דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | כי קרוב אליך הדבר מאוד

קובץ טקסט

בפרשתנו נזכרת אחת הפרשיות המרגשות בתורה:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל' ,יא-יד).

חלוקים הפרשנים, מהי המצוה עליה הכתוב אומר שהיא קרובה אלינו.

יש אומרים כי המצוה, היא התורה כולה, ומתוך כך, מעודדנו הכתוב כי שמירת התורה איננה בלתי אפשרית, וכל הנדרש לנו לשם כך הוא פה ולב.

יש אומרים כי המצוה עליה מדובר, היא מצות התשובה המוזכרת לפני כן, וכי האפשרות לשוב בתשובה היא קרובה אלינו ותלויה ברצון הלב ובדיבור הפה.

אדמורי"ם רבים, ביקשו להתבונן במשמעויות העמוקות של פרשיה זו, ובעיקר במשמעותו של הפסוק המופלא: 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', ולדלות מתוכו רעיונות עמוקים ומשמעויות חדשות. בעז"ה, ננסה לילך בעקבותיהם בהתבוננות זו.

בפיך ובלבבך - לעשותו קרוב

בטרם נדון בדברי בעל ה'שפת אמת, נדון תחילה בדברי המדרש אותו הוא מצטט:

"כי המצוה הזאת – הלכה: אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך? כך שנו חכמים, הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה? שכתוב (שם קיט) בא"י ואח"כ למדני חקיך, הרי ברכה לפניה. ומנין שטעונה ברכה לאחריה? א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה, מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה... ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן, שנאמר: (איוב כ"ח) 'ונעלמה מעיני כל חי' - אלו החיות, 'ומעוף השמים נסתרה' - אלו המלאכים. מנין? שנאמר (ישעיה ו) 'ויעף אלי אחד מן השרפים' א"ל בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת, מנין? ממה שקרינו בענין כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך" (דברים רבה ח,ב).

המדרש מתייחס להלכה המצריכה את הקורא בתורה לברך לפניה ולאחריה, כפי שאנו נוהגים בקריאת התורה, לברך לפני כל עליה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', ואחרי העליה: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'.

בהמשך, מעלה המדרש נקודה נוספת: 'ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה'.

כאן יוצר המדרש הבחנה בין מלאכי השרת, השרפים והחיות לבין בני האדם, וזאת על סמך הנגדה בין שני מקורות המבטאים תנועה הפוכה:

בספר איוב נאמר:

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה" (איוב כ"ח,כ-כא).

בעוד שאצלנו נאמר:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל',יא).

החכמה והבינה, על פי איוב נעלמות מעיני כל חי ונסתרות מעוף השמים, בעוד שהמצוה, על פי דברים, לא רחוקה ולא נפלאת.

ניתן לחלק בין החכמה והבינה עליהן מדבר ספר איוב לבין המצוה, עליה מדבר ספר דברים, אולם המדרש בוחר לחלק בין 'כל חי ועוף השמים' המופיע באיוב, ל'ממך' המופיע אצלנו.

בשני המקרים מדובר בתורה, אולם באיוב מתוארת נשגבות התורה מן המלאכים ומחיות הקודש, בעוד שבספר דברים מתוארת קרבתה של התורה לבני ישראל.

מכאן קובע המדרש, כי המלאכים נתאוו לתורה אולם היא לא ניתנה להם, אלא לישראל בלבד.

מתוך מדרש זה, מגיע ר' יהודה אריה לייב מגור, לדברים הבאים:

"ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפניה ולאחריה. כי כ' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה. וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן. ובלבבך להיות נשמר בלב מה שהבין והשיג כמ"ש השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך כנ"ל".

השפ"א פותח במשפט: 'רק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו, פי' לעשותו קרוב'.

מדברים אלו, עולות שתי תובנות משמעותיות.

האחת, קשורה לפרשנות מחודשת לפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו - מלמד השפ"א: 'לעשותו קרוב', רוצה לומר, כי ראשית הפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאד', איננה תיאור מצב, כי אם אפשרות, פוטנציאל. הדבר יכול להיות קרוב אליך, מפני שיש בידך, או ליתר דיוק בפיך ובלבבך, לעשותו קרוב. ומכאן עולה גם התובנה השניה הנשענת על דברי המדרש הנ"ל:

קירבתה של התורה אלינו, הינה כח ורשות. כח, רוצה לומר שזו תכונה שניתנה לישראל בלבד. מלאכי השרת, אין בידם את הכח להפוך את התורה לקרובה אליהם. אולם, כך משמע גם מן הביטוי השני, גם אין בידם הרשות לעשות זאת. זוהי זכות שניתנה לישראל בלבד.

