פרשת מטות – מלחמה ומוסר מלחמה

  • הרב יואל בן נון
א. מוסר מלחמת מדין
ה' אומר למשה ליזום מלחמה עם מדין. זאת, לפני התקפת נקם מדיָנית צפויה בעקבות הריגת הנסיכה המדיָנית, שהובילה את מסע הפיתוי עם "נשיא בית אב" משבט שמעון ("כי צֹררים הם לכם... על דבר פעור...", במדבר כ"ה, י"ח). כל זה התחולל אחרי האסון של שבט שמעון, אשר חנה "בַּשִטים" וכמעט חוסל בעקבות "המַגֵפה"[1], שגרמו המדיָנים בעצת בלעם (שם ל"א, ט"ז).
מלחמת המנע נקראת 'נקמה', מפני שהיא נחשבה תגובה לאסון פעור, על פי ה'. מכאן עולה, שהתקפת אויב הצפויה בוודאות, מצדיקה מלחמת מנע![2]
כזכור, המדיָנים שכנו מצפון למחנה ישראל באזור נחל יבוק.[3] ההכרעה הייתה מהירה וחדה – ככל הנראה ברחו הלוחמים המדיָנים והפקירו נשים וטף. לכן אמרו המפקדים, שלא היו אבֵדות במערכה (שם, מ"ט).
חז"ל[4] למדו הלכות מלחמה מן הפסוק:
"וַיִצְבְּאוּ על מדיָן כאשר צִוה ה' את משה"  (במדבר ל"א, ז')
מכאן, למדו חז"ל שצריך לצור על אויב מ-3 רוחות (ולא מכל צד) ולהשאיר לאויב דרך בריחה אפשרית. כך, האויב לא יילחם בכל כוחו, ולא יגרמו לכוחותינו אבֵדות רבות.
הלכה זו עלתה בימינו על הפרק בדיון תורני ציבורי, בזמן מצור ביירות.[5] אך המסקנה חדה וברורה: מוסר המלחמה שבתורה מחייב צמצום אבֵדות ככל האפשר, על ידי השארת נתיב בריחה!
עצם הגיוס השווה,[6] "אלף למטה" מכל שבטי ישראל (ל"א, ד-ה) נועד בוודאי לבסס את צבא ישראל כצבא 'לאומי' ולא 'שבטי'. זאת, בדיוק בשלב בו החלו שבטי ראובן וגד וחצי המנשה בכיבושים שבטיים לשם התנחלות. המשימה האחרונה של משה לבסס צבא 'על שבטי' ו'כלל ישראלי', גם היא תופסת מקום מרכזי במוסר המלחמה בתורה: כמו גם בחיינו היום.
 
 
ב. חלוקת השלל ואיסור הביזה
הלכה אחרת למדו חז"ל[7] מהחשיבות הגדולה המתוארת בתורה בחלוקת השלל.
מי שלוקח שלל מלחמה לעצמו, שולח ידו בגזל. זאת, כיוון שהשלל במלחמה שייך לעם כולו. על כן הלוחמים, הפועלים בשם העם, חייבים להביא את השלל אל המחנה. רק שם, על פי מנהיגי העם ולפי החוק, יחלקו שלל. בתורה מופיע, שמחצית מהשלל מגיע ללוחמים, ותרומת המכס לה' (אחד מ-500), לכוהנים, והחצי השני לעם ו"הָאָחֻז" (אחד מ-50) ללויים.
כל זה בבעלי החיים ובנשים השבויות. מה קרה בתכשיטי הזהב? על פי המתואר בתורה, המפקדים הביאו את כל תכשיטי הזהב תרומה ל-ה', כתודה על כך שלא נפלו חיילים בקרב (שם ל"א, מ"ט-נ"ב). אולם, הם השאירו לחיילים מה שמצאו מכסף וזהב: "אנשי הצבא בזזו איש לו (שם, נ"ג). כלומר, החוק שקבעו המפקדים נתן רשות לחיילים לקחת לעצמם את הביזה הזאת, מבלי לאסוף ולחלק. רק מכוח האישור הזה לא נחשבה הביזה לגזל.
החומרה היתרה בה ראה מוסר המלחמה המקראי את הביזה בולטת בפרשת עכן שמעל בשלל יריחו (יהושע ז', א'-כ"א). אולם, סיפור זה תמוה מאד – לכאורה היה על יהושע לומר לפני ה' (כמשה רבו בחטא קרח ועדתו, במדבר ט"ז, כ"ב), "האיש אחד יחטא ועל כל העֵדה תִקצֹף"? מדוע ייאמר על עם ישראל כולו המשפט הקשה הבא:
"חָטָא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צִויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו וגם כִּחֲשוּ וגם שָׂמוּ בכליהם"  (יהושע ז', י"א)
הרי רק איש אחד עשה את כל אלה, והטמין באוהל הפרטי שלו!
