פרשת נח - התגלות הקב`ה לנח

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת נח[*]

לעלוי נשמתם של חנה ואהרן הפטר ז"ל

התגלות הקב"ה לנח

אחת השאלות העולות למקרא פרשיית המבול, נוגעת להתגלות הקב"ה לנח. לפני המבול, מתגלה ה' לנח, מודיע לו על המבול העתיד לירד ומצווה עליו לבנות תיבה. לאחר המבול שב הקב"ה ומתגלה לנח, כדי לברך אותו ולכרות איתו ברית. במהלך המבול - כאשר נח שהה בתיבה - לא התגלה אליו ה', עד אשר יבשה הארץ. לכאורה, ניתן היה להסביר שלא היה צורך להתגלות לנח לפני תום המבול, אולם למעשה - נח שילח את העורב ואת היונה כדי לדעת אם כלו המים מעל הארץ, שכן הקב"ה לא סיפר לו אם הארץ כבר יבשה. דומה כאילו מסיבה כלשהי, ה' הסתיר את פניו מנח כאשר מי המבול היו על הארץ.

כדי לענות על קושייה זו, ננסה לבחון באופן כללי את השגחתו של ה' על ברואיו. כפי שנראה, קיימת הבחנה ברורה בין השגחתו של ה' על האדמה לבין השגחתו על הים, ומסיבה זו לא התגלה ה' לבני האדם כאשר העולם כולו הוצף במים.

ההתגלות שבמים

הבדלים רבים יש בין תיאורי הבריאה בפרק א' ובפרק ב' שבספר בראשית. כבר הגמרא בחולין (כז ע"ב) עומדת על כך שבפרק א' מסופר שהעופות נבראו מן המים (בראשית א', כ), ואילו בפרק ב' מסופר שהם נבראו מן האדמה (בראשית ב', יט). אם נוסיף ונתבונן בפרק ב', נגלה שבפרק זה כלל לא מוזכרת בריאת הדגים, ויותר מכך - הים והמים אינם מוזכרים כלל.

דומה, שהבדל זה בין שני הפרקים משתזר היטב עם הבדל נוסף בין שניהם: בפרק ב' מתגלה הקב"ה אל האדם, מצווה אותו ובורא את האישה לעזר כנגדו. בפרק א', לעומת זאת, אין הקב"ה מתגלה לאדם כלל[1]. נראה להסביר, שמסיבה כלשהי, הקב"ה אינו מתגלה במקום שיש בו מים. מסיבה זו, לא נאמר שהקב"ה ברא את המים: עוד בטרם הבריאה - כבר ריחפה רוחו של ה' על פני המים ("ורוח א-להים מרחפת על פני המים"), ובהמשך נבראו הארץ והשמיים בלבד. ברור, אם כן, שיצירת המים נפרדת מיצירת הארץ והשמים[2]. הפרדה דומה קיימת גם ביחס ליצירת בעלי החיים: לשון "בריאה" מוזכרת בפרק א' ביחס לשמיים ולארץ, ביחס לאדם וביחס לחיות המים. שוב - חיות המים קובעות לעצמן מקום מיוחד, בנפרד משאר בעלי החיים.

ישנם רמזים רבים לכך שהמים הם ממלכה המופקעת מיחסו הישיר של הקב"ה. כמובן, אין כוונתנו לומר שאין לקב"ה שליטה על הים; אך הים אינו מקום שעיני הקב"ה נתונות בו מראשית השנה ועד אחריתה. כשם שלארץ ישראל יש מעמד מיוחד ביחס לכל הארצות האחרות, כך יש ליבשה מעמד מיוחד לים, והים הוא מקום המרוחק יותר מהשראת שכינה.

וכשם שהים מופקע מהתגלותו של הקב"ה - כך אף בריות הים מופקעות מציוויים ומחובות. בתחילת הפרשה, קובעת התורה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ולכן נצטווה נח להביא אל התיבה "מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו" (בראשית ו', כ). כבר רש"י (בראשית ז', כב), בעקבות הגמרא בסנהדרין (קח ע"א), עומד על כך שהדגים שבים לא חטאו. ניתן להבין שהדגים של אותו הדור - בניגוד ליקום כולו - לא השחיתו את דרכם; אך ניתן גם להסביר שהדגים אינם יכולים להשחית את דרכם, כיוון שהם אינם מצוּוִים כלל. כשם שהים מופקע מהתגלות, כך גם דגי הים מופקעים מציוויים וממצוות.

