דילוג לתוכן העיקרי

נשא | 'כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'

קובץ טקסט

פרשיית סוטה ופרשיית נזיר מופיעות בסמיכות כשתי פרשיות עוקבות (במדבר ה', יא - לא; ו', א - כא), וחז"ל התייחסו לסמיכות זו:

תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

(ברכות סג.).

רבי מסביר את משמעותה של סמיכות הפרשיות, אך צריך להבין את תוכן הדברים: מדוע מי שרואה סוטה בקלקולה צריך להזיר עצמו מהיין? מה הקשר בין העובדה שאדם ראה סוטה בקלקולה לבין התביעה להנזר מיין?

כמה מבעלי החסידות עסקו בקשר שבין הדברים, ונפתח בתורה של ר' זאב מז'יטומיר[1]:

כלל העולה שבכל מקום אשר נזדמן לו לאדם לראות ולהסתכל, ואפילו בדבר מגונה וכיעור, יבין וישכיל שלא לחנם הראה לו השם יתברך מקרה מגונה. מסתמא יש חסרון בו בעצמו, ולא נתן דעתו לתקן את עצמו, כי אם בהקרה לו ככה לראות מעשה מגונה ונזכר מה שעיוות. ולוקח לעצמו מוסר השכל, איך לתקן ענינו ולשאול ממנו יתברך סליחה וכפרה על העבר...ולזה כיוונו לומר "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"; להורות אשר לבו לא נכון עמו להזהיר עצמו ממותרות ותענוגות בני אדם אשר נפשו של אדם מתאוה להם. ומסתמא נברא בשביל זאת לתקן, כנזכר בפתיחת דברינו, ואינו נותן דעתו ורוחו להזיר מן היין עד שרואה סוטה בקלקולה...ואם נזדמן לו עובדא מגונה וכדומה, אל ירע בעיניו למה אירע לו ככה, יתלה בבחינת עצמו כי הוא הגורם ככה ומשלו נתנו לו...

(אור המאיר, במדבר, פרשת נשא).

ר' זאב מפרש שכאשר מזדמן לאדם לראות דברים שאינם מתוקנים, עליו לדעת שמהשמים גרמו לו לראותם כדי לעורר אותו לחשבון נפש. לכן, מי שרואה סוטה בקלקולה צריך להבין שרומזים לו מהשמים שהוא קרוב לחטא: על מנת שלא להגיע למצבה של הסוטה עליו להתרחק מקלות ראש, על ידי הנזרות מיין.

הסבר דומה מובא בתורה של ר' צדוק הכהן מלובלין:

...דהנה להבין הענין מה זה שצריך להזיר את עצמו מפני שרואה אחר שקלקל. ויש לומר שהוא כענין אמרם ז"ל "מחוי במחוג קמי מלכא",[2] שלפני המלך הדרך לרמוז ברמיזות. ותורה שבכתב נקרא "קמי מלכא", לפני מלך מלכי המלכים, והרמיזות הוא הבת קול שיוצא בכל יום,[3] שמזה בא ההרהורי תשובה בלב, כידוע.[4] וכן כל עניני המעשים אשר יארע לפני האדם בהזדמן, המה רמיזות מלעילא שיקח לו מהם רמיזא דחכמתא.

(פרי צדיק, פרשת נשא, אות י"ג).

דרך מלכו של עולם היא לדבר עם בני האדם באמצעות רמזים. הרמזים הם הבת קול שיוצאת בכל יום במטרה לעורר את האדם לתשובה. על האדם להיות קשוב לבת הקול ולרמזים שנשלחים לעברו מלמעלה, ולפעול לתקן את הדרוש תיקון.

ר' צדוק מספר סיפור שנועד להמחיש את המסר:

כידוע מהרבי ר' זושא זצ"ל שהלך בדרך ונזדמן שנפל לערל אחד עגלה עם שחת (הנקרא הא), וביקש ממנו שיעזרו להקימו, והשיב שאינו יכול. אמר לו הערל: יכול אתה אבל אינך רוצה. אמר הרבי ר' זושא לעצמו: שמע מה אומר, לרמז על ה' תתאה שנפלה,[5] וביכלתי להקימה ואינני רוצה. וכמו כן המה כל הענינים שנזדמן לפני עיני האדם המה רק לרמזים לפניו...