זכות זו, ואפשרות זו, קשורה לעבודה כי לישראל יש את הפה ואת הלב לחולל זאת, ואולי למלאכים, כך ננסה לברר בהמשך, אין את הפה והלב הדרושים על מנת להפוך את התורה לקרובה.

מכאן, עובר השפ"א לבאר כיצד ניתן, בעזרת הפה והלב, להפוך את התורה לקרובה, בקושרו את חלקו השני של המדרש לחלקו הראשון - ברכת התורה לפני ואחרי.

התורה והמצוה, שאליהן ניגש האדם, על מנת 'לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים', זוקקות ראשית ואחרית - לפני ואחרי.

ה'לפני', הינה ההיפתחות אל המצוה או אל הלימוד, בלשונו של השפ"א, 'לפתוח פתח להתקרב אל המצוה'. התורה והמצוה הינן אידאות גבוהות ומופשטות, המשקפות את רצון הבורא וחכמתו, שאף המלאכים אינם יכולים להשיגם, והאדם העושה והלומד יכול להשאר מנותק, מרוחק ומנוכר, מאותה אידיאה גבוהה. על מנת לקרב את האידיאה אל האדם, על מנת לפתוח פתח ולסול מסילה בין האדם לבין המצוה והתורה, חייבת לבוא, 'ראשית', ברכה לפני, פעולת התבוננות שתאפשר את החיבור הראשוני.

ה'אחרי', על פי השפ"א, הינה השאיפה להפוך את החוויה הלימודית, את ההשגה הרוחנית של המפגש עם התורה והמצווה, לקנין עולם, ובלשונו: 'להיות נשאר אצלו ההארה'.

על מנת שהלימוד או הקיום של המצוה, לא יהיו בבחינת חוויה חד פעמית, אפיזודה חולפת, הברקה שהציצה ונעלמה, חייבת לבוא 'אחרית', ברכה אחרי, פעולה שתאפשר את השימור של העוצמה שעימה נפגש האדם בלימוד ובקיום המצוה בבחינת 'השמר לך פן תשכח'.

ברכות התורה, הבאות לפני קריאתה ולאחריה (בקריאת התורה), הינן ביטוי לתנועה פנימית הנזקקת לפני כל לימוד ולפני כל קיום מצוה ולאחריהם, גם אם על פי ההלכה, לא נתקנו לכל אופני הלימוד ולכל המצוות שאותן אנו מבקשים לקיים ברכות מפורשות לפני ואחרי[1].

בפיך - לפני, בלבבך - אחרי

הברכות הללו - לפני ואחרי, במובנן המופשט והפנימי, הן אלו ההופכות את התורה הנעלמת מעיני כל חי, רוצה לומר - מלאכי השרת, ל'לא נפלאת' ול'קרובה' עבור ישראל, וכפי שראינו לעיל הדברים קשורים ל'פיך ובלבבך', וכאן קובע השפ"א קביעה הדורשת התעמקות: הפה, הוא עושה את פעולת ה'ראשית', הוא המקדים ללימוד, הוא הפותח את הפתח אל המצוה. והלב, הוא הפועל את פעולתו ב'אחרית', לאחר הלימוד, והוא ההופך את החוויה לקנין עולם, ומאפשר את שמירתה בקרבו של האדם.

לכאורה, עולה מתוך הבחנה זו השאלה, האמנם באופן אינטואיטיבי, היינו מקשרים את הפה אל ה'ראשית' ואת הלב אל ה'אחרית'? האמנם תפקידו של הפה לפתוח את הפתח אל המצוה והתורה, ותפקידו של הלב לשמר אותה בקרב האדם? לכאורה, היה אפשר לומר את ההיפך הגמור:

הלב, הוא המקרב את התורה והמצוה אל האדם. הוא הפותח את הפתח ומאפשר את ההזדהות, הוא זה שהופך את התורה מאידיאה מופשטת ומנוכרת לתורת חיים מפעמת בקרבנו.

