פרשת מקץ: מיוסף ועד יהודה

  • הרב שמעון קליין

מבוא

עיוננו השבוע יתמקד בשתי דמויות: יוסף ויהודה. יוסף מתואר בפרשתנו החל מעת עלייתו לגדולה - מבית האסורים אל עמדת המשנה למלך מצרים, ויהודה כמי שלוקח אחריות על הורדתו של בנימין מצרימה. אירועים אלו הם חוליות ברצף התרחשויות רחב, ובהתאם לכך עיוננו יחרוג אל מחוץ לגבולות פרשת מקץ.

נפתח בתרגיל. נשכח לרגע מה התרחש בפועל לאחר התנכלות האחים ליוסף וירידתו מצרימה, ונדמיין לעצמנו שני אישים - יוסף ויהודה. מהי ההשפעה שעשויה להיות לאירוע הקשה שאירע - על כל אחד מהם? יוסף נער בן שבע עשרה שנה, עובר חוויה קשה - מן הקשות שניתן לדמיין: שנאת אחים מתמשכת, ניסיון כלל האחים להרוג אותו בידיים, תחנונים מתוך הבור, ועד עבדות בארץ זרה - במצרים. באיזו מצב היינו מצפים לפגוש אותו חודש ימים לאחר שנמכר לעבד במצרים? בקלות ניתן לחשוב על אדם שביטחונו בעצמו ובא-להים אבד, אדם שמטענים קשים שרויים מעתה בנפשו.

ומה בדבר יהודה? יהודה היה בעצה אחת עם אחיו בהתנכלות אל יוסף, אך יחד עם זאת הוא שימש כגורם ממתן. תחת עצת ראובן להשליכו אל הבור כדי שימות מאליו, בפי יהודה עצה מתונה יותר - למוכרו לישמעאלים[1]. וביחס לשאלתנו - דומה שלא היינו מצפים להשלכות חריגות של האירוע ביחס לקורותיו וביחס לעתידו של יהודה.

בטרם נבחן מה התרחש בפועל, נעיר, כי שאלה זו היא שאלה מתבקשת, לאור העובדה הבאה: סיפור המכירה מסתיים בסוף פרק ל"ז[2], ומיד עובר הכתוב ומתאר את המתרחש בשני מחוזות. במחוזו של יהודה: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (שם ל"ח, א) - בפרק העוסק בקורותיו; ומיד לאחר מכן עובר הכתוב לתאר את קורות יוסף במצרים. אך מתבקש הוא לשאול - מה בין שתי ההתרחשויות? מסיבות מתודיות, עיוננו ייפתח ביוסף ולאחר מכן נעבור אל יהודה.

קורותיוסףבמצרים

יוסף מגיע למצרים, נקנה על ידי פוטיפר סריס פרעה, ומרגע ההוא והלאה - ה' איתו, והוא מצליח את דרכו:

(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה: (ב) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: (ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: (ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה (שם ל"ט, א'-ה').

יוסף זוכה לליווי של ה'[3], וגם מוצא חן בעיני אדוניו, המפקיד בידיו את כל אשר לו. והנה הוא נקלע לסיטואציה קשה, בה אשת אדוניו מנסה לפתותו. יוסף, מתמודד עמה בגבורה. טיעוניו כלפי האישה - מדוע הוא אינו נעתר להפצרותיה, הם מעוררי השתאות:

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים        (בראשית ל"ט, ח'-ט').

בדבריו טיעונים מוסריים של מי שנאמן לאדונו, ורואה בבגידה בו חטא לא-להים. המתבונן שואל את עצמו - היכן הם אותותיה של התנכלות האחים - בנפשו של הנער? היכן הם רשמי המצוקה של מי שנגזר עליו למות בבור, או להימכר כעבד למצרים? המעיין בפסוקים מזהה סוג של שלימות בהתנהגותו של יוסף, ומתקשה למצוא בה את רישומם של אלה.

יוסף נדחה מבית פוטיפר, והוא נשלח לבית הסוהר. באופן פלאי גם שם הוא 'נעמד על רגליו', גם שם הוא זוכה לליווי של א-להים:

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי {אֲסִירֵי} הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר: וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ (שם ל"ט, כ'-כ"ג).

 

בפרשתנו, פרעה חולם, אין פותר לחלומו, והנה נשלף יוסף מבית הסוהר ופותר את החלומות לשביעות רצונו של פרעה. תגובות פרעה אינה מאחרת לבוא:

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שם מ"א, ל"ז - מ"ה).

'איש אשר רוח א-להים בו' מכנה אותו פרעה בהתפעלות. 'אין נבון וחכם כמוך', והוא ממנה אותו על ביתו. 'ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים' הוא אומר, מסיר את טבעתו, ומפקיד אותו על כל ארץ מצרים.

פער בלתי נתפש הוא בין מצבו הראשון של הנער הדחוי, המובל למצרים ונמכר בה לעבד, לבין העמדה בה הוא נתון כעת - בהתייצבו לפני פרעה.

 

יהודה יורד מאת אחיו

בשורות הבאות נסקור את קורות יהודה בתקופה המקבילה. נפתח בצעדו הראשון: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (שם ל"ח, א'). הקשר האירועים העומדים להיות מסופרים הוא "בָּעֵת הַהִוא" - בתקופה שלאחר המכירה. "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" השהייה במחיצת אחיו מוגדרת כשהייה במקום גבוה, וכעת בוחר יהודה לרדת ממנו אל מקום אחר, נמוך יותר. "וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" - נטה, כמו סר מן הדרך. יהודה 'מתגלגל', ללא הליכה מכוונת, עד לחבירה אל איש שזהותו היא - 'עדולמי'. צלע נוספת להתגלגלות - "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" - יהודה רואה, לוקח ובא אליה. האישה אינה מתוארת בשמה, אלא בזהותה כבת איש כנעני. במילים אחרות - הבחירה שלו היא באביה הכנעני, וזהו ביטוי מובהק להתרחקות מדרכה של המשפחה[4].

