דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | האם ראובן הוא בכור שוטה?

קובץ טקסט
א. פתיחה[1]
 
רעב בא לעולם, ובאופן טבעי משפחת יעקב מנסה להתמודד עם המציאות. יעקב שלח את בניו למצרים לשבור אוכל, ולרוע המזל השליט התנכר אליהם וחשד אותם כמרגלים ללא עוול בכפיהם. הוא ניאות לקבל שוב את פניהם רק באופן שיביאו עימם את אחיהם הקטן, וכך יסירו מעליהם את עננת החשד בריגול.
 
כפי שהיה צפוי, יעקב מסרב לתת את אחיהם הקטן, אך הרעב לוחץ מבית. בשלב זה מנסה ראובן, בכור האחים, את כוחו בשכנוע אביו למסור את בנימין לידיו בהליכתו עם אחיו למצרים:
 
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה"       (בראשית מ"ב, ל"ו-ל"ח)
 
הצעתו של ראובן מעלה תמיהה, שהיטיב לבטא אותה רש"י:
 
"לא קבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!"        (רש"י שם, ל"ח)
 
המפרשים ניסו לפרש את הצעתו של ראובן בדרכים שונות:
 
"חס ושלום שיאמר ראובן שטות גדול כזה לא כך אמר אם לא אשיבנו אליך נתחייבתי שימותו שני בני בשביל אותו עון. עוד יש לומר אם לא את שני בני תמית לשון שבועה רצה לומר תמיתם המיתה אם לא אביאנו אליך. עוד יש לומר שכך אמר ראובן אם לא וגו' כלומר אל תתן לי חלק בארץ ועני חשוב כמת"    (פירוש ריב"א על התורה שם, ל"ז)
 
בנוסף, ניסו המפרשים לבאר מדוע התייחס ראובן לשני בניו, בעוד ידוע לנו (לקמן מ"ו, ט') שהיו לו ארבעה:
 
"ואמר 'את שני בני', והם היו ארבעה[2], לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני"   (רמב"ן שם)
 
ב. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים
 
כדי שנוכל לנסות להציע הסבר חילופי להצעת ראובן, נבקש להתחקות שוב אחר השתלשלות האירועים במכירת יוסף.
 
התורה מספרת לנו שיוסף הביא לידיעת משפחתו את תוכן חלומותיו. כיוון שפשרם של החלומות נטה לכך שיוסף ישלוט באחיו, נוצרו יחסי איבה בינו לאחיו.
 
ברבות הימים, נקרתה לידם הזדמנות לתרגם את איבתם למעשים, עם הגעתו של יוסף אליהם במצוות אביו:
 
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז, י"ח-כ"ד)
 
בתחילה הם בקשו להרגו נפש, או אז נחלץ לעזרתו ראובן. מבלי לחשוף את תכניתו בפני אחיו, הוא מעלה הצעה חילופית שמתקבלת, ויוסף הושלך לבור.
 
אמנם, בכך לא תם העניין:
 
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד... הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.... וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה"       (שם, כ"ה-כ"ח)
 
מבלי משים, סיכלו האחים את תכניתו של ראובן להצלת יוסף. מסתבר שראובן לא היה נוכח במכירתו, וכשהוא שב אל הבור היה כבר מאוחר מדי:
 
"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא"      (שם, כ"ט-ל')
 
יש להניח, שראובן ביקש הסבר מאחיו על השינוי בתכנית, ואז חשף בפניהם את כוונתו האמתית בהצעתו, שסוכלה על ידם בלי כוונה. בלית ברירה התאים ראובן את עצמו למציאות שנוצרה בידי אחיו, ויחד עימם הוצרך להתמודד עם האבל הגדול שירד על אביהם, עם הצגת כתונתו של יוסף בפניו:
 
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו"    (שם, ל"א-ל"ה)
 
אמנם, המקרא חושף בפנינו כי עוד שנים רבות לאחר מכן, ראובן נצר בליבו את הכשלת תכניתו בידי אחיו, שהייתה מונעת מאביהם וממשפחתם את כל הסבל שבא כתוצאה מכך:
 
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"          (שם מ"ב, כ"א-כ"ב)
 
ג. וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו
 
לאחר מכירת יוסף, העלילה נעצרת לפתע והזרקורים מופנים לעבר יהודה העוזב את בית המשפחה:
 
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (שם ל"ח, א')
 
המפרשים ניסו למצוא את הסבר קטיעת עלילת מכירת יוסף בפרשייה זו, ולכן הציעו קשרים שונים בין הסיפורים. יש שהציעו שמהלך זה הוא תוצאת הביקורת שהוטחה ביהודה עקב הרעיון שהגה למכור את יוסף, והתגובה החריפה של אביהם בעקבותיה, כמו שכתב רש"י[3]:
 
"למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"  (רש"י שם, א')
 
אמנם אם כדברי רש"י בלבד, היה על המקרא להסתפק בציון עובדת נטישתו של יהודה בלבד. ברם, העלילה ממשיכה לעקוב אחר קורותיה של משפחת יהודה. לכן, שומה עלינו להבין את תרומתה להבנת העניינים.
 