הפה, דוקא, תפקידו לשמר. השינון, שהוא לכאורה הדרך האולטימטיבית לזכור ולהנציח את הלימוד בקרבנו נעשה בפה, ואולי דוקא הוא זה האמור לשמר את הלימוד בהיותו בא בסוף תהליך הלימוד.

נראה כי המפתח להבנת שיוכו של הפה אל הראשית, עובר דרך הבנת התנועה הנפשית אותה מצריך השפ"א, כהקדמה ללימוד תורה ולעשית מצוה:

הראשית, אשר ענינה לפתוח את הפתח אל המצוה ולעשותה קרובה הינה ההתכוננות וההתבוננות 'שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל'.

פעולת ההתבוננות המקדימה את הלימוד או את עשיית המצוה, מביאה לתודעתנו כי מדובר בציווי של ד' יתברך, ומעוררת בנו את הרצון.

היפתחות האדם אל המצוה והתורה, ויצירת תנועה שלהם אל האדם, באות על ידי התעוררות הרצון וההכרה כי מדובר בצו ד'.

על פי השפ"א, דוקא הפה הוא היכול לפעול פעולה זו בקרב האדם כפי שגם מובע בהמשך: 'וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן'.

נפשי יצאה בדברו

לשם הבנת רעיון זה, נתבונן בשיטתו של ר' נחמן מברסלב בענין הדיבור, וכך מספר ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, על רבו[2]:

"פַּעַם אַחַת דִבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסק הַרְבֵּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ'. וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵיךְ לוֹקְחִין לֵב (רְצוֹנוֹ לוֹמַר אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדִּבּוּרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב). הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, תּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב, הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה. רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה, וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא" (חיי מוהר"ן תמ"א).

בטרם ננסה להבין את הדברים, נגדיר את הקושי ואת המקומם שבתפיסה זו.

נטייתנו הטבעית היא לראות את הזיקה שבין הנפש והרוח לדיבור, כזיקת סיבה ותוצאה, בין כח ופועל ובין הרעיון לביטויו. המחשבה חושבת גם ללא דיבור ותפקידו של הדיבור לחשוף את המחשבה. במובן זה ייחודו של האדם על פני בעלי החיים הוא בדיבור שהוא אינדיקציה למחשבה שהיא היא ייחודו של האדם. אולם זיקה זו עצמה יכולה להתנסח בשני אופנים:

האחד, הוא לראות בדיבור כצוהר וחלון אל המחשבה. הדיבור אינו אלא הסרת הפרגוד מלפני המחשבה הנעלמת, והוא איננו אלא חבל שאדם מותח בין הסביבה החיצונית לבין ליבו ומחשבותיו. המפגש בין בני האדם נעשה בליבם ובמחשבותיהם והקשר בין לב ללב נעשה על ידי הדיבור שהוא גשר על פני התהום המפרידה בין האדם פנימה לעולם שנמצא מעבר לחלל הסובב אותו.

האופן השני הוא להניח כי בין בני האדם מונח חלל והוא איננו ממלא תפקיד של 'מבדיל בין אדם לאדם' בלבד. חלל זה הינו זירה בפני עצמה שבה מתחוללת ומתרחשת מציאות, מציאות זו הינה מציאות אובייקטיבית שמכוחה זה, היא מהווה מעין 'מכנה משותף' לכל בני האדם. מצע משותף וקרקע 'ניטרלית' שכל רגל יכולה לדרוך עליה. התקשורת שבין בני האדם מתאפשרת דרך קרקע משותפת זו, אולם היא מאפשרת את זה לא בהיותה צינור בלבד אלא בהיותה 'מארחת' את כל החפץ לצאת מעצמו אליה.

במובן זה הדיבור שהאדם מדבר הינו ה'שגריר' שהאדם שולח אל הקרקע הזו, ומכוחה האובייקטיבי, גם ה'שגריר' עצמו מקבל ממשות אובייקטיבית.

המשותף לשני אופנים אלו, הוא ההנחה כי ישנה זיקה בין המחשבה לדיבור, כשהמחשבה היא התוכן והרעיון והדיבור הינו הביטוי וההוצאה אל הפועל של המחשבה.

מנקודת מבט זו, הדיבור שאיננו ביטוי של מחשבה, רעיון או הכרה, הרי הוא כהמחאה ללא כיסוי.

'הדיבור הוא התגלות הדעת', קבע ר' נחמן פעמים מספר בתורותיו, ועל כן דיבור שלא בא מהדעת אינו אלא לבוש ללא גוף בתוכו או שמא נאמר - גוף ללא רוח.

