פרשת לך-לך – אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ –פרידת אברהם ולוט

  • הרב גד אלדד
לע"נ יפה בת רבקה ז"ל
 
א. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט[1]
 
מסעו של אברהם, במסגרת פמלייתו של תרח אביו, נע מאור כשדים לעבר ארץ כנען. בחרן התייתם מאביו והמשיך את המסע לפי ציווי ה', כשלוט מתלווה אליו:
 
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן"       (בראשית י"ב, ד'-ה')
 
עם הגיעו ארצה, מתגלה אליו ה' ומבטיח את הארץ לזרעו:
 
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (שם, ו'-ז')
 
לאחר מכן, הוצרך אברם לרדת מצרימה. בחזרתו, הכתוב מיידע אותנו כי אף לוט ירד עמו, ושניהם חזרו עתירי רכוש. עובדה זו גרמה לסכסוך בין רועיהם:
 
"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב... וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (שם י"ג, א'-ז')
 
במצב זה אברם מטכס עצה, אותה פורש בפני לוט:
 
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה"  (שם, ח'-ט)
 
לוט מקבל את הרעיון, והם נפרדים לשלום. מיד אחר כך, מתגלה ה' לאברם וחוזר על בשורת הארץ והזרע:
 
"וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (שם, י"א-ט"ו)
 
ב. וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם
 
המקרא מרמז במספר צורות ששורש הפירוד נבט כבר בתקופה ששהו במצרים.
 
ראשית, כבר בתחילת המסע לארץ הוזכר לוט יחד עם בני המשפחה, ורק לאחר ציון שמו ציין המקרא את רכוש המשפחה:
 
"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ"  (שם י"ב, ד')
 
לעומת זאת, בעלייתם ממצרים סדר הדברים השתנה. אברהם ושרה נזכרו בנפרד, לאחריהם נזכר רכושם, ובסוף הרשימה לוט זוכה לאזכור עצמאי:
 
"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה"  (שם י"ג', א')
 
בנוסף, הפסוק המתאר את רכושו של לוט, מנוסח בצורה המקשרת אותו לפסקה הקודמת:
 
"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (שם, ה')
 
דבר זה מזכיר לנו את תיאור רכושו של אברהם, לאור המענק שקיבל מפרעה בעת שהותו במצרים:
 
"וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (שם י"ב, ט"ו-ט"ז)
 
לבסוף, בטרם החליט לוט לאיזה כיוון ישים פעמיו לאחר הפרידה, הכתוב חושף בפני הקורא את הרהורי ליבו. נראה שהוא עדיין נושא את הרושם החיובי, שנותר בזיכרונו מהשהות במצרים:
 
"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (שם י"ג, י'-י"א)
 
ג. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד
 
מיד עם היוודע בחירתו של לוט, הכתוב מציין את אופיים הרע של תושבי המקום. ציון נתון זה דווקא בנקודה זו, בא כנראה לגנותו של לוט, שלא כלל נתון זה במסגרת השיקולים לבחירת אזור מגוריו[2]. בנוסף, מהכתובים נראה שמהלך ההיפרדות הועיל לאברהם עצמו:
 
"וַ-ה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"  (שם, י"ד-ט"ז)
 
הכתוב טורח לציין שה' נגלה לאברהם דווקא לאחר שנפרד לוט מעמו. או אז הוא חוזר בפניו על הבטחת הזרע והארץ.
 
הדבר בא להבהיר, שלאחר פרישתו של לוט מתבהרת ביותר כוונת ה' כמכוונות לזרעו של אברהם עצמו, שהוא הנבחר, ולא ל"בני משפחה מתלווים" למיניהם[3]. בכך מאשרר ה' את המהלך שיזם אברהם בפרידתו מלוט.
 
מכאן ואילך, לוט הופך לדמות בשולי העלילה המקראית. זכותו היחידה נותרה קרבתו המשפחתית לאברהם. היא זו שעמדה לו הן בהחלטתו של אברהם לרדוף אחר חמשת המלכים כדי לשחררו והן בהצלתו מהפיכת סדום, אותה איווה למושב לו.
 
ד. אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ
 
ברם, עד כאן מבטנו התמקד בלוט – באופן נביטת הרעיון של פרידתו מאברהם ובאופן בו התבצעה הפרידה.
 
אמנם, בפועל היה זה אברהם שהציע את הפרידה. בדיוננו נבקש להבין, האם כוונתו של אברהם בהצעתו אכן הייתה זהה לזו של לוט? האם ביקש לשלח את לוט מעליו לעולם?
 
