פרשת נשא - הסגרו של המצורע

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת נשא - הסגרו של המצורע

בפרשת השבוע אנו לומדים על הציווי לשלח טמאים אל מחוץ למחנה. אמנם, לעניין זה קיים הבדל בין הטמאים השונים: טמא מת משולח רק אל מחוץ למחנה שכינה, זב משולח אל מחוץ למחנה לויה, ומצורע משולח אל מחוץ למחנה ישראל. במדרש מצאנו הערה על שילוחו של האחרון מתוך הארה רחבה יותר:

"'וישלחו מן המחנה כל צרוע' וגו'. את מוצא מלך בשר ודם יש לו פריפיסיטין (גדולים וחשובים), אף הא-לוהים יש לו פריפיסיטין, שנאמר: 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל' וגו'. מלך בשר ודם יש לו דוכוסין, אף הא-לוהים יש לו דוכוסין: 'ונשיא נשיאי הלוי' וגו'. אמר ר' יהושע בן לוי: דוך דוכנין (נשיא הנשיאים). היה מלך בשר ודם מחלק דונטיבא (משכורת) ללגיונותיו, הא-לוהים מחלק דונטיבא, שנאמר: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים''. מלך בשר ודם מחלק כלים ובסטיא לאיסרטיוטות (חילות) שלו, ואף הא-לוהים כן, שנאמר: 'שמלתך לא בלתה' וגו'... מלך בשר ודם יש לו מטלון של טרודין (הסגר למחוייבים), אף הא-לוהים יש לו מטלון של טרודין, שנאמר: 'וישלחו מן המחנה כל צרוע' וגו'".

מערכת היחסים שבין ישראל לבין אביהם שבשמיים נמשלה למספר מערכות יחסים המוכרות לנו ממקומות אחרים. המדרש מדגיש את ההשוואה למלך ולצבאותיו. מחד - המלך תובע מצבאותיו ציות והכנעה, אך מאידך - הוא נושא באחריות לכל מחסורם. הוא דואג לפרנסתם ולכלכלתם, ובעצם אין להם מעמד בלעדיו.

לא רק היחס בין כל יהודי לריבונו הוא כיחס שבין חייל למלך; גם היחס לעם ישראל ככלל הוא כצבאות ה', ולכן גם בעם ישראל - כמו בצבא - יש היררכיה מסודרת ופיקוד.

ההשוואה מסתיימת בכך שכשם שלמלך יש מקום ענישה - כך גם לרבונו של עולם. בשביל להעניש מצורע, שפגע בלגיונו של מלך, צריך פשוט להוציאו אל מחוץ למחנה. הוצאת טמאים אינה, כפי שהיה ניתן להבין, פעולה של החברה. העובדה שהמצורע אינו נראה יפה או אינו מוצא חן בעיני מאן דהו אינה מהווה עילה לגירושו, שהרי גם הוא חייל בלגיונו של המלך. היחיד שיכול להוציא מישהו ממחנה ישראל הוא המפקד. רק הקב"ה מכיר בערך חייליו, ורק הוא רשאי להחליט מי יצא אל מחוץ למחנה. כל השאר - נשארים להמשך הלחימה בפנים.