אדם שצועק בפה מלא 'אני מאמין באמונה שלמה', אנו מניחים, הוא אדם מאמין שבנין האמונה הבשיל וקרם עור וגידים בתוככי נשמתו, וכעת הוא מוציאו אל הפועל, חושף אותו ומשתף את הסביבה בתהליכים הפנימיים שעבר. על כן, אם נגלה, שלא אמונה עומדת מאחורי המילים אלא דוקא ספקנות, נכנה את האדם כאיש שקר, או לכל הפחות כלוקה בצביעות. לא כן סובר ר' נחמן! וכך הוא כותב:

"רְאֵה זֶה מָצָאתִי מִכְּתַב יַד הַחֲבֵרִים בְּבֵאוּר יוֹתֵר קְצָת וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: כְּשֶׁנּוֹפֵל לְאָדָם סְפֵקוֹת בֶּאֱמוּנַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יאמַר בְּפֶה מָלֵא: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יָחִיד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן" (שיחות הר"ן קמ"ב).

בא אדם לר' נחמן מברסלב, ומתנה בפניו את ספקותיו באמונה, אולי שאלות שצמחו מתוך התבוננות במציאות קשה להבנה, כגון 'צדיק ורע לו', אולי ספקות שצמחו מתוך עיון בספרי פילוסופיה, אולי שאלות הנוגעות למתח שבין האמונה למדע, ור' נחמן, במקום לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שולח את היהודי אל היער לצעוק בפה מלא 'אני מאמין באמונה שלמה'.

מהי התועלת בכך? האם לא מדובר בצביעות? האם אין כאן בריחה מהתמודדות?

את הלגיטימיות לדבר 'דיבורים ללא כיסוי', נדמה כי ר' נחמן שואב משני מקומות.

את האחד, ניתן לכנות בשם הגורם הפסיכולוגי. בכוחו של הדיבור להשפיע על הלב. פעמים כה רבות, יצעק בעל הספק שהוא מאמין באמונה שלמה, עד שצעקות אלו יעוררו אותו ויחזקו אותו באמונה אליה הוא חותר:

"עוֹד אָמַר לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, אַף-עַל-פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לֵב, אַף-עַל-פִּי-כֵן כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר, הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (שִׁיר-הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", שֶׁהַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ הוּא הִתְגַּלּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַלֵּב וְלִפְעָמִים עַל-יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אַף- עַל-פִּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלא לֵב כְּלָל, אַף-עַל-פִּי-כֵן יָבוֹא אַחַר-כָּךְ עַל- יְדֵי-זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ וְהַכְּלָל-כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל" (ליקו"מ תנינא, צ"ח).

'נפשי יצאה בדברו', מפרש ר' נחמן את הפסוק: סופה של הנפש לצאת בדיבור. בכוחו של הדיבור עצמו לעורר את הלב. אם ננסה לתרגם מושגים אלו לטרמינולוגיה פסיכולוגית, נדמה כי יותר מאשר 'מעורר' נכון יהיה לומר שהדיבור יוצר אוירה. האוירה והתפאורה אינם מספיקים, אולם יש בכוחם לנתב לכוון ולתעל את הכוחות שעוד רגע יוצקו לתוך המציאות של אוירה זו.

הדיבור, א"כ, איננו צריך כיסוי כיון שהוא איננו 'הצהרת הון', כי אם 'התווית חזון', וכשמדובר בחזון - הגבול הוא השמים!

במקומות רבים מתייחס ר' נחמן מברסלב לדיבור ולפה כבחינת מלכות. המלכות היא הכלי החלול הפושט את כפיו אל על לקבלת השפע.

הדיבור החלול, שאין לו כביכול כיסוי, הוא דיבור שאם הוא נעשה מתוך רצון אמיתי לשפע, הרי שהוא עצמו מזמין את השפע, הוא עצמו מעורר את הלב ואת האלקות למצוא זה את זו. הדיבור הוא זירת המפגש, והוא מניח את מה שצריך בשביל לפתוח את הפתח לשפע האלקי לחול.

לו הסתובב ר' נחמן בדממת המוות של אולם הספריה באוניברסיטה, ואף אם יהיה זה באגף התורני של הספריה, כשעל שולחנותיו רכונים תלמידים הלומדים תורה משנה וגמרא, היה קובע כי כאן במקום זה, חסרים כלים לקבלת השפע האלקי, חסרה זירת מפגש.