מכאן ואילך נמצא יהודה בתהליך של נסיגה. נולדים לו שלושה בנים[5]; עוברות השנים, הבכור נישא לתמר וה' ממיתהו: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'". כינויו 'בכור יהודה' במשפט המתארו כ'רע בעיני ה'' מצביע על חלקו של יהודה בעובדה שבנו הוא רע בעיני ה'[6]; השני - אונן אינו מוכן לייבם את אחיו "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (ט) והוא מת. "וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" - הלשון "גם" קושרת את מותו למות בכור יהודה, ובכך נוצרת זיקה בין מות השניים לבין התנהלותו של יהודה[7]; בשלב זה דוחה יהודה את תמר כלתו, מתוך הנחה שהיא אשמה במות בניו; מתה גם אשתו, ובדרכו אל רעהו העדולמי הוא נוטה אל אישה זונה, ואף מוכן לתת לה בתמורה (זמנית) את סמלי מעמדו - חותמו, פתילו ומטהו (שם י"ח)[8].שבר, אם כן, נוצר בעולמו של יהודה. הוא יורד מאת אחיו, ובתהליך מובנה - שלב אחרי שלב, הוא צועד אל עבר התהום[9].

כאמור - בשני מוקדים מתאר הכתוב את עקבות המכירה. מוקד יהודה וקורותיו, ומוקד יוסף וקורותיו. מעניינת היא הכותרת לשני אלו. יוסף מתואר כמי שהורד מצרימה, בעל כורחו: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (שם ל"ט, א'). יהודה, לעומת זאת, מתואר כמי שיורד ביוזמתו: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (שם ל"ח, א'). יוסף מורד בעל כורחו, אך למעשה הוא מטפס ועולה, יהודה לעומתו בוחר לרדת, והוא ממשיך ויורד מטה מטה[10].

מה מקופל בפער תהומי זה? מה בין שני אישים אלו?

 

עולם הבריאה ועולם היצירה

בטרם נמשיך לקרוא בפסוקים, נזמין את עצמו אל שני הפרקים הראשונים של התורה, המזמנים מפגש עם שני עולמות[11].

פרק א' הוא פרק הבריאה: בתיאורה הוא פותח - "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א'), ובה הוא חותם - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (ג'). הבריאה מתארת את המעבר מן ה'אין' אל ה'יש'. בעבר לא היה דבר מה, וכעת הוא קיים. במהותה, היא מעשה השמור לא-להים - לא לאדם. בפרק זה, מתואר האדם כמי שנברא ב'צלם
א-להים' - בדמיון לתכונות הא-ל, בחכמה וברוחניות הנבדלים מן החומר. אדם עליון, גבוה, מורם מן ה'כאן' וה'עכשיו', המהווה נציג של א-להים והוא מביא תוכן א-להי לעולם. פרק זה מתאר עולם שהוא ברשות א-להים - בריבונותו. הוא הבורא, הוא המברך והוא הקובע ייעוד לאדם ולעולם גם יחד. בחירה חופשית ורצונות אישיים אינם מהווים נושא בפרק זה.

פרק ב' מביא לעולם תנועה נוספת, חדשה: 'יצירה'. בניגוד לבריאה, המגלמת את המעבר מן ה'אין' אל ה'יש', היצירה מחברת בין עצמים קיימים, יוצרת דבר אחד מגורמים שונים. בניגוד למעשה הבריאה, השמור לא-להים, היצירה שייכת במהותה לבני אדם, היוצרים, בונים ומפתחים את העולם.

שונה הוא האדם בפרק השני מן האדם המתואר בפרק הראשון. הראשון הוא גבוה, ומורם, דומה למלאך בשלמות שבו, בשליחות שהוטבעה בו על ידי א-להים. האדם השני אינו עליון. מקורו הוא 'עפר מן האדמה', ובדומה לבעלי חיים גם הוא מכונה 'נפש חיה'. לצד זאת - יתרון סמוי לו. נשמת חיים הפועמת בקרבו, 'חלק א-לוה ממעל' הנטוע בעומק עולמו. אם רק יתוודע אל עולמו הפנימי, אל רצונותיו, אל נשמת החיים שבקרבו, היא עשויה לקחת אותו אל המחוזות המשמעותיים ביותר בחייו.

דומה שעומק ההבדל בין השניים נעוץ בשאלה הבאה - 'היכן נמצאת הא-להיות בעולם?' האם היא נמצאת בשמים, מעל העולם, כפי שסבור האדם הראשון[12], או שהיא נטועה כאן, בתוככי 'העולם הזה'[13]. האדם הראשון נברא בצלם
א-להים, והוא מגלם בחייו את דמיונו לבורא. מעין 'צללית' לדבר השלם הנמצא 'שם'. האדם השני רואה את א-להים כמי שמשרה שכינתו בעולם, בתוככי החיים, והוא נפתח אל נשמת החיים שבתוכו, אל ייעודה, אל תהליכי העומק והמשמעות שהיא מחוללת.

כפי הנראה - יוסף מגלם בחייו את דמות האדם המתואר בפרק הראשון. יהודה, לעומתו, מגלם את דמות האדם המתואר בפרק השני.

 

יוסף מעולם הבריאה

כך עולה מדבריו לשר המשקים ולשר האופים בהיותו בכלא: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית פרק מ', ח') - שר המשקים ושר האופים מבקשים לספר ליוסף חלום. תשובתו אליהם - 'לא-להים פתרונים', ומיד הוא ממשיך - 'ספרו נא לי'. במילים אלו משתקפת עמדה של אדם הרואה עצמו כמייצג את א-להים. אין הכוונה היא לדברי נבואה אליה הוא מצפה, אלא לדבריו הוא, המכוונים 'עין בעין' עם דברו של א-להים. ברקע - הליווי הא-להי אליו הוא זוכה בתקופה זו[14]. תפישת עולם זו מופיעה גם בתיאור הבא: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (שם מ"א, ט"ו) - פרעה מדבר על כישוריו של יוסף, ויוסף מגיב: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם, ט"ז). בלעדיי ייאמרו הדברים, הם אינם דבריי האישיים, אלא א-להים הוא שיענה את שלום פרעה. שוב רואה יוסף את עצמו כשליח נאמן לא-להים, וכמי שעשוי לכוון אל דבריו[15].