נקדים ונאמר, כי במדרש מצאנו אף ביקורת על עצם יוזמתו של אברהם להיפרד מלוט:
 
"ר' יודה אומר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקדוש ברוך הוא לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!. רבי נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו, אם כן ילך ויביא לו שני פרסתקין מן השוק, ויורישם את שלו, כמו שהוא רוצה בן אחיו" (בראשית רבה מ"א, ח')
 
אכן, ממספר מפרשים עולה, שאברהם לא ביקש להיפרד מלוט לנצח. ברוח זו ביארו רש"י ורבי יוסף בכור שור, את הצעתו:
 
"אם השמאל ואימנה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר. וסוף דבר הוצרך לו שנאמר (י"ד, י"ד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו' " (רש"י בראשית י"ג, ט')
 
האמת ניתנת להיאמר, שקריאה פשוטה של הפסוקים לא מותירה את הרושם כי אברהם ביקש לשלח מעליו את לוט לעולמים, אלא להיפך:
 
"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה"  (בראשית י"ג, ז'-ט')
 
סגנונו של אברהם הוא ידידותי. בהצעתו הוא מבקש למנוע מריבה, בהעלותו על נס את האחווה השוררת בינו ללוט, שהוא מבקש לשמור עליה. הוא מציע שהם פשוט ייפרדו לחבלי ארץ שונים, אך אין בהצעה פירוט מדוקדק לתנאים כלשהם, המסדירים את יחסי הצדדים הפרודים, במטרה לשמר על ההפרדה לעתיד[4]. מסתבר שאברהם ראה שהצעה זו טובה ונכונה לשעתה, וכך פעל.
 
אם נאמץ מבט שכזה על היוזמה, הרי שנמצא שאברהם התכוון לפרידה פחות משמעותית ממה שהבין לוט. יתכן גם שלוט דווקא ביקש להבין כך, בעקבות כל מה שתיארנו שחווה במצרים.
 
הצעה זו משתלבת עם תיאור הכתובים. אמנם אברהם יזם את הפרידה, אך ניכר מתיאור הכתובים שאברהם עשה כך, כיוון שקרא את מחשבותיו של לוט והבין לאן הוא חותר. הכתוב מתאר מריבת רועים בלבד, בעוד אברהם בהצעתו, מציין שהוא מבקש למנוע מריבה בינו ללוט עצמו. כנראה שהבין שמריבת הרועים היא יריית הפתיחה בניסיונו של לוט לעצמאות, ולכן הקדים אברהם לתת לו את מבוקשו, בצורה ידידותית.
 
 
ה. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי?
 
אפשר ומבט שכזה, יסייע בידינו לפתור קושי שמתעורר בהמשך העלילה. האירוע העוקב שהכתוב מסקר לאחר פרידתם של לוט ואברהם הינו מלחמת ארבעת המלכים עם החמישה. במהלכה נשבה לוט יחד עם תושבי סדום שכניו. לשמע הידיעה אברהם נחלץ לעזרתו ומצליח לשחררו עם תושבים נוספים מסדום. עם תום הקרבות, הכתוב מתאר לנו את קבלות הפנים של אברהם לאור הצלחתו בקרב:
 
"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ... וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ... וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן.... אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ.... בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"     (שם י"ד, ט"ז-כ"ד)
 
נראה שמעמדו של אברהם נוסק אל על. דווקא משום כך, אנו מופתעים לגלות מיד לאחר מכן כי מצב רוחו שפוף:
 
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ0דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ"      (שם ט"ו, א'-ד')
 
אין זו הפעם הראשונה בה ה' מתייחס לעתידו של אברהם, ומבטיח לו ייעוד מזהיר. אמנם זו הפעם הראשונה שאברהם מגיב לתחזיות אלו בנימה קודרת, שמטילה בהן ספק. על נקודה זו עמד הרמב"ן:
 
"ויש עליך לשאול, שכבר נאמר לו לאברהם (לעיל י"ג, ט"ו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ, ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי, והנה בן ביתי יורש אותי - ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת. והתשובה, כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה, וכתוב (ירמיה י"ח, ט') רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה. והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב. ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג כדברי רבותינו (ב"ר מ"ד, ה'). וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (ע"ו, ב') ויירא יעקב מאד ויצר לו (ל"ב, ח'), מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'"  (רמב"ן שם, ב')
 
הרמב"ן מסביר שאברהם ראה שמימוש ההבטחה בושש לבוא, וחשש שמא חטאיו מנעו ממנו הטוב. בנוסף, עלה בליבו חשש שמא מאחר שהרג נפשות במהלך הקרב, הוא ייענש על כך.
 
