פרשת מקץ: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ

  • הרב נחמיה רענן

פרשת וישב מסתיימת בסיפור החלומות של שר המשקים ושר האופים. בתמורה לפתרון החלום יוסף ביקש משר המשקים שיעזור לו:

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה.

(בראשית, מ', יד).

אולם, שר המשקים שכח את יוסף:

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

(שם, כג).

פרשת מקץ פותחת במילים:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים...

(מא, א).

המדרש מקשר בין בקשתו של יוסף משר המשקים לבין השנתיים הנוספות שעברו על יוסף עד להוצאתו מבית האסורים:

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו"[1] (תהלים, מ', ה), זה יוסף; "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" ניתוסף לו שתי שנים.

(בראשית רבה, פ"ט, ג) .

המדרש מציין את העובדה שיוסף בטח בה', ובהמשך מסביר שהשנתיים שחלפו עד השחרור התווספו בגלל הבקשה משר המשקים.

שתי שאלות נשאלות ביחס לדברי המדרש:

א. מדוע יוסף נענש על שביקש משר המשקים להזכירו, והרי מדובר בהשתדלות ראויה?

ב. המדרש סותר את עצמו, לכאורה: בתחילה המדרש מציין את מידת הביטחון של יוסף, ובהמשך המדרש מבקר אותו על כך שטעה בכך שלא בטח בה' בצורה שלמה.

האדמו"ר ר' שמואל בורנשטיין מסוכצ'וב הסביר את דברי המדרש, ותירץ את הקושיה האחת בחברתה:

...דכל עבודת יוסף היתה בבחינת שבת שהיא בלי שום פעולה ועשייה באברים החיצונים רק הכל בהעלם והסתר, והוא עצמו הוא תכלית בחינת בטחון וכאילו כל מלאכתו עשויה והעלול פונה רק אל עילתו, וכל הפעולות וההשתדלות אצלו היו נחשבות כעין חילול שבת, ועל פי מאמרם ז"ל (יבמות קכ"א:) "וסביביו נשערה מאד".[2] וזה שמדייק המדרש "'אשר שם מבטחו' זה יוסף" שהרי על ידי שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שתי שנים, אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, ושמע מינה שהוא היה בוטח בה' בתכלית האפשר והיה בחינת שבת כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת מקץ ושבת חנוכה, שנת תרע"א).

לפי השם משמואל, יוסף היה במדרגה של ביטחון בבחינת שבת; מהותו של הביטחון בבחינת שבת היא שכל פעולה והשתדלות נאסרת על האדם, כמו שבשבת נאסרה עשייה אנושית. בגלל שיוסף היה באותה מדרגה, הפנייה לשר המשקים הייתה מבחינתו כחילול שבת, והוא נענש עליה בשנתיים נוספות בבית הסוהר.

בהקשר זה נספר את הסיפור המדהים על היהודי הכפרי שלימד את הבעל שם טוב ותלמידיו פרק במידת הביטחון:

מעשה שציוו להבעל-שם-טוב מן השמים שיסע לכפר פלוני ללמד מדת הביטחון, וללמד לעם מוסר. לקח הבעל-שם-טוב את תלמידיו, ונסע אתם לאותו כפר. התאכסנו אצל המוכסן מהכפר. המוכסן היה איש זקן ונשוא פנים, וקיבלם בסבר פנים יפות, ושמח מאד על האורחים שבאו אליו.

למחר, בשעת עמידתם בתפלה, ראו שבא שוטר אחד משוטרי אדון הכפר, ובידו מקל עבה, ודפק שלוש פעמים במקלו על השולחן, והלך לו. החרישו האורחים, ולא ידעו למה ירמז השוטר בדפיקותיו. הסתכלו בבעל הבית, והנה הוא שמח כבראשונה. אחרי כעבור חצי שעה, אחרי התפלה, בא עוד פעם אותו השוטר, ודפק שוב שלוש פעמים על השולחן. והלך לו. שאל הבעל-שם-טוב את בעל-הבית, מה פשר הדפיקות? אמר לו:

זוהי התראה, שאני צריך היום להביא להאדון דמי-חכירות הכפר. ככה הוא עושה שלוש פעמים, ואחר הפעם השלישית אם אין מביאים לו הכסף, לוקח האדון בשביה את המוכסן עם כל בני-ביתו.

