההשפלה, ועל התינוקות שנרצחו?! ייתכן שמידת הדין מחייבת לפצות את בני ישראל, ולו במשהו, כאשר הם יוצאים ממצרים; אולם כיוון שאין בכוח התשלום לפצות את העם - אין כל צורך להזכיר את הפיצוי במעמד כריתת הברית עם אברם[2].

"ונתן ארצם נחלה, נחלה לישראל עבדו"

בפרק שלפני סיפור מלחמת המלכים, מתארת התורה את חלוקת הארץ בין אברם לבין לוט. כאשר לוט בוחר לו את ככר הירדן, שבו ישבו אנשי סדום ועמורה, מעידה התורה במפורש שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לה' מאֹד" (בראשית י"ג, יג). סביר להניח שביטוי נדיר זה מלמד על העובדה שקופת עוונותיהם של אנשי סדום עלתה על גדותיה. גם אם באותה תקופה עוון האמורי עוד לא שלם, ולכן עוד לא הגיעה העת לסלקם מהארץ - עוונם של אנשי סדום כבר שלם, והארץ צריכה להקיא אותם.

זהו הרקע למלחמת ארבעת המלכים בחמישה. מלחמה זו יועדה ע"י הקב"ה להוריד את אנשי סדום לגלות בשל חטאיהם, כדי שאברהם יוכל לרשת את ארצם. סברה זו נתמכת ע"י הצורה שבה התורה מתארת את העיר סדום:

"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כֻלה משקה, לפני שחת ה' את סדֹם ואת עמֹרה כגן ה' כארץ מצרים בֹּאכה צֹער". (בראשית י"ג, י)

הכתוב משווה את סדום לגן העדן. נראה שאין מתאים ממנה לשמש כמקום היישוב הראשון של בני ישראל בארץ ישראל.

לולא התערבותו של אברם בתכנון האלוקי של ההיסטוריה - הכל היה בא על מקומו בשלום: כדרלעומר וחבריו היו מגלים את יושבי סדום ואת לוט, ואברם היה יורד לככר הירדן ומתיישב בה. כאשר אברם נלחם בכדרלעומר והשיב את אנשי סדום למקומם, הוא מנע בכך את ירושת סדום. יתר על כן: כיוון שעוון האמורי עוד לא שלם - אין בארץ מקום שבו הוא יכול לשבת, וממילא בניו - עם ישראל - ייאלצו לרדת לגלות עד שישלם עוון האמורי. לאחר שאנשי סדום חזרו למקומם הם המשיכו לחטוא, עד שנגזר דינם להיחרב לחלוטין, כך שאיש אינו יכול לשבת עוד בסדום ההפוכה:

"גפרית ומלח שׂרֵפה כל ארצה, לא תזרע ולא תַצְמִחַ ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדֹם ועמֹרה אדמה (וצביים) [וצבוים] אשר הפך ה' באפו ובחמתו". (דברים כ"ט, כב)

כעת יכולים אנו להבין היטב את הסיבה לחששו של אברם. אברם חשש שכשם שירושת הארץ נדחתה בשל מלחמתו כנגד חמשת המלכים - כך תמשיך ותידחה הירושה בשל סיבות אחרות. לכך צריך היה הקב"ה להבטיח לאברם שזרעו אכן יירש את הארץ.

לאור תמונה זו, ניתן גם להסביר מדוע חוזר הקב"ה ומזכיר שוב ושוב את הרכוש הגדול שיוענק לבני ישראל ביציאתם ממצרים. בפרשתנו מסופר כיצד אברם סירב לקחת מאנשי סדום תמורת הצלתם "מחוט ועד שרוך נעל". התורה שבה ומדגישה את משפט הצדק של הקב"ה: אברם סירב לקבל מאנשי סדום שכר על הצלתם, אך הקב"ה סובב את העניינים כך שאברם יקבל שכר על סירובו. דווקא באותו רגע שבו נגזרו על בניו של אברם ארבע-מאות שנות גלות, יש צורך להדגיש את העובדה שהקב"ה הוא שופט צדק.