התשובה היא, שמעילת עכן בשלל יריחו באמת ביטאה את האווירה הכללית בעם אחרי נפילת חומות יריחו. הפחד מחומות הערים הכנעניות הבצורות ("בשמים"; דברים א', כ"ח) התהפך בבת אחת לביטחון מופרז 'בכוחנו', עד כדי זלזול באויב.
זלזול זה גרם למפלה הראשונה מול הָעַי.
את התשובה הזאת הבנתי במלחמת יום הכיפורים, שפרצה בהפתעה קשה מאד, אחרי תקופה של 'אופוריה' בציבור ובהנהגת המדינה. אופוריה זו התבטאה במיוחד בביטחון העצמי המופרז ששרר בצמרת צה"ל, ובמיוחד אצל ראש אגף המודיעין.
לאחר שקראתי שוב את סיפור מלחמות הָעַי בספר יהושע (יהושע ז' ו-ח'), שמתי לב לכך שיהושע עצמו נכשל בזלזול באויב, כחלק מן האווירה השחצנית ששררה. אווירה זו השפיעה על עכן לשלוח יד בשלל יריחו המוחרם ל-ה', ובאותה מידה השפיעה על 'אגף המודיעין' של יהושע, ועל יהושע עצמו:
"וישלח יהושע אנשים מיריחו הָעַי... ויאמר אליהם לֵאמֹר: עֲלוּ ורַגלוּ את הארץ, ויעלו האנשים וַירַגלוּ את הָעַי; וַיָשֻבוּ אל יהושע ויאמרו אליו: אַל יַעַל כל העם – כאלפים איש או כשלֹשת אלפים איש יעלו וְיַכּוּ את הָעַי – אַל תְיַגַע שמה את כל העם, כי מעט המה"   (יהושע ז', א'-ג')
בניגוד בולט למרגלים שחזרו מיריחו (יהושע ב', כ"ד), אלו שחזרו מן הָעַי לא הזכירו כלל את שם ה'. הזלזול בחומות הָעַי וביכולות של לוחמיה, ניכר מאד בדבריהם. והנה ראו מה קרה: יהושע קיבל את דבריהם וכך פעל. התוצאות היו נוראות:
"ויעלו מן העם שמה כשלֹשת אלפים איש, וַיָנֻסוּ לפני אנשי הָעַי; וַיַכּוּ מהם אנשי הָעַי כִּשלֹשים וששה איש וירדפום לפני השער עד השְבָרים, וַיַכּוּם בַּמוֹרָד – וַיִמַס לְבַב העם ויהי למים; ויקרע יהושע שִׂמלֹתיו, וַיִפֹּל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על רֹאשם; ויאמר יהושע: אֲהָהּ א-ד-נ-י ה', למה הֵעֲבַרתָ הַעֲביר את העם הזה את הירדן, לתת אֹתנו ביד האֱמֹרי להַאֲבידֵנוּ"  (שם, ד'-ט')
ויהושע הוסיף את המילים המזעזעות הבאות:
"וְלוּ הוֹאַלנוּ וַנֵשֶב בעבר הירדן"  (שם)
ברור, שלא מדובר כאן בחטא של איש אחד אלא באווירה כללית, שנוצרה עם נפילת חומות יריחו. מעילת עכן בשלל יריחו הייתה ביטוי חריף לאותה אווירה אשר השפיעה על מערך המודיעין ועל קבלת ההחלטות, והובילה לתבוסה חמורה ומסוכנת, כפי שתיאר אותה יהושע:
"בִּי א-ד-נ-י, מה אֹמַר אחרי אשר הפך ישראל עֹרֶף לפני אֹיבָיו: וְיִשמעו הכנעני וכֹל יֹשבֵי הארץ ונָסַבּוּ עלינו והִכריתוּ את שְמֵנוּ מן הארץ – ומה תעשה לשִמךָ הגדול"? (שם, י'-י"א)
את כל זה גיליתי (בתנ"ך שהיה בידי) במלחמת יום הכיפורים, אחרי ימי הלחימה הקשים בצליחת תעלת סואץ, כאשר ישבנו (כ-4 חודשים) בעיר סואץ, במצור על ארמיה 3 המצרית ובאיום ישיר על לב מצרים (101 ק"מ מקהיר). יחד עם זה, עדיין חשנו עם כלל הציבור בישראל את כאבֵי 'המחדל' המודיעיני, ואת הכישלונות החמורים בתחילת המלחמה, עם נפילת קו ההגנה הישראלי בתעלת סואץ וקריסת מערך ההגנה בגולן.
