מסעי | הארץ והעם
פרשת מסעי חותמת את ספר במדבר - ספר ההליכה לארץ ישראל. במסגרת הפרשה, פורס ה' את גבולותיה של הארץ. בפתיחת הדברים אומר הכתוב: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן - זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ". לשון הפסוק מסורבלת קמעא - "הארץ אשר תיפול לכם בנחלה"; מדוע לא נאמר באופן פשוט 'הארץ אשר תנחלו'?
עונה על כך המדרש: "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה - מהו "לכם"? לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא [=ייחוס] אחרת, ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו, אמר: העבדים שלי והשפחות שלי - מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול אמר הקב"ה: הארץ שלי, שנאמר: 'לה' הארץ' ואומר 'כי לי הארץ', וישראל שלי הם, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'. מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לשלי. לכך נאמר 'זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה'".
לדברי המדרש, ארץ ישראל אינה סתם מקום על פני כדור הארץ. היא אינה אלטרנטיבה שקולה לכל פיסת אדמה אחרת; היא ארצו של הקב"ה. כל חבלי הארץ הינם מעשי ידיו של ה', אך קיים יחס מיוחד בין ריבון העולם לבין הארץ המפורטת בפרשה.
במקביל - ונקודה זו מחודשת פחות - שונה היחס שבין הקב"ה וישראל ליחס שבין הקב"ה לשאר אומות העולם. ישראל עבדיו של מקום, ושאר האומות עומדות מן הצד. הבדל גדול קיים בין יציר כפיו של הקב"ה לבין מי שמממש בחייו את רצון בוראו; לא הרי היחס שבין השולחן לנגר כהרי היחס שבין הנגן למנגינה.
לכן, מבאר המדרש, רואה הקב"ה לנכון לתת לישראל את הארץ הזו, ודווקא אותה. לכן הארץ מתוארת בפסוק כיישות מקבילה לעם - הארץ תיפול לכם, ולא סתם אתם תשבו בארץ. שניהם - גם הארץ וגם העם - הם מיוחדים, ולכן הם מאוחדים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)