דילוג לתוכן העיקרי

נשא | אשר אני שוכן בתוכם

בפרשה אנו קוראים על חובת שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם". לכאורה, צריכה הייתה התורה לכתוב 'ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בו', ומדוע נקטה בלשון "אשר אני שוכן בתוכם"?

ה"שפת אמת" מביא את דברי המדרש על שילוח הטמאים: "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי... כל זמן שפסולת הזו בכסף - אין הוא מראה יופיו. לא עשה אלא נסתננו הפסולת ממנו - מיד הוא מראה יופיו".

המדרש מתאר את תהליך זיקוק הכסף. הכסף יפה מצד עצמו, וכל שצריך לעשות כדי לראות את יופיו הוא להסיר את הלכלוכים המסתירים אותו, בלי לשנות בגופו דבר. בדומה לכך, מסביר המדרש, אף בבני ישראל ישנו יופי עצמי המוסתר על ידי הטומאה, ובהסרת הטומאה מתגלה מייד יופיים העצמי של ישראל. כך ניתן להבין את לשון הכתוב - "אשר אני שוכן בתוכם". אין זה רק תיאור של המחנה, אלא טעם לציווי על שילוח הטמאים. כיוון שהקב"ה שורה בעדת ישראל, והטומאה מסתירה את יופייה של השכינה, לכן יש לשלח את הטמאים מן המחנה וממילא ייחשף יופייה של העדה.

ממשיך ה"שפת אמת": "עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראים להידבק בבוראם, אך יש בעולם הזה תשוקות אחרים מסטרא אחרא, ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יופיו... 'וישלחו מן המחנה' הוא גם כן מה שניתן רשות לכל איש ישראל, שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת". בדבריו מחדד ה"שפת אמת" את המיוחד שבכל אחד מבני ישראל, מעצם היותו בריאה של הקב"ה: "שאנחנו כולנו מעשה ידיו, והוא מכיר הפנימיות שיש שלנו, שהוא החיות שיש בנו חלק אלוקי ממעל". ההתקדשות הראשונה היא יכולתנו להיות אנחנו עצמנו. אם היא תבוא לפני כל עשייה, ממילא נחוש את התשוקה הטבעית שלנו לבורא. לכן, מסביר ה"שפת אמת", השבת היא קיום העולם, כיוון שבשבת מתבטלת כל העשייה - "ולכן מתברר בשבת קודש זאת התשוקה והוא קיום העולם".

ייתכן שפרשת שילוח הטמאים מופיעה דווקא לאחר מפקד בני ישראל, ולא בפרשיות המקדש והמשכן, בשביל לרמוז לבני ישראל ששכינתו של הקב"ה אינה במשכן דווקא אלא בקרבם ממש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)