אז[8], מצאתי גם את ההוכחה המכרעת להבנה זו בספר יהושע.
גם אחרי התיקון של חטא עכן, ואחרי הוצאתו להורג עם כל אשר לו, לא עלה צבא ישראל על הָעַי באותם 3000 לוחמים (כפי שאפשר היה לצפות אם כל הבעיה הייתה חטאו של עכן). ה' אמר ליהושע לתקן את כל שיטת הלחימה, ולהתייחס במלוא הרצינות למערכה מול הָעַי:
"ויאמר ה' אל יהושע: אַל תירא ואַל תֵחַת! קח עמך את כל עם המלחמה וקום עֲלֵה הָעַי, ראה נתתי בידך... ועשית לָעַי ולמַלכּהּ כאשר עשית ליריחו ולמַלכּהּ – רק שללה ובהמתה תָבֹזוּ לכם (!) – שים לך אֹרֵב לעיר מֵאחריה; ויקם יהושע וכל עם המלחמה לעלות הָעַי, ויבחר יהושע שלֹשים אלף איש גִבורי החיל, וַיִשלָחֵם לילה..."  (יהושע ח', א'-ג')
השינוי המוחלט והמהיר בכל המערך הצבאי, בבניין הכוח ובהפעלתו, אכן הביא ניצחון ראשון שלא היה תלוי בנס אלא הושג כולו בתחבולת המארב במערכה על הָעַי. נפילת הָעַי הובילה בהמשך לכניעת הגבעונים (יהושע ט'), ולמערכה המכרעת על ההר המרכזי מול הקואליציה הכנענית שיצר מלך ירושלִַם (יהושע י').
אולם, שלל הָעַי כבר לא הוּקדש לה' כמו בחרם יריחו, והעם הלוחם זכה בו כביזה. מדוע? היה ניתן לומר ש-ה' לא רצה עוד להעמיד את עם ישראל במבחן מוסרי כה גבוה כאיסורי החרם על שלל יריחו. אולם לחילופין, ניתן לטעון שהנס של חומות יריחו חייב את החרם, בעוד צבא לוחם ומנצח בדרכי התחבולות ובהנהגה רצינית ואחראית, זכאי גם לשלל.
מסתבר, שיש במוסר המלחמה המקראי שתי דרגות ברורות ביחס לשלל: המעלה המוסרית הגבוהה יותר היא מידתו של אברהם אבינו, שיצא למלחמה אליה גייס את כל "חֲניכָיו יְלידֵי בֵיתוֹ" (בראשית י"ד, י"ד) לשם הצלת לוט בן אחיו, וניצח בדרכי התחבולה של התקפת פתע בלילה. אברהם סירב לקחת מן השלל לעצמו "מִחוּט ועד שְׂרוֹך נעל" (שם, כ"ג), ויחד עם זה עמד על זכותם של "האנשים אשר הלכו אִתי, עָנֵר אֶשְכֹּל ומַמְרֵא" (שם, כ"ד) לקחת את "חלקם" לפי הכללים שמצאנו במלחמת מדין, וכנראה גם במלחמת הָעַי.
מעניין מאד לשים לב, שהיהודים במלחמת ההצלה מול הפורעים בימי הפורים, נהגו כמידתו של אברהם: "ובַבִּזָה לא שלחו את ידם" (אסתר ט', י' ו-ט"ו), לעומת המן הרשע שגזר "וּשְלָלָם לָבוֹז" (שם ג', י"ג). גם המלך נתן רשות ליהודים שיעמדו על נפשם ויצליחו להשמיד את הצוררים אותם "וּשְלָלָם לָבוֹז" (שם ח', י"א). אולם, היהודים העדיפו לנהוג כאברהם אביהם במוסר המלחמה, ולא על פי הנורמה המקובלת, אף שאושרה כחוק.
אבל יש במתח הזה בין שתי הדרגות של מוסר השלל המקראי, עוד מרכיב חיוני. מרכיב זה הוא רוח הלחימה שטהור מֵחֶמדַת שלל וביזה, לפחות כל זמן שהמלחמה מתמשכת. אסור לפרק את הדבקות במטרה ולהתעסק בשלל כל עוד נדרשת דריכות ומשמעת לוחמת. ברגע שמתחילים לעסוק בשלל, מתפוגגת הרוח הלוחמת עם הדריכות והמשמעת, וגוברים היצרים וחמדת הממון האישית. כוח צבאי שמתפנה לביזה איננו עוד כוח לוחם!