ביטוי נוסף, שונה, לתפישה זו עולה מן התיאור הבא: לאחר מיתת יעקב דואגים האחים - 'לו ישטמנו יוסף והשיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו לו'. בכדי למנוע זאת הם בודים מליבם צוואה שכאילו נמסרה מאביהם ליוסף - 'אנא שא נא פשע אחיך'. תגובת יוסף: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ' יט-כ"א)[16]. אתם אמנם חשבתם עלי רעה, אבל לא מחשבתכם היא שחוללה את האירועים. המחולל הוא התוכנית הא-להית שאתם בפועלכם איפשרתם לה לצאת אל הפועל. זהו ה'מגרש' בו מצוי האיש, המתמקד בחלקו של א-להים ובתוכניותיו בעולם. מה בוחרים האנשים, ומהי מידת אחריותם לאשר אירע -  הן שאלות שהרבה פחות מעסיקות אותו[17].

 

רק הכסא אגדל ממך

איזה סוג של מנהיג הוא יוסף? שלוש פעמים הוא עולה לגדולה בעת שהותו במצרים: בבית פוטיפר, בבית הסוהר ולבסוף - על כל ארץ מצרים. בכל שלושת הפעמים הוא נמצא במעמד של 'מספר שניים'. בבית פוטיפר: הבית אמנם מופקד בידו, אבל מקומו של 'בעל הבית' שמור. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו, אך יוסף דבק בנאמנותו לאדוניו: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים" (שם ל"ט, ח'-ט'). יוסף יודע את מקומו, והבגידה בבעל הבית נתפשת בעיניו כחטא לא-להים. גם בעלייתו השנייה - עת ניתנים כל האסירים בידיו, הוא משמש במעמד דומה, לצידו של הממונה - שר בית הסוהר. ובשלישית: פרעה נותן אותו על כל ארץ מצרים, ובאותה נשימה הוא מדגיש "רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ". "אֲנִי פַרְעֹה" - הוא מכריז, ולצד זאת: "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

מה מקופל בעמדה בה מתייצב יוסף שוב ושוב? 'מספר אחד' הוא המנהיג, הוא מקבל ההחלטות ועליו בסופו של דבר מוטלת האחריות. 'מספר שניים' עושה את הדרוש בפועל ועליו מוטלת החובה ליישם בצורה הטובה ביותר את המדיניות. הוא אינו אחראי על התמונה הגדולה. הוא גם אינו צריך לשאול את עצמו 'מה הוא רוצה', שהרי לא הוא קובע המדיניות. שלוש פעמים מתייצב יוסף בעמדת ה'משנה' למנהיג או למלך. פועל בענייניות ובנקיות רבה, נעזר בא-להים המלווה אותו, 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו'. ללא התחכמות וללא כחל וסרק הוא נותן את המענה הנכון, ובשנות רעב קשות מוביל את מצרים אל חוף מבטחים.

אם נחזור אל תקופת ילדותו, דומה שניתן למצוא בה את השורשים להתנהגות זו. בעיוננו לפרשת 'וישב' עמדנו על המבנה המשפחתי המתקיים בבית יעקב: רשות אב, לצידה רשות אחים, ובתווך - יוסף, 'האיש של יעקב' הנתון בין האחים. יוסף הוא בן זקונים הקרוב אל נקודת מבטו של אביו, לא אל נקודת מבט אישית, גם לא אל זו של האחים[18]. קשה שלא לראות את הקשר שבין עמדה זו, לבין העמדה בה הוא מתייצב כעת נוכח א-להים ונוכח אדוניו במצרים. בילדותו הוא אימץ את נקודת מבטו של אביו, גם את נקודת המבט שהשתקפה לו מן החלומות. בשני אלו הוא נאחז בדבר גבוה ממנו והוא הניע את חייו. כעת הוא מאמץ את המבט הא-להי, פועל בשליחותו, תוך שהוא מתרחק מן הפנייה האישית[19]. באופן דומה הוא מתייחס אל אדוניו - הוא מוצב כמספר שתיים בנאמנות מלאה אליהם. זוהי תכונה הנטועה בנפשו, ומעמדה זו הוא פועל, עושה וה' מצליח בידו.

נחזור כעת אל השאלה בה פתחנו. חוויות קשות עברו על יוסף - בהתנכלות האחים אליו, ובמכירתו למצרים. ואכן, ניתן לדמיין אדם שתגובתו לאירועים מעין אלו היא באיבוד הביטחון בעצמו ובא-להים ובמטענים קשים בנפשו. כעת אנו מבינים עד כמה רחוק הוא יוסף מעמדה זו. הוא אינו לוקח אחריות על מה שאירוע, שהרי א-להים הוא הריבון והוא האחראי. חיבוטי נפש - לא באמת היו לו, שהרי האמין בחלומותיו, בראותו בהם חזון א-להי שעליו לפעול להגשמתו. תחת הירידה או הדרדור האפשריים, מתייצב יוסף, 'מרים את הראש', והופך את סיפור הנפילה לסיפור גדול של הצלחה.

 

איש המדבר בשפת החיים

כמה רחוק הוא יהודה מן התיאור האחרון! בעקבות מכירת יוסף הוא בוחר לרדת מאת אחיו, נושא בת איש כנעני, בניו מתים, ובמדרון שלא ברור מהו קצהו התחתון הוא מתרחק מן המשפחה ומדרכה. מה עומד בבסיס התנהגות זו? בשורות הבאות נצביע אל עבר נקודות ציון באישיותו של יהודה.

נפתח בחלקו בסיפור מכירת יוסף. יוסף מתקרב אל האחים המתנכלים להורגו, וראשון המגיבים הוא ראובן המבקש להצילו מידם. לאחר שאינו מצליח להציל הוא פונה אל האחים - "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" (שם ל"ז, כ"ב). קריאתו אליהם - שלא לשפוך דם, אלא להשליכו לבור, והוא ימות מעצמו. הקונספציה: הרע יקרה, אבל אנו נישאר נקיי כפיים, שהרי ידינו לא שפכו את הדם הזה. "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" - ראובן משכנע אותם בטיעון זה, אך המקרא משתף את הלומד במה שבליבו - לבוא מאוחר יותר בחשאי ולהשיבו אל אביו[20].