השקט במקומות אלו נובע מן הצורך להתרכז, לאפשר את אימוץ הדעת ללא הסחתה. דומיה מוחלטת! דבר לא מפריע לשכל להעמיק ולהתבונן כדי להשיג ולהבין.

מול זה ניצב בית המדרש ההומה. קולות רבים מספור. מנגינת הפלפול נשמעת היטב ברקע, וזוהי נקודת המוצא. כל שנותר הוא לפתוח ספר, להשתלב בנהר הקולות, להתבטל באוירה, ולהמתין בצפיה דרוכה לשפע להשפיע, עוד בטרם קראתי וודאי ובודאי עוד בטרם הבנתי מילה אחת מן הספר המונח לפני.

מסיבה זו, קובע ר' נחמן, הדיבור גם יכול להציל אדם ששקע בהויה רוחנית נמוכה ושלילית:

"גַּם מְבאָר מִתּוֹרָה זאת, שֶׁהַדִּבּוּר הוֹלֵךְ עִם הָאָדָם אֲפִלּוּ לַמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, כְּמוֹ הָאֵם הַהוֹלֶכֶת עִם הַוָּלָד לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וְעַל כֵּן נִקְרָא הַדִּבּוּר "אֵם הַבָּנִים" וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינוֹת: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַדִּבּוּר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, זֶה הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁכָּח מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַדִּבּוּר זוֹכֵר וּמַזְכִּיר אוֹתוֹ לְהִתְחַזֵּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, מִגּדֶל כּחַ הַדִּבּוּר וְהוּא עֵצָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה לְמִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת, לְבַל יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם" (ליקו"מ קמא ע"ח).

הדיבור, על פי ר' נחמן, איננו אלא ביטוי לנוכחותו של אלקים בתוככי המציאות ובכלל זה באדם. האדם שנפלו בו ספקות לפי ר' נחמן איננו אלא אדם שעולם האמונה מוסתר ונחבא ממנו.

מנקודת מבט זו, העובדה שר' נחמן מרשה לאדם שנפלו בו ספקות לצעוק 'אני מאמין באמונה שלמה' נובעת מן הקביעה החד משמעית, שאמונה שלמה זו גנוזה בתוככי האדם, והצעקה לא באה אלא לפרוץ את המחיצות והמסכים המכסים עליה.

זוהי בחינתו השניה של הדיבור, כמצליח לגעת בנקודה פנימית נעלמת ומכוסה. הוא הפונה אל הלב, מעוררו, ולא תוצאתו.

'כי מידי דברי בו זכר אזכרנו עוד'. הדיבור זוכר, כי דבר ד' נמצא בתוכו, אולם הוא גם מזכיר במובן זה שתפקידו לחשוף את האמונה שהיא כבר שם. לא מדובר במשהו חדש. הנבואה מגשימה את עצמה לא מפני שהאוירה יוצרת מציאות, אלא מפני שנבואת אמת היא.

ר' נחמן מדמה את הדיבור לרעם[3]. הענן מלא וגדוש במי ישועה, והאדם מתבונן בעב הרוכן מעל אדמתו היבשה, מעל ספקותיו וכל שצריך הוא לפרוץ את הענן, לשבר אותו. לא צריך להביא מים מתורכיה ולא לרתום את מיטב הטכנולוגיה והשכל האנושי לייצר מתקני התפלה. הספק לא ייפתר לא על ידי מקורות חיצוניים ואפילו לא על ידי רתימת שכלי והבנתי. רעם אחד, שבר ענן אחד, והארץ היבשה תשטף בששון ממעייני הישועה. והרעם הוא הקול - הדיבור, וככל שיחזק הקול ותגבר הצעקה, כך גדל הסיכוי שמעיינות השכל המשפיע יפרצו, ואיתם תחשף האמונה הגדולה וייפתרו הספקות, שאינם אלא החשכה והסתרה של האמונה הפנימית המפעמת ודופקת באדם.

נראה, כי זהו 'כחן של ישראל איננו אלא בפה', שמביא השפ"א.

האדם הניגש למצוה וללימוד התורה, נמצא בשלב הטרום הזדהותי. הוא בא מבחוץ, מן החול, מן השגרה אל הלימוד וצריך לפתוח שער אל הפנים.