אמנם, לאחר בחינת מהלך הדברים, קשה להלום כוונות אלו בדברי אברהם. נשים לב, שהיה זה ה' שפנה אל אברהם ובישר לו ששכרו הרבה מאד. לו היה אברהם חושש שההבטחה הקודמת נמוגה, הרי שעצם אישורו של ה' מפריך חששות אלו. למרות דברי ה', אברהם מקשה עליהם.
 
מדבריו נראה, שאברהם אכן מאמין שההבטחות יצאו לפועל, אלא שצופה שיתממשו באליעזר עבדו, ודווקא לכן הוא נעצב לנפשו. הסבריו של רמב"ן לא מבארים מדוע דווקא כעת החלה תקוותו להתערער, למרות שזה עתה היא אושרה שוב בידי ה'[5].
 
ו. לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם
 
יתירה מזו, לכאורה מתבקש היה שאברהם יבטא אכזבה זו קודם לכן, ואז היינו אמורים לקרוא עליה באופן הבא:
 
"וַ-ה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי..."  (בראשית י"ג, י"ד-ט"ז)
 
מדוע המתין אברהם, ורק כעת הוא חושף את חששותיו?
 
כעת נוכל להעלות את ההצעה הבאה שתחבר את כל מה שהצגנו עד כה. אברהם נדד לארץ כנען בציוויו של ה'. מאחר שנותר חשוך בנים, יתכן שהרהר באפשרות שלוט אחיינו, שמלווה אותו במסעו, יירש אותו. אולם, במהלך התקופה ששהה אברהם במצרים, נחשף לוט לצורת חיים חדשה ששבתה את ליבו.
 
עם חזרתו הוא ביקש ליצור מתח בינו לאברהם, שיוביל לפרידה, ויזכה אותו באפשרות לנהל בעצמו את חייו. אברהם התבונן במהלכיו של אחיינו הצעיר והבין את הלך רוחו. ממרום גילו, הוא העדיף למלא את מבוקשו של אחיינו הצעיר במקום להגיע לקרע ביחסים עמו[6].
 
אמנם, בסתר ליבו קיווה שברבות הימים ישוב אחיינו למשכנו. יתכן שציפה שדווקא היחס החם והאוהד בו הם נפרדו, יגרום לכך שלאחר זמן לוט יתעשת ויחדש את היחסים עם דודו האוהב.
 
לאחר הפרידה, פקד לפתע אסון את לוט ומשפחתו, והם נשבו במלחמה לא להם. אברהם, שליבו יוצא אל אחיינו האהוב, יצא ללא היסוס להצילו למרות שהאויב ששבה אותו היה חזק ממנו.
 
כנגד כל הסיכויים, אברהם הצליח במשימתו, וקנה את עולמו בעיני הסביבה. מלכי האזור שיחרו לפתחו, מלכיצדק בירך אותו, ומלך סדום מכיר בו ונושא ונותן עמו.
 
ברם, הכתוב פוסח על הכרת הטוב המתבקשת ביותר, זו שבעטיה החל אברהם את המבצע. הכתוב שותק ביחס לאיזושהי הכרת תודה מצדו של לוט על הצעד האמיץ שעשה למענו דודו.
 
ז. הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי
 
מפח הנפש שנגרם לאברהם שבר את רוחו. בעז רוחו הוא נלחם במלכים, ובסתר ליבו קיווה שהנה נקרתה ההזדמנות בידו להשיב לב אחיינים על דודיהם. לוט יפקח את עיניו ויבין את הסיכון בעצמאותו ואת הצורך שלו לחזור למחנהו של דודו, כימים ימימה.
 
אמנם, לוט לא ראה את הדברים כך. יתכן שהסתפק במילות תודה קצרות, אך שב לסדום לנהל את חייו כבתחילה. אם עד עתה נותר שביב תקווה לאברהם שנצר למשפחתו ימשיך את פועלו, הרי שכעת ניצוץ זה כבה.
 
האפשרות היחידה שהוא רואה סביבו הוא אליעזר, ולכן הוא מתחיל להטיל ספק ביחס לאופן הבנתו את הבטחותיו של הקב"ה[7].
 