 יהודה בשלב ראשון שקט. בשלב שני הוא נכנס לתמונה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (כ"ו-כ"ז). בדבריו הוא מגיב, מתייחס לעצת ראובן וטוען - 'השלכה לבור היא הריגה לכל דבר'. 'מה רווח יהיה לנו מן ההריגה ומכיסוי הדם?' הוא שואל. בבסיס טענתו - 'לא' לניקיון כפיים מפוקפק זה, 'כן' לאחריות. תחת כותרת זו הוא עוצר ותובע מחשבה. מה אנחנו עושים? להשליך אל הבור פירושו להרוג ולכסות את הדם. כיסוי הדם הוא בריחה מקבלת אחריות על הדם השפוך. 'מה בצע' הוא שואל בשפת החיים. 'מה העניין?' 'לאן אנחנו הולכים'[21]?

יהודה גם מציע הצעה: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" - לא סוגר, אלא משאיר פתח לדברים להתרחש - משאיר מקום למציאות ולא-להים גם יחד. "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ" - בהריגתו. הריגה בעקיפין היא הריגה לכל דבר. "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" - יוסף הוא אחינו, והוא גם בשרנו. בניגוד לראובן שאינו מתייחס אל יוסף כאל אח בדברו עליו בגוף שלישי[22], יהודה מכנהו 'אחינו' ואת עצמו הוא כולל עם האחים. "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" - עוד באותו פסוק מתוארת היענותם. בגמרא, יראו חכמים בצעד זה של יהודה מעשה של פשרה[23].

כבר במבט ראשון ניתן להבחין בהבדלי המהות שבין יוסף לבין יהודה. יוסף מחויב לאמת הבוערת בקרבו, לחלומותיו, יהודה מחויב לאחים; יוסף דבק בכלל 'יקוב הדין את ההר', יהודה הולך אל דרך הפשרה; יוסף יודע לחלום ולומר את דברו הגבוה, בלא התחשבות בהשלכות שתהיינה לכך, יהודה פועל בעקבות המציאות וכמענה לה; יוסף הוא שליח של אביו, יהודה הוא שליח של האחים, מבין אותם ואת שפתם. גם את יוסף הוא מכיל, מכנה אותו - 'אחינו בשרנו הוא'.

 

ערבות יהודה

כעת נעבור אל פעליו של יהודה בפרשתנו: יוסף שולח את האחים להביא את אחיהם את בנימין. גזירה זו קשה בעיני יעקב והוא מתמהמה. שוב מגיב ראובן ראשון, ולאחריו יהודה. ראובן מבקש להביע עד כמה הוא מחויב, ועושה זאת במילים: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מ"ב, ל"ז). מילים אלו אינן משכנעות את יעקב. מן העבר האחר, יהודה - ממתין: "וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (א'-ב') - יהודה מחכה, נותן למציאות לדבר, ורק לאחר בקשת האב ומתוך הדיאלוג המתפתח ביניהם הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (ח'-ט'). יהודה מדבר אל ליבו של האב בהיגיון, וגם לוקח אחריות. אני ערב, ואני הכתובת לבקשתך. בדומה לראובן, גם יהודה מתחייב, אך בניגוד לראובן, המדבר על הריגת בניו, יהודה מעצים את אחריותו האישית, ורואה את אי העמידה בה כחטא שירבוץ לפתחו 'כל הימים'[24].

תחנה נוספת בדרכו של יהודה - ברגע האמת בו פוקד יוסף על האחים להשאיר את בנימין לו לעבד. תגובת יהודה היא בהתייצבות - במיטבו ובמלוא קומתו. יהודה מתייצב, ומצליח לרכך את ליבו של המנהיג המנוכר - משיבו 'הביתה' אל חיק המשפחה. מהו סודו של יהודה בנאום זה? דומה שהסוד הוא - הדיבור הפשוט, ההגיוני, בשפת החיים. אין בדבריו אידיאולוגיה גם לא דברים גבוהים. יהודה מספר את הסיפור מחדש, את המציאות כפי שהיא, בכנות המביאה את יוסף להרגיש את המשפחה, לחוש את מצוקתו של יהודה, מצוקת האחים, ואת כאבו הבלתי נרפא של האב. אל כל אלו מצטרפת הערבות - 'ישב נא עבדך עבד לאדוני והנער יעל בשלום עם אחיו', הערבות שהייתה חסרה כל כך עת השליכו את יוסף אל הבור[25].

נחזור כעת אל השאלה בה פתחנו. בניגוד ליוסף המקבל מאחיו מכה חזקה, והוא לא נשבר, נאחז בדרכו וממשיך לפעול במלוא התעוזה, יהודה - מכוון למקום אחר. הנושא אינו הגשמה של חלום הנמצא 'שם', המוקד הוא תנועה פנימית בתוך עולמו, במציאות בה הוא נתון, בחיבורים בתוך המשפחה ובדרך שאינה מדלגת על אנשים. דרך זו ספגה מכה ניצחת, ועל כך יהודה לוקח אחריות[26]. לקיחת אחריות במונחיו של יהודה אינה דבקות בחזון בכל מחיר. לקיחת אחריות פירושה -נשיאה בתוצאות. יש לי אחריות על שאירע, כשלתי, המשפחה ובית אבא מפורקים, וכעת כישלונות אלו ישתקפו בהתנהגותי. לא אשאר בעמדת האיש השלם - כשאיני ראוי לה, אלא אהיה היכן שאני. תוצאותיה של מחשבה זו - נסיגה אישית, ירידה מאחיו, נשיאת בת איש כנעני, וצעידה, כמעט שיטתית אל עבר התהום[27].

סוף דבר

בעיון זה ביקשנו להעמיד שתי דמויות זו לצד זו - יוסף ויהודה. זיהינו פער שלא ישוער בין תגובותיהם השונות לסיפור המכירה. בניגוד למצופה, יהודה נכנס בעקבותיה לתהליך של התדרדרות ונסיגה, יוסף לעומתו - לתהליך של נסיקה. פער מנטאלי זה הוא 'קצה קרחון' לסיפור על פער גדול שהתקיים בין האחים, והוא שיצר את המתח ביניהם. מן העבר האחד ניצב יוסף, ומן העבר השני ניצבים כלל האחים ויהודה בראשם[28]. מתח זה אינו מקומי, והוא מתקיים בין שני כוחות אלו, המלווים את 'בני ישראל' לאורך הדורות, עד עת גאולתם[29]. גם אז - ממשיכים שני הכוחות להתקיים, והפעם בדמות שני משיחים: 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד'.

