פרשת מצורע - נזיר ומצורע

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת מצורע - נזיר ומצורע

לאחר שקראנו בפרשת תזריע על דרכי היטמאותו של המצורע, עוסקת פרשתנו בתורת טהרתו, לאחר שנרפא מצרעתו. כבר הרמב"ן בתחילת פירושו לפרשתינו העיר על ריבוי לשונות הכפרה המופיעים בה:

"והנה, אמר הכתוב באשם 'וכפר', וחזר ואמר בחטאת 'וכפר על המטהר מטומאתו', ואמר עוד בעולה ובמנחה 'וכפר עליו הכהן וטהר', ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן". (רמב"ן, ויקרא י"ד, יח)

שאלתו של הרמב"ן היא כפולה: ראשית - על איזה חטא צריך המצורע לכפר, ושנית - מדוע יש צורך בכפרות מרובות המושגות על ידי קרבנות שונים.

נראה שאת שאלתו הראשונה של הרמב"ן יש ליישב לאור דברי ריש לקיש המובאים בגמרא בערכין (טו ע"א): "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". נציין שדברי ריש לקיש מעוגנים לא רק במבנה האטימולוגי של המילה 'מצורע', אלא גם בפשטי המקראות: גם מרים (במדבר י"ב) וגם גיחזי (מלכים ב' ה', כז) הצטרעו בעקבות חטאים של לשון הרע (מרים על משה) והוצאת שם רע (גיחזי על אלישע).

אם נוסיף לכך גם את דברי רבי יוחנן בהמשך הגמרא, ניתן יהיה לקבל מענה גם על הקושי השני שמעורר הרמב"ן: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין - על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". ובכן, הצרעת יכולה לבוא כעונש על מכלול של חטאים, ועל כן טהרתו של המצורע כוללת כמה כפרות נפרדות.

אך נראה שכיוון זה לפתרון קושיותיו של הרמב"ן איננו מספק, לאור דברי התלמוד הירושלמי. הירושלמי מתקשה בשאלה מדוע צריך המצורע להביא נסכים עם קרבנותיו, למרות שקרבנות הבאים על חטאים אינם טעונים נסכים, ומתרץ:

"התיבון: הרי חטאתו ואשמו של מצורע, אין תימר שאינו חוטא?! האמר רבי יצחק: 'זאת תהיה תורת המצורע' - זאת תורת המוציא שם רע. אמר ליה: מכיון שנתייסר, וכתיב: 'ונקלה אחיך לעיניך' - כמי שאינו חוטא".

מהירושלמי ברור שקרבנות המצורע לא נועדו לכפר על העבירות שגרמו לצרעת, שכן אלו התכפרו כבר על ידי הצרעת עצמה. על כן נראה שיש להבין באופן אחר את יסוד הכפרה הכרוך בקרבנות המצורע. הכפרה איננה על החטאים שגרמו לצרעת, אלא על הבעייתיות שבצרעת עצמה. המצורע הוא האישיות היחידה שנדרשת לצאת חוץ לשלושת המחנות, ובכך נוצר נתק מוחלט בינו לבין כלל ישראל. עצם הניתוק הזה מהווה ליקוי משמעותי בהווייתו הרוחנית של המצורע, ועליו הוא צריך לכפר.

במידה שנקבל את הדברים הללו נוכל להבין את סוד הקשר שבין נזיר למצורע. שני האישים הללו הם האישים היחידים שנדרשים להביא את קרבנות האשם, החטאת והעולה גם יחד. נראה שיסוד הקשר הזה נעוץ בעובדה ששתי התופעות הללו כרוכות בניתוק מההוויה הציבורית של עם ישראל; הנזיר - כדי להתעלות במדרגות הקדושה, ואילו המצורע - כדי להיפטר מתהומות הטומאה.

נראה שכך יש להבין את ההלכה המיוחדת הקובעת שנזיר שנצטרע אינו יכול למנות את ימי נזירותו במהלך תקופה צרעתו. כיוון שגם הנזירות וגם הצרעת ממוקדים בפרישה מן הציבור, הרי שמדובר בשתי חלויות שלא יכולות לחול במקביל.