בפסוקים הבאים אנו מתוודעים לאסונות שפקדו את יהודה ומשפחתו. הוא התאלמן, ואף שני בניו הגדולים מתו:
 
"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה': וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית ל"ח, ו'-י')
 
הרמב"ן ראה משמעות בכך שהכתוב פירש את אשמתם של בני יהודה, על אף שבמקביל הוא מקמץ בפירוט חטאו של ער וחושף טפח בלבד מחטאו של אונן:
 
"לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו, אבל אמר כי בחטאו מת, להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף, כי ההצלה עמדה על המכירה, ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם, כי זרע צדיקים יבורך..."      (רמב"ן שם, ז')
 
אולם, עדיין המקרא כותב זאת ממבטה של ההשגחה הא-לוהית, בעוד אין הכרח כלל כי סיבות אלו נודעו לחברה שבקרבה הם חיו. יתכן, שבסביבתם של משפחת יהודה נפוצו פרשנויות שונות למותם של בניו.
 
את הניגוד הגמור לדעת הרמב"ן הביא הספורנו:
 
"ויהי בעת ההיא. באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים, בסבת עצת יהודה שאמר למכרו ולא אמר להשיבו ושכל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו והוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם"  (ספורנו שם, א')
 
פרשנות זו היא קיצונית, שהרי לכאורה היא מתעלמת מהמקרא המפרש את מותם של בני יהודה כתוצאה מאשמתם שלהם. בהסבר דעתו נראה, שהעונש החמור שנגזר עליהם הכיל אף קורטוב מאשמת אביהם.
 
בכל אופן, כמו שהערנו, גם אם עונשם של בני יהודה נבע אך ורק ממעשיהם שלהם, לא מן הנמנע כי בקרב משפחתם היה מי שהרהר באפשרות של ביאור המאורעות בצורה שראה אותה הספורנו.
 
ד. אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ
 
לאור מה שראינו עד כה, נבקש להבהיר את הנקודה בה פתחנו. בני יעקב נשלחו מצרימה לשבור אוכל. במהלך המשימה הם נתקלו בקושי לא צפוי בדמות התנכלותו של שליט הארץ אליהם בטענה שהם מרגלים. כעת, עליהם להתמודד עם קשיי הרעב הפוקד את ביתם, כשקניית האוכל מעמידה בפניהם קושי מצד אחר בדמות סירובו של אביהם לשלוח בידם את בנימין.
 
בניו של יעקב, על משפחותיהם, נמצאים במשעול צר, בין קושי זה לאחר. אנו הקוראים מודעים לכך שיש בליבו של ראובן על אחיו כיוון שיירטו את תכניתו. לא מן הנמנע שבשעת משבר קשה זו הוא מטיח בפני משפחתו האשמה עקיפה לתוצאות שקרו בעקבותיה, ולכן הוא מגיב כך:
 
"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"  (בראשית מ"ב, ל"ז)
 
בשעת משבר זו, בה נראה שהמשפחה נקלעה למצב ללא מוצא נראה לעין, מנסה ראובן לרמוז לאביו על האשם במצב. לטענתנו, הוא מכוון כאן לאפשרות אותה הספורנו העלה, בדמות מיתת שני בניו של יהודה עקב מעורבותו במכירתו של אחיו.
 
בהצעתו לקבל על עצמו את עונש מיתת שני בניו אם בנימין לא ישוב, רומז ראובן לכך שהוא מוכן לקבל על עצמו את אותו העונש שקיבל יהודה על אחריותו להיעלמותו של אחיו.
 
דווקא בשל כישלונו של יהודה, מבקש ראובן לשוב ולתפוס את מקומו הטבעי כבן הבכור, המנהל את העניינים – ומתוקף כך יש להטיל דווקא עליו את המשימה.
 
אמנם, יעקב מסרב לקשר בין אסונו של יהודה במיתת שני בניו, לאסונו שלו עם היעלמו של יוסף. הוא שולל את הבסיס להצעה, ולכן המצב נותר כשהיה.
 