פער מהותי קיים בין השניים, והוא חורג אל מעבר לגבולות המתחים האישיים או הטעויות האנושיות היוצרות מתח בין אנשים. שני עולמות רוחניים שונים, והם  מתחככים זה בזה. כל עוד לא ייבנה הגשר ביניהם, כל זמן שלא תמצאנה המשוואות המאפשרות להם להכיל האחד את השני - יהיה מתח, תהיה אף מלחמה.

וברקע - שני פרקים המוצבים בפתחה של התורה, שתי מערכות מושגים המספרות על התשתית הכפולה עליה נשען העולם. תשתית זו קיימת בכל מערכת חיים, וכעת היא מתגלה במלוא עוצמותיה בבית משפחת יעקב. מערכת מושגים אחת מניחה שבסיס הקיום מושתת על הידיעה שהעולם הוא נברא, נתון בריבונותו של א-להים. בפסגתו - האדם הנברא בצלמו ובדמותו, והוא מספר את סיפורו של א-להים לעולם, את הייעוד שהוא מייעד לו. לצידו - סיפור נוסף - על א-להים המפנה מקום לאדם, ועל חלל כגודלו של עולם - המופקד בידיו. שיקול דעת ניתן לו, ואחריות הנתונה מעתה בידיו. במוקד הסיפור הראשון נמצא א-להים. במוקד הסיפור השני נמצא האדם. כלי העבודה העומדים לרשות הראשון - חקר הבריאה, ודברו של א-להים. כלי העבודה העומדים לרשות השני - נשמת חיים וחלק א-לוה ממעל הנטועים בקרבו. אל אלו מתלווה המחויבות הגדולה של מי שבא מן העפר ואל עפר הוא עשוי לשוב - לחבר חיבורים ולספר את סיפורו של העולם ממנו הוא בא.

שתי דמויות הן - שני סיפורים. יוסף הוא נציג לסיפור הראשון, יהודה הוא נציג לסיפור השני. בפרשיות אלו התקיים המאבק במלוא עוזו - בתוך המשפחה, והוא היווה צעד ראשון למסע היסטורי ארוך, בו ימשיכו שני הכוחות ויתגוששו זה עם זה. הראשון יצייר את החזון ואת האמת הצרופה, השני יחויב לחיים. הראשון - ל'שמים', השני - לרקמות חיים ולערבות לקיומם. מתח ישרור לעולם בין שניהם, ויספר את הסיפור הכפול, ה'לא מובן מאליו' של עם המכיל בתוכו שמים חשובים, גם ארץ חשובה, והוא נקרא לחבר ביניהם.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

 

עורך: מתנאל בן אבי

 

 



[1] זו הייתה העצה. למעשה, עוד בטרם יושמה עצתו, העלו את יוסף מן הבור מדיינים ומכרו אותו לישמעאלים: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כח).

[2] במילים "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו": וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (שם ל"ז, ל"ה-ל"ו).

[3] מעניין הוא ניסוח הליווי הא-להי ליוסף: "ויהי ה' את יוסף....אתו...". לא כתובה המילה 'עם', המעידה על שיתוף פנימי (ראה עיוננו לפרשת וישב בפרק 'מורם בין האחים'). את אברהם למשל, מתאר אבימלך במילים: "אלוהים עמך בכל אשר אתה עושה" (בראשית כ"א, כ"ב); לדוד אומר ה': "וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ" (שמואל ב ז', י"ט). יתכן שזיקתו המסויגת של א-להים אל יוסף קשורה לזיקתו המסויגת של יוסף אל אחיו: "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית ל"ז, ב').

[4] ובמדרש: "וירד יהודה. זהו שאמר הכתוב "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל" (מלאכי ב', י"א). מהו בגדה יהודה?... להלן הוא אומר: הייתה יהודה לקדשו (תהלים קי"ד, ב'), וכאן הוא אומר "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע. - אימתי? בשעה שפירש מאחיו, שנאמר "וירד יהודה" (מדרש תנחומא וישב ט').

[5] בראשון מעורבותו היא רבה: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר" - מתוארים היריון ולידה, וקריאת השם היא על ידי יהודה. בבן השני: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן" - יהודה כבר לא מעורב בקריאת השם. ובשלישי: "וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ" - בבן זה כבר לא מתואר הריון ויהודה גם אינו קורא לו בשם. השם 'שֵׁלָה' מספר על אשליה, כפי שהשם 'כזיב' מספר על אכזבה. ייתכן שהכוונה היא להעדרו של יהודה, הנמצא בעת הלידה במקום הנקרא 'כזיב'. ואולי התיאור הוא לעמדתו הנפשית והרוחנית הגורמת לאכזבה.

ובמדרש: "... והיה בכזיב בלדתה אותו, כזיב ושלה עניין חד הם, שכן כתיב באלישע לא תשלה אותי (מלכים ב' ד', כ"ח), וכתיב אל תכזב בשפחתך (שם ד', ט"ז) (שכל טוב בראשית פרק ל"ח).

[6]הביטוי 'רע בעיני ה'' הוא ביטוי חריף וקשה לעיכול. לא מעשיו גם לא פועלו הם הרעים, כי אם האיש - רע בעיני ה'.

[7] פועלו של אונן שאינו מוכן לתת זרע להקים את שם אחיו, מצביע על אנוכיות, על אדם העסוק בעצמו - לא בזולתו. הלשון 'גם' הקושרת את עונשו לעונש אחיו הבכור, מעמידה את שניהם במקום דומה, כמי שעסוקים בעצמם באנוכיות, ורחוקים מן האחווה ומן הערבות. מסתבר שהתנהגות זו קשורה לפרישת יהודה מאחיו, להתנתקות שלו מן הקשר ומן הערבות למשפחה - בהיבטיה השונים.

[8] שמא נאמר שאדם נכבד המוכן להפקיד את 'תעודת הזהות' שלו בידי אישה זונה, הוא אדם המיואש מן החיים.