ספקות אלו, הורתם בהבטחת הזרע אך בעקבות זאת הם מכרסמים גם בהבטחת הארץ. לאחר האכזבה הגדולה שספג, הוא מבקש הוכחות. כדי להבהיר לאברהם באופן סופי ומוחלט את ההבטחות לזרעו, כורת ה' ברית עמו.
 
אמנם מאז נגלה אליו ה', הוא בישר לאזניו את הבטחת הזרע והארץ. לא קל לאדם שמתקרב לגיל מאה להכיר בכך שיזכה לזרע משלו, ולכן נוח היה לאברהם לפרש לעצמו שברכת ה' תתקיים בקרוב משפחתו, מעין "בנו המאומץ", ממשיך דרכו.
בשלב זה, בעקבות המכה שספג מכיוונו של לוט, הוא בשל להבין שהוא עתיד לחוות נס שישנה את כל חייו וחיי משפחתו, וכעת מבשר לו ה' בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:
 
"כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (שם ט"ו, ד')
 
 

[1] ראה בהקשר זה בשיעורו של הרב אלחנן סמט "הניסיון הכפול" (נדפס בספרו בסדרה השנייה, עמודים 39-58), ובספרו של הרב פרופסור יונתן גרוסמן "אברהם-סיפורו של מסע", הוצ' למשכל. 2014 (עמודים 61-70).
[2] כך ראה זאת רש"י ופרשנים נוספים. בטעם בחירתו את סדום ביארו במקורות הנ"ל בהערה 1 כי לוט במצרים ראה לראשונה צורת חיים אחרת, בה אין צורך לנדוד אחר מקורות המים, אלא ניתן להתיישב בקרבתם. אורח חיים זה נוח הרבה יותר מהנדודים שידע עד כה עם אברהם, ולכן כבר במצרים ביקש להיפרד מאברהם ולסגל לו צורת חיים שכזו.
[3] עיין גם ברש"י על הפסוק:
"אחרי הפרד לוט - כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו"
                                                                         (רש"י שם)
אמנם כבר ראינו שה' נגלה לאברהם והבטיח לזרעו את הארץ, בפתיחת פרק י"ב במסגרת הציווי ללכת לארץ כנען, בעוד לוט שהה במחיצתו. על כן הסבירו מפרשי רש"י, שלוט בתחילה צדיק היה אלא שהתדרדר לתרבות רעה במצרים.
[4] הפרדה כזו נמצאת בהמשך הספר בין לבן ליעקב, וההבדל ניכר בבירור הן באווירה והן בהסכמים בין הצדדים:
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱל-ֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק"
                                                                    (בראשית ל"א, נ"א-נ"ג)
[5] באברבנאל (פרק טו', בהיתר שאלה ב') עומד על הניסוח החריג של דברי ה' "אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד" ומסביר שאברהם חשש מנקמת עמי המלכים שהביס בקרב, ומעונש על הריגת נפשות במהלך הקרב. דבריו מחזקים את קושייתנו. ה' כלל לא התכוון להתייחס לעניין הזרע והארץ שהיו מובטחים לאברהם כבתחילה. אברהם הוא זה שפתח את הנושא כעת.
לכן, עלינו לבקש מה התרחש בחיי אברהם שגרם לו דווקא עכשיו להעלות ספקות בנושא, בעוד מבחינתו של ה' לא חל בו שום שינוי.
[6] הגמרא בסנהדרין (עב' ע"ב ) כבר הצביעה על כך שרחמי האב על הבן מרובים מרחמי הבן על האב. לפי קו זה, יחסו של אברהם כלפי לוט אכן מתאפיין ביותר הבנה וסבלנות, מאשר לוט ביחסו לאברהם.
[7] לעיל הזכרנו שחזרתו של ה' על הבטחת הזרע והארץ אחרי פרידת לוט, כוונו לחדד לאברהם את ההבטחות שכבר קיבל, ולאשר את הצעד שנקט כשנפרד מלוט. אמנם אם עמדנו נכון על כוונתו של אברהם בפרידתו מלוט, כצעד זמני ונכון לשעתו, הרי שגם הבטחתו של ה' התקבלה אצלו ברוח זו. החזרה על ההבטחה מבשרת שלמרות שלוט כעת פנה לדרכו, בעתיד הם יתאחדו וכך הבטחת הזרע תוכל להתקיים בו. רק אחרי שלוט כפר בטובתו של אברהם לאחר הצלתו משבי המלכים, אברהם הכיר בכך שאכן מדובר בזרעו שלו, למרות היותו בגיל מופלג.