אמר לו הבעל-שם-טוב:

בפניך הלוא נכר, כי הכסף הדרוש יש לך, ועל-כן לך קודם הסעודה ותן את הכסף לאדון, ואנחנו נחכה לך עד בואך, ואחרי-כן נשב אל השולחן לסעוד במנוחה.

ענה לו בעל-הבית:

לעת-עתה אין לי אפילו פרוטה אחת, אך מסתמא יזמין לי השם יתברך. נאכל אפוא ונשתה בלא חפזון, כי יש לי שהות עוד שלוש שעות.

וישבו כולם לאכל והאריכו בסעודתם ובפני בעל-הבית לא היה נכר כלל אם צריך הוא לכסף או לא. כתום הסעדה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן, ובעל-הבית לא קם ולא זע. ברכו כולם ברכת-המזון באריכות ובמתינות, ולא בחפזון, ואחרי-כן לבש בעל-הבית בגדי-שבת, חגר חגורתו הרחבה, ואמר:

עתה אלך לתת דמי-החכירות לאדון.

שאלהו הבעל-שם-טוב עוד פעם:

האם יש לך מעות כל צורכך?

השיב בעל-הבית:

עדין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי השם יתברך.

נפטר מהם והלך לדרכו. והבעל-שם-טוב עם התלמידים התייצבו על המרפסת ללוותו בעיניהם, ולראות מה יהיה בו. ויהי בעמדם כך, ראו והנה עגלה משרכת דרכה נגד בעל-הבית. והבעל-שם-טוב ראה מרחוק, כי בעל-הבית עמד אצל העגלה ודבר איזו דברים עם האורח הנוסע, ואחרי-כן הלך הלאה לדרכו, וגם העגלה התנהלה לאט לדרכה. אחר-כך ראו, שהעגלה עמדה, והנוסע קרא לבעל-הבית שיחזר אליו, ומשחזר ובא בעל-הבית לנוסע מנו ביניהם מעות. כאשר קרבה אחר-כך העגלה אל המקום אשר עמדו שם הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שאלו את האורח הנוסע:

מה היה לך עם בעל-הבית, שהחזרת אותו מדרכו, ונתת לו מעות? השיב להם הנוסע:

הצעתי לפניו עסק: שאקנה ממנו היי"ש[3] שיעשה בחורף הבא. מתחלה לא השתוויתי עמו במקח, ואחרי שראיתי כי הוא מתעקש ועמד במקחו והלך לו לדרכו, ואני ידעתי כי הוא איש ישר ונאמן, הכרחתי לתת לו כמה שדרש. ולא יכולתי לדבר עמו הרבה, כי אמר שצריך ללכת להאדון לתת לו דמי-חכירה.

אז אמר הבעל-שם-טוב לתלמידיו:                      

ראו כמה גדול כוח הביטחון!

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק ב', עמודים 81 - 79, סיפור 305).

חג החנוכה הוא חג הביטחון: אלמלי ביטחונם של מתתיהו ובניו בה' שיסייע בידם במלחמתם, הם לא היו מעיזים לצאת בכוחם הדל כנגד האימפריה היוונית. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מסביר בהתאם לכך, את איסור ההנאה מנרות חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים...שעשית...על ידי כהניך הקדושים הנרות הללו...ואין לנו רשות להשתמש בהם"[4] כו'...דהכלל הוא, אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע, אם הוא בבחינת "מה"[5] שאצלו מעשיו כאין נחשב, אז עשיותיו אינו גורע הנס. ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת "מה"...והפרש יש כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי ליהנות. ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת "מה", אזי כולו קודש ואינו רשאי ליהנות. וזהו פירוש "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים...על ידי כהניך הקדושים" והם היו בבחינת "מה", לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם כי כולו קודש.

(קדושת לוי, לקוטים).

איסור ההנאה מנרות חנוכה מבטא את הכרתם של בני חשמונאי שניצחונם בא מכוח הנס. לכן, אין לאדם חלק וזכות הנאה מהנרות, שבאים להזכיר את גודל הנס.

יהי רצון שנזכה להיות מהבוטחים בשמו באמת, ויראנו ה' נפלאות כימים ההם בזמן הזה.



[1]   הפסוק המלא הוא: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב".

[2]   תהלים, נ', ג.

[3]   יין שרף.

[4]   מתוך סדר הדלקת נרות חנוכה.

[5]   דהיינו ביטול כלפי ה'.