הדיבור יוצר זירת התרחשות, מצד אחד הוא מזמין את השפע להתארח בדיבורו, הוא מזמין את האלקות לנכוח בסביבתו. הפה מזמין, הוא מקדים את ההזדהות, את החוויה, את המפגש, הוא מניח את הכלים.

מאידך, הוא מעורר את הלב, הוא 'כרעם ביום בהיר' המכה על הלבה ומעוררו לקראת הלימוד והמצוה, ובמובן זה הדיבור מהווה ברכה ראשונה מקדימה.

ההתבוננות כי מדובר בצו ד', והתעוררות הרצון, הם פעולתו של הדיבור המקדים שיש בכוחו, לעורר, לגרות, להתסיס - מצד אחד, ומצד שני - להזמין ולהתכונן לקראת שפע שהוא בחינת פתיחת פתח אל המצוה והלימוד.

דברים המסורים ללב - קנין נצח

השפ"א, כאמור, איננו מסתפק רק בפתח ובהשגה. הבנה והשגה אינן קנין נצח, והשפ"א מבקש על ידי הברכה שאחרי להופכם לקנין עולם, וכאן לשיטתו מגיע הלב.

הלב הינו מקור ההזדהות, ההפנמה וההזנה.

גם באכילה ממש, כשאדם אוכל, חלק מן המזון נטמע בגוף והופך להיות חלק ממרכיביו, והשאר הינם 'מותרות' שהגוף נפטר מהם ופולטם החוצה.

תפקידו של הלב, להוות את הגורם לכך שלימוד התורה ועשיית המצוה ייטמעו בנפשו של האדם ויהפכו להיות חלק ממנה, בבחינת קנין עולם.

כאן הפה כבר לא יעזור. ובודאי ששינון איננו יכול להפוך דבר לקנין עולם.

השפ"א דורש מאיתנו בסופו של תהליך לימודי לעשות עבודה שענינה הפנמה, הזנה והתאחדות, אם נרצה להשתמש בשפת הרמב"ם הפילוסופית: 'בין המושכל לשכל', ובשפה פנימית יותר, בין השפע האלקי לבין הנשמה.

השפ"א מלמדנו כי הדרך להפוך דבר לקנין עולם היא להפוך אותו לחלק ממני, וזוהי ברכת הלב, הבאה בסופו של תהליך לימוד.

מלאכי השרת, נעדרי לב הם. מסיבה זו הם אינם חוטאים, מסיבה זו הם אינם 'נגועים' בנגיעה אישית, מסיבה זו לעולם לא יפרו את דבר ד', אך מסיבה זו הם גם אינם יכולים להזדהות, הם אינם יכולים להפנים, הם אינם יכולים להפוך את התורה לקרובה אליהם.

התורה לעולם תשאר להם זרה, מנוכרת חיצונית. רק בכוחו של הלב, להפוך בסופו של דבר את התורה לחלק ממני, עד שכבר אני מתקשה לומר מה תורה ומה אני, מהי המחשבה שלי, הרגשות שלי, השאיפות שלי, ומה הן שאיפות התורה. זאת מפני שהלב הביא לזהות בין שני אלו.

פרשיה זו, על פי השפ"א מעניקה לנו את הכח ואת הרשות, להפוך את התורה עבורנו, ראשית - למושגת, ושנית - לחלק מאיתנו.

הפה והלב, הינן המתנות שקיבלו ישראל על מנת להביא את השפע האלקי העליון בקרבם עד כדי זהות מוחלטת, ומתוך פעולתם של הפה והלב, נקרב את התורה לליבנו - 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'.

 

[1] נציין, שהדברים מזכירים את הברכות שלפני ואחרי באכילה, שעסקנו בהן בשיעורינו בעבר.

גם שם, ניתן לראות בברכה שלפני, כמעין 'מתיר' המאפשר לאוכל לבוא בקרבנו, ונדמה כי הברכה שאחרי ענינה הוא ההזנה - הזן את הכל, כך ממש ניתן לראות בברכה שלפני לימוד התורה כמעין 'מתיר' המאפשר לתורה לבוא בקרבנו, והברכה שאחרי ענינה להתחיל תהליך של הזנה והטמעת הדברים בקרבנו לאורך זמן.

[2] הדברים הבאים לקוחים מתוך שיעוריי על ר' נחמן מברסלב, וניתן לקרותם שם בהרחבה (שיעור 14).

[3] ליקו"מ קמא ה,ג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)