ה. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה
 
כעת, נבקש לעמוד על התנהלותו של ראובן, בהקשרה הרחב. הפעם הראשונה בה אנו שומעים על יוזמה כלשהי של ראובן היא בצעד יוצא דופן נגד אביו:
 
"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"  (שם ל"ה, כ"ב)
 
המקרא לא מנמק את מעשהו, בעוד המפרשים סיפקו טעמים שונים. הנתון היחידי הנוסף בהקשר זה הינה תוכחתו של אביו בערוב ימיו, בה הוא מנציח את אכזבתו ממעשהו של בנו בכורו:
 
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי... פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"   (שם מ"ט, ג'-ד')
 
יוזמתו השנייה של ראובן היא זו שעסקנו בה, כשהוא מבקש להציל את יוסף מהתנכלותם של אחיו.
 
המשותף לשתי היוזמות הללו הוא שראובן פועל לבדו על דעת עצמו, וזו היא נקודת התורפה שלה בהצלתו של יוסף כפי שראינו. היבט נוסף של נקודה זו נוכל למצוא מעיון נוסף בניסוח הצעתו לאחיו:
 
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת... וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ... וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה... וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (שם ל"ז, י"ט-כ"ז)
 
בקטע זה מובאות שלוש הצעות. ראשית מצוטטת הצעה אנונימית להרוג את יוסף, לאחריה הצעתו של ראובן להשליכו אל הבור, ולבסוף הצעתו של יהודה למכרו לישמעאלים, המתקבלת על לב שומעיה.
 
נשים לב שהצעתו של ראובן יוצאת דופן בניסוחה, כיוון שהיא מנוסחת בלשון ציווי. זאת, בעוד ששאר ההצעות מנוסחות כהצעות בניסוח זהה "לכו ונעשה כך וכך...". אף הכתוב מעיד שזו האחרונה התקבלה רק בגלל שאחיו שמעו לה, בעוד כולם צייתו לציוויו של ראובן ללא שהכתוב טורח לציין אם הסכימו לה או לא. עובדה זו מבליטה את הסמכות הרבה שהייתה לראובן בקרב אחיו.
 
אלא, שממבט רחב נראה שכשל בה שוב ושוב.
 
ו. דחיית הבכורה במקרא
 
במהלך ספר בראשית אנו עדים למספר בכורים שאיבדו את מעמדם. קין נדחה, ישמעאל לא נבחר לממשיך דרכו של אביו ואף עשיו מאבד את מקומו ליעקב. לרשימה זו מצטרף ראובן.
 
כיוון שזו תופעה שחוזרת פעמים מספר, נראה שיש לעמוד על טיבה. מסתבר, שהתורה ממחישה לנו שהבכורה טומנת בחובה סיכוי אך גם סיכון. העובדה שנולדת ראשון אמנם מקנה לך יתרון על אלו שנולדו אחריך, אך אין להפריז ביתרונה.
לעתים הבכור מרשה לעצמו לקחת את יתרונו למקומות מוגזמים, כיוון שהוא משוכנע שהיות ויתרונו הוא מונצח בעצם לידתו הרי שהוא מוקנה לו קניין עולם ולכן מאפשר לו לנהוג בו כרצונו. ראייה זו היא המפתח לנפילתו של בכור, אם לא ישכיל להביט לאחור ולוודא שאחיו הצעירים צועדים בעקבותיו מרצון ולא מהכרח.
 
האח הצעיר אינו נגוע במבט שכזה. מרגע הולדתו הוא מודע לכך שיש לו להתחשב בגדולים ממנו. על אדני תפישה זו, הוא מבסס את מסלולו לקדמת הבמה. אמנם הבכור הוא קודם, אך במידה והבכור נכשל הרי שנקודת הפתיחה הנחותה של האח הצעיר נהפכת לו ליתרון. באופן זה נכשל ראובן, ובדיוק באופן זה קנה יהודה את מקומו[4].
 
 

[1] מבוסס על מאמרי "מעשה אדם ותחבולותיו- בעקבות בני יעקב בדרכם מצרימה". פורסם ב"מגדים" גיליון לט' (כסלו תשס"ד), עמודים 33-39.
[2] הפרשנים נמנעו מלהציע שכעת היו לראובן רק שני בנים, ובניו הנותרים נולדו לו אחרי הצעתו זו. כנראה הצעה זו לא מעשית מפאת הזמן הקצר שחלף מדברי ראובן ועד הירידה למצרים בה נמנים תולדותיו כארבעה בנים.
[3] כך כתבו גם הרד"ק והחזקוני. אמנם, האבן עזרא כתב במפורש שעלילה זו התרחשה קודם למכירתו של יוסף.
[4] במאמרנו הנ"ל (הערה 1), הרחבנו גם בדו שיח בין יהודה לאביו אודות ירידת בנימין מצרימה, ובאופן בו הצליח יהודה לשכנע את אביו לשלוח דווקא עמו את בנימין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)