את הסוד הזה גילה לנו יהודה המקבי באמצע הקרב הגדול באֶמַאוֹס, כאשר הזהיר את לוחמיו:
"אל תחמדו את השלל כי מלחמה לקראתנו... רק עִמדו עתה מול אויבינו והילחמו בהם, ואחרי כן תקחו את שללם בבטחה"[9]
גם את השפעת הביזה על יחידות לוחמות ראיתי במו עיני במלחמות ישראל שבימינו, גם בששת הימים וגם ביום הכיפורים. כאשר המפקדים שלנו בחטיבת הצנחנים 55 חשפו מקרים של ביזה, אפילו קלת ערך, ריכזו את כל 'המלקוח', אמרו דברים קצרים על כך שאנחנו, 'צבא הגנה לישראל', לא יצאנו למערכה כדי לאסוף 'מזכרות' שלל כמו כנופיות שוד וביזה, ושרפו את הכול באש לעיני הלוחמים! כך שמרו על רוח לחימה טהור, עם דריכות ומשמעת! לעומת זאת, כשפגשנו יחידות עורפיות שבאו לשהות בשטח, נדהמנו מכמויות השלל והביזה שראינו באין שוטר ומושל.
מתוך הבנה זו, ניתן להתבונן שוב במלחמת יהושע ביריחו. אם לוחמי יהושע היו רואים בה פתיח ניסי למלחמה טבעית וממושכת, הם היו נשארים בדריכות וברוח לחימה. לכן היה חשוב כל כך להקדיש[10] ולהחרים את כל שלל יריחו (יהושע ה', י"ח-י"ט). מעילת עכן בחרם יריחו שיקפה אווירה של התפרקות מרוח הלחימה, מן הדריכות והמשמעת, כאילו 'כבר הוכרעה המערכה, ומי יעיז עוד לעמוד מולנו'. מכאן צמחו הזלזול באויב, טעות המודיעין וההנהגה, והכישלון בקרב הראשון מול העי. שבר נורא בביטחון ובאמונה אפילו אצל יהושע.
השינוי הכולל בהנהגה הצבאית ובהיערכות הכוחות, עם רוח לחימה נכונה, החזירו את עם ישראל למסלול. לכן, אחרי הניצחון על העי כבר יכלו לחלק שלל, כמו במחנה בערבות מואב אחרי מלחמת מדין.
כך בדיוק עלינו לקרוא[11] גם את חטא השלל במלחמת שאול בעיר עמלק (שמואל א' פרק ט"ו), מול חלוקת שלל מסודרת בתום מלחמת דוד נגד המוני העמלקים (שמואל-א ל') בדיוק בזמן נפילתו של שאול בגלבוע (ל"א). דוד נאלץ להשלים את המלחמה ששאול פתח בה, אך הציג אותה לשמואל הנביא, כ'מערכה שנסתיימה בהצלחה'.
בצה"ל הפנימו לעומק את מוסר המלחמה המקראי במדרגה של אברהם אבינו, ושל היהודים במגילת אסתר. אין שום היתר לביזה ולשלל אישי, גם לא בחלוקה מאורגנת. הרעיון המוסרי הזה גם נקלט באופן עמוק בייחוד ביחידות הלוחמות.[12]
 
ג. ההסבר המוסרי להריגת ילדי ונשי מדין
אחרי שמצאנו שורה של עקרונות מוסר מלחמה בתורה, קשה לנו מאד להכיל את ההוראה הישירה של משה להרוג כל זכר בטף, וכל אשה לא בתולה (במדבר ל"א, י"ז). הוראה כזאת נשמעת לנו מזעזעת גם בחדרי חדרים ועל משכבנו בלילות. לא דיינו לומר, שכך היה מקובל בכל המלחמות בעולם העתיק, שהרי ראינו עקרונות מוסר נעלים דווקא במוסר המלחמה המקראי.
לעניות דעתי, מוסר המלחמה בתורה מכוון למנוע את מלחמות הנקמה העתידיות. רוב התינוקות שיגדלו יהיו מלאים חמה וזעם ורגשות נקם, והמלחמות יתמשכו לדורות רבים עם הרוגים רבים מכל הצדדים. ואכן, אחרי מלחמת מדין פרצה רק מלחמה אחת נוספת עם המדיָנים (בימי גדעון, שופטים ו' ו-ז'), ואחרי מלחמות כנען, פרצה רק עוד מלחמה אחת מול מלכים כנעניים (בימי דבורה וברק, .שופטים ד' ו-ה').