"לעשות צדקה ומשפט"

לאחר תיאור השפעת מעשיו של אברם על ההיסטוריה של עם ישראל, נותרה עדיין הבעיה המהותית ביותר ללא מענה: מדוע טרח אברם להציל את אנשי סדום, אם הצלה זו גרמה להענשתו?! האם אברם לא היה מודע לכך שבעקבות מעשהו האצילי יֵרדו בניו לגלות ולשעבוד של מאות שנים?

התורה אינה נותנת תשובה לשאלה זו. אנו - מצידנו - יכולים לנסות לתת לה תשובה חלקית, בהסתמך על ההסבר שנותנת התורה לכך שהקב"ה טורח לספר לאברהם על השמדת סדום:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דִבֵּר עליו". (בראשית י"ח, יט)

הבחירה העומדת בפני אברהם בפרשתנו היא קשה מנשוא. הוא נדרש לבחור בין המעשה שנראה לו מוסרי - הצלת בן אחיו מידיו של כדרלעומר - לבין מימוש הבטחת הקב"ה, כאשר הוא יודע שבהצלת לוט הוא גוזר על זרעו גלות ארוכה ומלאת ייסורים. יתר על כן: לולא היה אברם מציל את אנשי סדום - הם לא היו ממשיכים לחטוא, וממילא - הצלת סדום גרמה בעקיפין להפיכתה ולהריגת כל יושביה[3]. בסופו של דבר, מחליט אברהם לבחור בבחירה המוסרית ולהציל את בן אחיו, אף שהוא יודע את מחירה. מסתבר, שלדעת אברהם אי אפשר להשתית את בניינו של עם ישראל על בחירה לא-מוסרית, אפילו כאשר היא טובה יותר לצאצאיו של אברם או ליושבי סדום.

למעשה, המסר העולה מפרשייה זו הוא מורכב אפילו יותר. אי אפשר לחלק את שתי האפשרויות העומדות בפניו של אברם ל"בחירה טובה" ול"בחירה רעה", ואברם אינו נדרש לבחור בין ה"טוב" לבין ה"רע", במובן הרגיל של מונחים אלו. ישנם שני מסלולים מקבילים שבהם יכול עם ישראל להתפתח, ואברם נדרש לבחור ביניהם. גם אם יבחר במסלול המוסרי יותר - יהיו לבחירתו תוצאות שליליות.

למעשה, פרשייה זו מהווה אב טיפוס לבחירה מורכבת; בחירה שאינה "נכונה" או "שגויה". אלו הן הבחירות שאנו עומדים בפניהם בדרך כלל: בחירה בין שתי אפשרויות שהטוב והרע מעורבים בהן. בדרך כלל, גם הבחירה בטוב אינה סוגה בשושנים, ורק פעם אחת בהיסטוריה הופיע בדקה התשעים מלאך ומנע מאברהם לשחוט את בנו. לאחר שאברם בחר להציל את אנשי סדום - לא הופיע מלאך ובישר לו שאנשי סדום ייעלמו בדרך פלאית כלשהי וזרעו יירש את ארצם. דרכו של עולם היא שהבוחר באפשרות הטובה, כמו גם הבוחר באפשרות הרעה, נאלץ לחיות עם תוצאות בחירתו, על יתרונותיה וחסרונותיה.

מסר נוסף העולה מפרשייה זו, נוגע לאישיותו של אברם: כאבי החסד, הוא אינו בוחר במסלול העדיף לאנשי סדום, לו או לבניו. למרות שבחירתו גוררת את עיכוב הבטחתו של הקב"ה - הוא אינו נרתע מלבחור באפשרות הטובה בעיניו. בשל כך, זכה אברם בדין בכינוי שהעניק לו הקב"ה:

"כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

 
 

[1] חז"ל עמדו על קושי זה, והציעו לו מספר פתרונות.

[2] גם כאשר מתגלה הקב"ה אל משה במעמד הסנה לראשונה, הוא מבטיח לו "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (שמות ג', כא). שוב - יש בכך ללמדנו שללקיחת הרכוש ממצרים יש חשיבות רבה, אך חשיבות זו אינה ברורה.

[3] ייתכן שזוהי הסיבה לכך שאברהם מתווכח עם הקב"ה על הצלת יושבי סדום, ומתאמץ במיוחד להציל אותם. נראה שהוא מרגיש אחריות עקיפה לגורלם, שכן אילו הוא לא היה מציל אותם - הם היו יורדים לגלות אך נשארים בחיים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)