[9]משך זמנן שלהתרחשויות אלו הוא שנים רבות, כמשך הזמן המספיק לשאת אישה, להוליד שלושה בנים, להשיא את הבכור, לייבם את השני ועד לייבום שלא מתקיים לשלה בנו השלישי.

[10] חז"ל במדרשים רבים מדברים על מעורבות האחים בירידת יהודה - 'שהורידוהו מגדולתו', או - 'נידוהו' (מדרש תנחומא וישב י"ב ועוד). תיאור זה אינו פשוטו של מקרא, שהרי הפועל 'וירד' מייחס את הירידה אליו, לא אליהם. אכן, הלשון 'וירד... מאת אחיו', קושרת בין הירידה לבין מה שהתחולל בינו לבין האחים, יחד עם זאת הבחירה לרדת היא שלו. ברמת העיקרון - מדרש חכמים אינו מהווה תחליף לקריאה בפשוטו של מקרא, והוא משמש לה כקומה נוספת. אכן בחר יהודה לרדת (ובניגוד ליוסף), אלא שעמדת האחים כלפיו, ומה שהתרחש ביניהם עמד בבסיס הירידה, ועל כך שמים החכמים במדרשיהם את האצבע, בהתמקדות ובהעצמה.

[11] ראה בהרחבה על כך בעיוננו לפרשת בראשית 'תולדות השמים והארץ'.

[12] בפרק הראשון א-להים אינו נוכח או שוכן במרחב. בהתאמה, פועלו מתואר בלשונות כלליים כמו 'ויאמר', 'ויעש', המבטאים ריחוק מן הבריאה.

[13] בפרק השני מתואר א-להים כנוכח בעולם, שוכן ופועל בכליו: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה... וַיִּיצֶר ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וַיִּטַּע ה’ אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: (ט) וַיַּצְמַח ה’ אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב'). א-להים ממטיר גשם, נופח באפיו של האדם ונוטע עצים בגן. תיאורים אלו הם פלאיים, והם מתייחסים
לא-להים כמי שנתון במרחב, כאל 'שחקן' המשחק במגרש החיים.

[14] ראה בפירוט בפרק 'קורות יוסף במצרים'.

[15] האם זוהי הייתה עמדתו גם בעת המתח הגדול שהיה לו עם אחיו? בעת שבחוסר רגישות סיפר להם את חלומותיו? הבנתנו היא שזוהי עמדתו - לאורך כל הדרך. א-להים הוא המוביל את האירועים, 'הכל נתון בידיו', כולל הייעוד המתואר בחלום. דווקא מחשבה זו היא שהניע אותו לספר את החלום לאחיו. יחד עם זאת, מסתבר שהתוצאות הקשות שהיו להתנהגותו, נטעו בו ענווה ומיתנו את עמדתו. הביטוי לכך הוא בהדגשתו החדשה - שגם בלעדיו דברים עשויים להתרחש, ובהצבעה המפורשת על
א-להים כמי שמהווה את הכתובת למצוקותיו של פרעה.

[16] כאן מתגלה 'יוסף' אחר, רגיש אל לב האחים, בשונה מן ה'יוסף' המוכר לנו - בשחר ימיו. אילו היה ברגישותו זו - בימים ההם, דומה שהיה מספר את החלומות בדרך אחרת, ואולי אפילו שומרם בליבו. פתיחת הפרשייה בתיאור גילו "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם ל"ז, ב') מצביעה על הגיל כגורם משפיע בהשתלשלות האירועים.

[17] גם זכירתו את החלום וההתכווננות שלו להגשימו, יש בה הליכה אל התוכנית הא-להית המעמידה את המציאות ולא אל שיקול דעת בכלי החכמה האנושית.

[18] פעמיים מתואר יוסף כמי שמביא את דברם של האחים אל אביו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג'); "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (שם, י"ג-י"ד).

[19] מילים כמו "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית פרק מ', ח') או "בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, ט"ז) מצביעות על אדם האומר את דברו של א-להים ולא את עמדתו האישית.

[20] בהיבט של מנהיגות, פתרון זה הוא רע, והוא עשוי לגרום לאנדרלמוסיה במשפחה. האחים יעזבו את המקום בידיעה שיוסף מת, ובשלב כלשהו יתברר להם שראובן הצילו מאחרי גבם.

[21] אבן עזרא: "מה בצע מה תועלת, וקרוב מטעם חפץ, וכן 'מה בצע בדמי' (תהלים ל', י')". לבצוע פירושו לקחת דבר קטן מדבר גדול. כמו בציעת לחם; כמו בשופט - הלוקח בצע כסף בעבור המשפט, ומנגד - השופט הראוי השונא בצע: "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות ט"ו, כ"א). ההקשר כאן הוא של אחים הלהוטים לפגוע ביוסף, וממילא דיבור איתם על 'בצע' - על הרווח שלהם מן הסיפור הוא דיבור בשפתם, קשור לעמדה בה הם נתונים כעת. יהודה מעמיד בפניהם זה לעומת זה - רווח והפסד. מה 'יצא לנו' מהריגתו? מכיסוי דמו - בהתכחשות למה שעשינו? לכן הפתרון לכל זה הוא: "לכו ונמכרנו לישמעאלים".

[22] ראובן מדבר על מה שהם יעשו, והוא אינו חלק מהם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". גם ההמשך מלווה בנתק מן האחים: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" - תוכנית מאחרי הגב.

[23] סוגיה תלמודית במסכת סנהדרין מייחסת ליהודה את מידת הפשרה: "רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו", וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ". רבי יהושע בן קרחה אומר: מצווה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה", והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע..." (סנהדרין ו', ב').

ר' מאיר מייחס ליהודה עמדת פשרה, ומתייחס אליה בשלילה. ר' יהושע בן קרחה רואה בפשרה מצווה, וכך היא גם מסקנת הסוגיה. יהודה, ולימים דוד המלך, מוצגים בה כמי שנוקטים בדרך הפשרה. על פי דברינו - לא ממקום החולשה היא באה, אלא ממקום ההכלה, על בסיס היכולת לרתום את האנשים אל התהליך.