(שם).

ר' זושא ראה בדברי הגוי שדיבר על השחת רמז על השכינה שצריך להקימה מעפרה: ר' זושא היה יכול להקימה, אך הוא לא רצה בכך מספיק.

הבעל שם טוב קישר את הרעיון הזה למושג "במומו פוסל" שמופיע בגמרא במסכת קידושין:

שנינו (במסכת נגעים, ב', ה) "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".[6] ופירש הבעל שם טוב הקדוש, "כל הנגעים שאדם רואה חוץ", זה נמשך "מנגעי עצמו", כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ע.) "כל הפוסל במומו פוסל".

(בעל שם טוב על התורה, פרשת בראשית, אות קכו).

הבעל שם טוב מלמד שמומים ופגמים שאדם רואה בסביבתו, מעידים על הרע שמקנן בתוכו. לכן, מי שפוגש במומי אחרים, יחפש בעצמו את אותו שורש של חטא שדרוש תיקון.

אחד מהסיפורים הקצרים שסיפר ר' נחמן ידוע בשם "מנורת החסרונות", ואחד ממוקדי הסיפור קשור לנושא בו עסקנו:  

מעשה אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים. ולזמן בא לאביו, והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול: לעשות מנורה התלויה (שקורין הענג לייכטער). וצוה להתאסף כל בעלי אמנויות הזה, והוא יראה להם חכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו. וקבץ כל הבעלי אמנויות הזאת לראות גדולת הבן, מה שפעל בכל הימים האלו שהיה ביד אחרים.

והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאד בעיני כולם. ואביו הלך אצלם, ובקש מאתם שיגלו לו האמת. והוכרחו להודיע לו האמת שהיא מגונה מאד. והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אמנותי. והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. השיב לו הבן: אדרבא! בזה הראיתי גדולתי. כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מהבעלי אמנות הנמצאים כאן. הלא תראה. שאצל זה, מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד. ואצל אחר להפך. אדרבא, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה מגונה. וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה היא יפה בעיני חברו, וכן להפך. ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם. להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון. כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו, אבל באמת אני יכול לעשות כתקונו.

אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם.

(סיפורי מעשיות, שיחות שאחר ספורי המעשיות).

הבן היה יכול ליצור מנורה שתראה יפה לכולם, אך חכמתו ומומחיותו הגדולה באה לידי ביטוי ביכולת ליצור מנורה שמפגישה את כל אחד מבעלי האומנות האחרים עם נקודת החיסרון שלו. יתכן שהנמשל של סיפור "מנורת החסרונות" של ר' נחמן הוא בריאת העולם הזה. אלוקים היה יכול לברוא עולם מושלם, ללא חסרונות. אבל אם המציאות הייתה נבראת מתוקנת ומושלמת, לא היה מקום לעבודה והתקדמות. אלוקים ברא בכוונה עולם שאינו מושלם, הדורש עוד עבודה ותיקון. מטרת החסרונות היא לעורר את בני האדם לעבודה, ולאפשר להם לגלות את נקודות החולשה שבהם, כדי שיוכלו להביאן לידי תיקון.

יהי רצון שנזכה לשמוע את בת הקול הקוראת לתיקון.

 


[1]   תלמידו של המגיד ממזריץ'.

[2]   חגיגה ה: - מראים ברמזים לפני המלך.

[3]   משנה, אבות, ו', ב.

[4]   עיינו כתר שם טוב, הוצאת קה"ת, הוצאה שישית, תשס"ב, עמוד 36 אות קמ"ו; עניין זה נידון בשיעור לפרשת בראשית (www.etzion.org.il/vbm/archive/19-sippur/01sippur.doc).

[5]   השכינה שנפלה, כביכול.

[6]   דהיינו כהן אינו יכול לטהר או לטמא נגעי צרעת שנראו בו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)