את ההיגיון הזה בתורה אני קורא גם בתוך עם ישראל, בפרשיית 'בן סורר ומורה' (דברים כ"א, י"ח-כ"א וברש"י שם), שעל פי חז"ל, "עמדה תורה על סוף דעתו... נידון על שם סופו" (סנהדרין עא:). הוא יגדל לעמוד בראש כנופיית פשע, ולא מעט אנשים ימותו בגללו; לכן, דווקא מתוך קנה מידה מוסרי נכון להוציאו להורג כשהוא קטן, לפני שיהרוג אנשים אחרים ואי אפשר יהיה לעצור אותו.
אולם, בדורות מאוחרים יותר השיטה האכזרית הזאת לסיום המלחמות כבר לא פעלה. ממילא, כשם שחז"ל פעלו לצמצום דרסטי של הוצאות להורג (מכות ז.), וגם אמרו (חלקם) ש"בן סורר לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין עא.), כך אין מקום להריגת נשים וטף ושבויים בכלל. פעולה זה רק תעצים את האכזריות שלנו, ולא באמת ישים קץ למלחמות. זהו ההיגיון המוסרי של החוקים הבינלאומיים המוציאים אוכלוסיה אזרחית בכלל, טף ונשים ושבויים בפרט, מהתחום המותר גם במלחמה צודקת.
בעניין זה פסק הרב שלמה גורן (הרב הראשי הראשון לצה"ל), שאסור בשום אופן לפגוע באזרחים, בנשים ובילדים[13] בניגוד לחוקי המלחמה הבינלאומיים, מפני 'חילול השם'! פסק זה מעוגן בהלכה בדברי הרמב"ם על השבועה לגבעונים (יהושע ט', למרות ההטעיה הגבעונית), כי העיקר באיסור חילול השם הוא עצם ההתחייבות לנהוג לפי האמנות הבינלאומיות, שהתחייבנו כעם ישראל במדינתנו העצמאית.
 
.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן נון התשע"ט
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: www.vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
       
 
 
 

[1] (22 אלף נותרו מ-59 אלף! במדבר כ"ו, י"ד מול א', כ"ג.
[2] כזכור, זו הייתה הדילמה הקשה של ממשלת ישראל בערב יום הכיפורים תשל"ד, כאשר התבררה בוודאות המתקפה הצפויה של צבאות מצרים וסוריה למחרת – הרמטכ"ל דרש מתקפת מנע, אך הממשלה חששה מהאשמת ישראל במלחמה.
[3] ראו בשיעורינו לפרשיות חֻקַת ובלק, לעיל.
[4] לדעת ר' נתן בספרֵי, מטות קנ"ז. כך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים ו', ז'.
[5] הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, ירושלים תשמ"ו/תשנ"ד, כרך ג', עמ' רלט-רסה.
[6] רעיון זה אמר לי בני אודיה, שנולד במלחמת יום הכיפורים, בעת שירותי ;בסואץ.
[7] "וַיִקחו את כל השלל ... וַיָבִאוּ אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל אל המחנה..." (ל"א, י"א-י"ב), וכתב רש"י (על פי מדרש ההלכה בספרֵי קנ"ז) – "מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות... ועליהם מפורש (במדרש שיר-השירים רבה, פרשה ו', ז): 'שִנַיִךְ כעדר הרחלים [שעלו מן הרחצה, שֶכֻּלָּם מתאימות ושַכֻּלָּה אין בהם]', אף אנשי המלחמה שֶבָּך (=שיש להם שיניים, כלומר, כלי נשק נושכים), כולם צדיקים".
[8] בסואץ כתבתי אז את מאמרי 'שלל מלחמה בישראל', שנדפס בתשל"ד בעלון שבות שנה ה', גיליון י'.
[9] מקבים א, פרק ד', 18-17. א' רפפורט, מהדורת יד בן צבי (ירושלים תשס"ד), עמוד 157.
[10] כל הזהב והכסף וכלי המתכת מיריחו הוקדשו לה', בדומה למה שעשו המפקדים במלחמת מדיָן.
[11] ראו מאמרי 'משא אגג – חטא שאול בעמלק', מגדים ז' (תשמ"ט), ושם גם הסבר על שאול מול דוד בשלל עמלק.
[12] כמובן שזאת הנורמה, ותמיד יש חריגות. למרבה הצער, יש כאלה שמצרפים חריגה לחריגה, כדי לספר ולתאר את צה"ל בדרך השלילה, ובשבירת האמת.
[13] משיב מלחמה כרך א', עמ' ג-ו', י"ד-ט"ז; לפי הרמב"ם בהלכות מלכים ו', ה.