[24] ראובן מציע ליעקב להרוג את שני בניו, ובכך מביע את מידת בטחונו בשובו של בנימין. מהו הבסיס לביטחון זה? נראה שזהו ביטחון שרירותי. יהודה לעומתו, פותח את דבריו במילים "אנוכי אערבנו". מנכיח את עצמו - 'אנוכי', ולוקח אחריות - 'אערבנו' - מעמיד מחויבות אישית של מי שערב לשובו של בנימין (בדומה לישעיהו, המשיב לשאלת אלוהים "את מי אשלח, ומי ילך לנו?" במילים "הנני שלחני", בהנכחה אישית חזקה). המשך דבריו של יהודה: "וחטאתי לך כל הימים" - הוא תרגום של המחויבות למידה - עד היכן מגיעה האחריות שהוא נוטל על עצמו. בשונה מראובן, יהודה אינו מזכיר את בניו, והסיפור כולו הוא שלו - כמי שלוקח אחריות אישית על מה שעומד להתחולל.

[25] ערבות זו אינה מובנת מאליה, שכן גם בנימין, כיוסף הוא בנה של רחל האם האהובה, וגם אליו יעקב מתייחס באופן שונה. יעקב ממשיך להתאבל על יוסף, וממאן להתנחם (שם ל"ז, ל"ה). כל בניו ובנותיו מנסים לנחמו, והוא מסרב. דומה שאי הנחמה מעידה על חוסר השלמה, על דבקות בעמדה הראשונה, לפיה יוסף הוא הבן הנבחר. ומהו מקומו של בנימין? כעת מתברר שיעקב שומר על בן הזקונים הנוסף מכל משמר. יכול היה הדבר להציף שוב את רגש הדחייה שהיה לאחים כאשר העדיף האב את יוסף מכל אחיו. בפועל, יהודה ערב כעת ערבות גמורה לשובו של בנימין.

[26]מה בדיוק גרם ליהודה לרדת? האם חלקו במעשה הנפשע? מחשבתו שאולי היה בכוחו להניא ממנו את אחיו? תגובתו של אבא, שאינו מתנחם? תחושת אחריות לגבי מצבו המתדרדר של אביו? חרטה על החטא כלפי יוסף? הבנה עד כמה גדול החסר בבית בהעדרו של יוסף? כל אלו יכולים להיות נכונים, ויחד עם זאת המקרא שם את האצבע על הירידה 'מאת אחיו'. על רקמת האחים שכמו נפרמה, על 'מקום גבוה' שהיה שם - ואבד.

[27] היכן נעצרת ההתדרדרות? נראה שכך היה הסיפור. יהודה אינו משיא את תמר לשלה בנו, מפני שחשב אותה ל'אישה קטלנית' - לאחר שמתו שני בניו. אנו הלומדים, יודעים את שיהודה אינו יודע: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'" (שם ל"ח, ז').  ער הוא קודם כל בכור יהודה, ככזה הוא היה רע בעיני ה', ועל כך ה' ממית אותו. בנו השני - אונן, מתואר בהקשר לפועלו הרע, והתיאור 'וימת גם הוא' מצביע על דמיון להריגת הבן הראשון, ובמילים אחרות - יהודה מעורב גם כאן. יהודה כאמור, תולה את האשמה בתמר, אך היא יודעת את חפותה, והיא מחליטה לקום ולעשות מעשה. היא מתחפשת לזונה על אם הדרך, ובמעשה נועז תובעת את שייכותה אל המשפחה - לייבום ולהמשכיות. לצד אלו, היא גם מעבירה מסר ליהודה, ודומה שבו מונח סיפור ה'הצלה' שלו.

תמר רואה את יהודה בנסיגותיו, וכעת מצטרף לכך משבר נוסף - מות אשתו. והנה יהודה מתנחם והוא עולה אל גוזזי צאנו בדרכו תמנתה. תמר מבינה לנפשו של האיש שעשוי לסור אליה, וגם יהיה מוכן לשלם על כך מחיר גבוה. בהתאם לכך - היא מבקשת דבר שהוא אינו יכול למסור לה כעת - גדי עיזים, ולעת עתה הוא ייתן את סימני הזיהוי החשובים שלו - החותמת הפתילים והמטה. ההיגיון היה מחייב את יהודה להיזהר ולא למוסרם ביד אישה זרה, אך למעשה, מתברר שהערכתה נכונה, ויהודה איננו עוצר. לאחר מעשה הוא שולח גדי עיזים ביד רעהו העדולמי אך האחרון אינו מוצא את האישה על אם הדרך. יהודה מורה לו לחדול מלחפש ובכך לפרסם את האירוע - 'פן נהיה לבוז'. למעשה נשארים הסימנים בידה. לימים - מתברר הריונה כמי ש'הרה לזנונים', ומנגד - מתייצב יהודה בעמדת השופט החורץ את דינה לשריפה. והנה היא שולחת לו את סימניו, ובמילותיה המדודות היא פונה אל מצפונו: 'הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה'! במילים אלו היא מסבירה מהו פשר ההיריון, בהצביעה על הסימנים שנשארו בידיה - והיא מצפה לתגובתו. לאן עשוי יהודה לקחת את דבריה? בקלות רבה יכול היה לומר לעצמו - 'האישה הזו רודפת אותי! את שני בניי היא כבר המיתה, וכעת היא פוגעת בי! על אם הדרך הכשילה אותי כזונה, וכעת - כאשר אני משמש כשופט, היא חושפת את קלוני ברבים!' לא לשם הולך יהודה, אלא למקום אחר לגמרי. תגובתו: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" - יהודה מעמיד אותו ואותה זה לעומת זו, ואומר - 'צדקה ממני'. 'אני אשם, לא היא'. מה הביא את יהודה להכיר בצדקותה, ויותר מכך - להודות בטעותו? במובן הפשוט - היא עומדת ללדת ממנו צאצא, ומתברר כעת שהיא אינה אישה קטלנית. גילוי זה הוא משמעותי, שהרי עד כה היה הסבר מובנה למה שאירע במשפחת יהודה. האצבע הופנתה אל עבר תמר - האשמה במות הבנים, וממילא היא נדחקה החוצה. כעת, נשבר העמוד עליו עומד הבניין, וחוזרת השאלה במלוא עוצמתה - מדוע יהודה מתו בניך? מדוע אתה שרוי במצוקה ובפחד ממותו של הבן האחרון שלך? דומה שההקשר בו נתון יהודה, מזמן אותו להבין דבר. כאמור, במעמד זה הוא משמש כשופט, ובו הוא ממצה את הדין בחומרה - 'הוציאוה ותישרף'. והנה, רגע לפני מימוש גזר הדין ('היא מוצאת'), נשלחים אליו הסימנים, והוא נקלע לסיטואציה מבישה. האדם האחראי להריונה של תמר הוא לא פחות מאשר - השופט בעצמו. הקשר זה מייצר משמעות נוספת למילותיה של תמר: 'הכר נא 'אדוני השופט' היכן נמצאים סימני ההיכר החשובים שלך!' אישה זונה על הדרך לקחה אותם ממך! כמו נשאל יהודה - "איכה"? שים לב להיכן התדרדרת?

