פרשת משפטים - עזוב תעזוב עמו

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת משפטים - "עזוב תעזוב עמו"

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו - עזוב תעזוב עמו".

חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו - "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

רשב"ם ענה על קושי זה בדרך הפשט, וטען שדיברה התורה בהווה. כלומר: התורה אמנם אוסרת על האדם לשנוא את חבירו, אך היא מודעת לעובדה שמציאות כזו היא אפשרית, ולכן היא גם מתייחסת אליה. חז"ל הלכו בדרך אחרת, והעמידו את הפסוק במקרה שבו לא רק מותר לשנוא אדם מסויים, אלא אף מצווה לעשות זאת. מקרה כזה הוא כאשר אדם ראה את חבירו עושה עבירה במזיד, שאז מצווה עליו לשונאו בגלל העבירה שעשה (פסחים קיג ע"ב). על פי פירוש זה, המסר שעולה מהפסוק שלנו רחב יותר מהמסר העולה מפירושו של הרשב"ם: התורה מצווה על האדם לסייע לחבירו בשעת מצוקה אפילו אם האדם שנקלע למצוקה הוא אדם שמצווה לשנוא אותו.

אמנם, דברי הגמרא בפסחים נראים מוקשים לאור גמרא אחרת שמופיעה בבבא מציעא (לב ע"ב). הגמרא שם עוסקת במקרה שבו ניצבת לפני האדם התלבטות האם לסייע לטעון את חמור אוהבו או לסייע דווקא לשונאו. הכרעת הגמרא היא שיש לסייע קודם כל לחמור השונא, ונימוקה עימה: "כדי לכוף את יצרו". כוונת הגמרא היא שיש עדיפות לסייע לשונא, שכן בכך האדם מכופף את יצרו להמעיט ולקעקע את רגשות השנאה כלפי חבירו. כמובן, דברים אלו נראים כסותרים את דברי הגמרא בפסחים, שהרי לפי גמרא זו - השונא שבו עוסק הפסוק הוא כזה שמצווה לשונאו, ומדוע בכלל צריך האדם לכוף את יצרו ולהמעיט את רגש השנאה כלפי אותו אדם? התוס' בפסחים מתייחסים לקושי זה, ותירוצם שופך אור חדש על הבנת המצווה לשנוא אדם שעבר עבירה:

"ויש לומר: כיוון שהוא שונאו - גם חבירו שונא אותו, דכתיב: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר".

טענת התוס', אם כך, היא שגם ביחס לאדם שמצווה לשונאו - בהחלט יש מקום לדבר על כפיית היצר. הציווי על השנאה מכוון אך ורק למימד הערכי-רוחני, ואל לה לשנאה זו לרדת למישור האישי. ממילא, דווקא ביחס לאדם כזה, שיש מצוה לשנוא את מעשיו הרעים - יש חיוב לסייע לו במצוקתו, ובכך מוכח שהשנאה נשארת רק במישור הערכי ואינה מחלחלת לשנאה אישית.