מסיבה זו, אין בתורה כל ציווי ביחס לאופן אכילת הדגים. כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת - דהיינו, הוא מותאם לחיים במים - מותר לאוכלו, ואין צורך לשחוט אותו או להכין אותו בדרך אחרת לאכילה. כך גם אין דיני טומאה בחיות המים: הרמב"ם פוסק כי "כלים העשויים מעצמות חיה שבים ומעורה - טהורים" (הל' כלים א', ג), ומשנה מפורשת קובעת כי "כל שבים טהור" (כלים י"ז, יג). אין בתורה דינים מפורשים החלים על המים, אין מצוות המיוחדות למים[3], ואין אפילו מגבלות על השימוש במים. עניין זה בולט בניסיונות בני ישראל במדבר: כאשר הקב"ה נתן מן לבני ישראל - הוא ציווה עליהם שלא ללקוט ממנו ביום השבת. כאשר הוא הוריד להם שליו מהשמיים - הוא ציווה עליהם להקפיד על דרך אכילתו, ולא לאסוף כמות גדולה. אולם כאשר העם צמא למים והקב"ה הוציא להם מים מן הסלע - אין כל הגבלות על שתיית המים, וכל אחד יכול היה לשתות איזו כמות שהוא רוצה.

אין זה מפתיע, אפוא, שהנביא יונה - המעוניין לברוח מפני ה' - עולה על אונייה הנוסעת בים, ושם מוכיח לו הקב"ה שיש לו שליטה מוחלטת גם על הים ועל דגי הים: הדג בלע את יונה ברצון הקב"ה, וברצונו הוא פלטו.

"כל שבים טהור" שכן הים והדגים החיים בו מופקעים מעולם הטומאה והטהרה. כידוע, דיני הטומאה והטהרה שייכים למערכת הציוויים של המקדש. כיוון שהים אינו קשור לקדושה - ממילא אין לו גם קשר לטומאה ולטהרה. אדם הטובל במקווה, וכאילו מבליע עצמו בתוך המים - מתנתק לרגעים ספורים מעולם הטומאה והטהרה, ועולה מהמקווה כשהוא טהור כביום היוולדו.

מעתה יכולים אנו להשיב על השאלה ששאלנו בפתיחת דברינו. כאשר בא הקב"ה להעניש את כל האדמה ולמחות את כל היקום - הוא סילק את השגחתו, והעולם כולו התמלא במים. רק נח, שחי בתיבה היבשה, זכה לשהות תחת השגחה, אם כי הקב"ה לא התגלה גם אליו. בזמן המבול, כאשר העולם כולו היה מכוסה במים - לא התגלה הקב"ה לאיש. רק לאחר שיבשה הארץ, שב הקב"ה והתגלה לנח.

בין המבול לקריעת ים סוף

במידה רבה, התופעה ההפוכה למבול היא קריעת ים סוף. לעומת המבול, שבו הפכה היבשה לים, בזמן קריעת ים סוף הפך הים ליבשה. קיימות הקבלות רבות בין שני האירועים: בשניהם שטפו המים את החוטאים, ובשניהם לא הייתה החלפה סדירה של יום ושל לילה. אך בעוד בזמן המבול המאורות לא שימשו, כאילו סילק הקב"ה את השגחתו אפילו מפרט זה - בזמן קריעת ים סוף שימשו המאורות ככלי להצלת עם ישראל: הלילה הפך ליום עבור בני ישראל, והיום הפך ללילה עבור המצרים. לקריעת ים סוף משמעות כפולה: מחד, זהו הניצחון הסופי על מצרים; אך מאידך - יש בכך גם הוכחה לכך שהקב"ה שליט על המים.


כללו של דבר: אין הקב"ה משרה את השגחתו הישירה על המים, ובמקום שיש בו מים - אין בו התגלות שכינה. בקריעת ים סוף, כאשר הים הפך ליבשה - "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו". בזמן המבול, כאשר היבשה הפכה לים - הקב"ה לא התגלה אפילו לנח הצדיק[4].

ולעתיד לבוא - מנבא הנביא יחזקאל כי יֵצא נהר מבית קדשי הקדשים, ויהפוך לים שיחיה את ים המוות (יחזקאל מ"ז, א-יב). דווקא מבית המקדש - משכנו של הקב"ה על הארץ - עתיד לצאת באחרית הימים נהר של מים חיים.



[*] מאמר זה עוסק במספר תחומים, ובשל הצמצום במקום נאלצנו לצמצם בהסבר מספר עניינים. עם הקוראים הסליחה.

[1] הברכה הניתנת לאדם בפרק א' - "פרו ורבו" - דומה לברכה הניתנת לחיות, ואינה מלמדת על התגלות (כשם שהקב"ה ודאי לא התגלה לחיות).

[2] אין ביכולתנו להיכנס במסגרת זו לפירוש כולל של הפסוקים בתחילת התורה.

[3] ניסוך המים בחג לא נזכר בתורה במפורש, ואכמ"ל.

[4] בספר יהושע, בתיאור קריעת הירדן, מסופר שהירדן נבקע כאשר רגלי הכהנים הנושאים את הארון נגעו במי הירדן. כשם שהקב"ה מתגלה כאשר ים נהפך ליבשה - כך הים נהפך ליבשה בשעת התכלות. ברגע שבו הארון, המסמל את ההשגחה המתמדת על עם ישראל, נגע במי הירדן - מייד הם נבקעו והפכו ליבשה.