משמעות זו למילים 'הכר נא' מתכתבת עם משמעות דומה הקיימת למילים דומות - בדברי האחים אל אביהם - בפרשיית התורה הקודמת. האחים מביאים את כתונת הפסים הטבולה בדם לאביהם ואלו הם דבריהם: 'הכר נא הכתונת בנך היא אם לא?' (צמד המילים 'הכר נא' - יחידאי במקרא). האם בדבריה רמזה תמר למכירת יוסף? לחלקו של יהודה בה? קשה לומר כך. ראשית - האזכור אינו של מכירת יוסף אלא של הכתונת הטבולה בדם. בנוסף - דווקא בפרשייה זו יהודה אינו נזכר. מעבר לכך - לא מסתבר לומר שיהודה סיפר לבנו או לכלתו את סוד האחים החתום - על מה שהיה שם. דומה שהתורה היא שביקשה להצביע על קשר מהותי הקיים בין שני האירועים. מה הייתה כוונתם של האחים בשאלה זו? והרי ברור להם שיעקב מכיר את הכתונת! דומה שבדבריהם מקופלת הזמנה לחשבון נפש. הבגד שסימל במובן המוחשי ביותר את העדפת האב אל בנו טבול כעת בדם, וטוב שישאל האב את עצמו - מדוע כך אירע? בכך - נראה, ביקשו לרמוז לו על חלקו במה שאירע (ואולי יש כאן גם סוג של 'נקמה מתוקה'). בדומה לכך - מזמנות מילותיה של תמר 'הכר נא' את יהודה, לשאול את עצמו - איך אירע הדבר שסימני ההיכר שלי נמצאים היכן שנמצאים, ולקחת על כך אחריות.

ועדיין יש לשאול - מה הביא את תמר לחשוב שכעת יהודה עומד לחזור בו? בדרך לתשובה יש לשים לב: תמר מתוארת בסיפור כמי שכבר מוצאת לשריפה, ורגע לפני יישום הדין היא שולחת אל יהודה. לא מתואר שליח כדמות בסיפור, וגם דבריה נאמרים ברמז. יכלה תמר לדחוק את יהודה לפינה ולהודיע את קלונו ברבים. תחת זאת היא שולחת בעדינות, ומשאירה בידיו את הבחירה. מזמינה אותו לתהליך עומק בנפשו, ואולי אל הבחירה המשמעותית ביותר בחייו. נראה שכך היה טיבה של ההתרחשות: עד כה יהודה פגע בעצמו. ירד ממשפחתו, נשא בת איש כנעני, חבר אל רע עדולמי, וגידל ילדים שהגיעו לאן שהגיעו. מבחינתו - הוא כבר ירד מגדולתו, ואין לו מה לחפש בעולם המואר. כעת, הוא עומד מול אישה חפה מפשע העומדת להישרף - מפני ששכבה איתו, והיא מעמידה לו מראה מול פניו. יהודה נענה לקריאה והוא נעצר. 'צדקה האישה' הוא אומר, ומבין את הסיפור. אני אשם במה שאירע, לא היא. ברגע זה נעצר המרוץ. האיש מסתכל לאחור על הדרך שעשה ואומר - 'טעיתי'. 'כי על כן לא נתתיה לשלה בני' - מילים אלו עשויות להתפרש כלקיחת אחריות על פרק חיים שלם בחייו - שהביא למות בניו. בפרקים שלאחר אירוע זה יתואר יהודה כמי שמנהיג את האחים, ואך מתבקש הוא לומר שבחירה זו היא שהחזירה אותו אל מקומו הראשון ואף למעלה מממנו.

[28] בשלב הראשון יהודה עדיין אינו מנהיג את האחים, אבל בעקבותיו, ובמהלך האירועים העוקבים, הוא הולך ותופש את מקומו, עד אשר בעימות האחרון, הגדול - בתחילת פרשת 'ויגש' הוא מתייצב מול יוסף, ומצליח לגרום לו להזדהות - 'אני יוסף אחיכם'.

[29] שני שבטים אלו תופשים מקום שוב ושוב, ובמצבים בהם העם נחלק לשניים - לעולם יוסף ויהודה לא יימצאו באותו צד. במסע המחנות - יהודה חונה במזרח (במדבר ב', ג'), מנגד בני יוסף חונים במערב (שם שם י"ח); בחטא המרגלים - יהושע מזרע יוסף, וכלב משבט יהודה לא כשלו - כל אחד בדרכו (במדבר פרק י"ג); המנהיג הראשון עם הכניסה לארץ הוא יהושע - משבט אפרים, ולימים מלכות הנצח מובטחת לדוד משבט יהודה; חלוקה בין ישראל ויהודה קיימת בדורו איש בשת בן שאול (שמואל ב ב', י'), וגם בתקופת שאול מתואר מפקד כפול של העם - יהודה וישראל (שמואל א י"א, ח'; שם שם ט"ו, ד'). בעת התפלגות הממלכה - ירבעם הוא מבית יוסף ורחבעם הוא מבית יהודה (מלכים א י"א, כ"ח ועוד); יחזקאל מדבר על שני הענפים ועל איחודם העתידי (יחזקאל פרק ל"ז) ועוד.