פרשת עקב - באיזו זכות יורשים ישראל את הארץ?

  • הרב מרדכי סבתו

פרשת עקב - באיזו זכות יורשים ישראל את הארץ? / הרב מרדכי סבתו

למבנהו ולמשמעותו של פרק ט' בספר דברים

פתיחה

פרשת עקב משמשת מעין אתנחתא בין שני חלקיו של נאום המצוות: פרשת ואתחנן מכאן, ופרשיות ראה עד כי-תבוא מכאן. בפרשה זו עוצר משה את שטף הרצאת המצוות ודן במספר נושאים. אחד מהנושאים הללו הוא השאלה באיזו זכות יורשים ישראל את הארץ, שאלה הנידונה בפרק ט'. חשיבותה של שאלה זו ניכרת במילות הפתיחה של הפרק: "שמע ישראל". ביטוי זה נזכר בספר עוד ארבע פעמים, תמיד בפתיחתו של נושא מרכזי.[1] עיוננו יעסוק במבנהו ובמשמעותו של פרק זה. כפי שנראה לקמן, הדיון אינו מסתיים בפרק ט', והוא גולש גם לפרק י'. נביא תחילה את לשון הפרק תוך כדי חלוקתו לפסקות:

פרק ט'

(א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: (ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:

(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ:

(ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:

(ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

(ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

(ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':

(ח) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: (ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: (י) וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: (יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית: (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה: (יג) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ: (טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: (יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ: (יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא: (כ) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא: (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

(כב) וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה':

(כג) וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ:

(כד) מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם:

(כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: (כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: (כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ: (כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: (כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה:

א

הציר המרכזי שעליו סובב הפרק כולו מצוי בפס' ד-ה. בפסוקים אלו מנהל משה מעין דו-שיח תאורטי בין ישראל לבינו בשאלת ההנמקה המוסרית לכניסת ישראל לארץ. בפירושו המדויק של דו-שיח זה נחלקו המפרשים.

רש"י כתב: " 'אל תאמר בלבבך' - צדקתי ורשעת הגוים גרמו". בצורה דומה אך ביתר פירוט מבוארים הדברים ברשב"ם:

'אל תאמר בלבבך' כשיהדוף ה' א-להיך אותם מלפניך, שני דברים גרמו לי לנחול הארץ הזאת, אילו האומות נתחייבו ברשעתם להתגרש מן הארץ, ומה שאני זוכה בה יותר מאומה אחרת - 'בצדקתי הביאני ה' ' יותר משאר אומות. הואיל כי 'ברשעת הגוים האלה ה' מורישם'. 'לא בצדקתך וביושר לבבך' וגו' - שהרי 'זכור אל תשכח את אשר הקצפת' וגו'. אפס אחד משני הדברים אמת, כי ברשעתם הפסידו נחלתם, ומה שאתה זוכה בה, לא בצדקתך אלא 'למען הקים את (השבועה) [הדבר]' וגו'.

לפי רש"י ורשב"ם, בפס' ד מוצגת טענת העם, וליתר דיוק: הטענה ששם משה בפי העם. טענה זו מורכבת משני חלקים -"(1) בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת, (2) וברשעת הגוים האלה ה' מורישם" - ומשה שולל אותה כבר בתחילת הפסוק: "אל תאמר בלבבך... לאמר". בתחילת פס' ה חוזר משה ומבהיר את טעותם של העם: "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". הווה אומר: טענת העם נשללה לא מפני ששני חלקיה אינם נכונים, אלא רק מפני שהחלק הראשון אינו נכון. מכאן ואילך יציג משה את הטענה הנכונה, שאף היא מורכבת משני חלקים, אך בסדר הפוך, כמקובל במקרא: "(2) כי ברשעת הגוים האלה ה' א-להיך מורישם מפניך (1) ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבֹתיך". נמצא שרשעת הגויים נשארת נימוק להורשתם גם בטענת משה, ורק ההסבר לירושת העם השתנה מצדקת העם להקמת השבועה לאבות.

לפירוש זה ניתן לשאול: אם אין ויכוח בין משה לעם בדבר ההסבר להורשת הגויים - מדוע כללו משה בדבריו? מדברי רשב"ם נראה שלדעתו רשעת הגויים נזכרה על מנת ללמוד ממנה על צדקתם היחסית של ישראל לעומת שאר האומות. דא עקא, שטעם זה אינו נראה מספיק לאזכור הדבר. נראה שבאזכורו של טיעון זה מבקש משה לומר שכל הסבר לירושת הארץ שיעסוק רק בזכות העם לרשת, ולא יעסוק גם בסיבה להורשת הגויים, הוא הסבר חלקי בלבד. משה מבקש להדגיש שאין די במציאת הנמקה מוסרית לירושת ישראל את הארץ, שכן סיבה זו כשלעצמה לא הייתה מתירה, מבחינה מוסרית, את גירוש עמי כנען מפני בני ישראל. חייבים להוסיף לכך גם סיבה מוסרית להורשת הגויים מן הארץ. עיקרון זה נמצא למעשה כבר בדברי ה' בברית בין הבתרים "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמֹרי עד הנה" (בראשית ט"ו, טז). כל עוד לא שלם עוון האמורי, לא ניתן להשיב את ישראל לארץ, גם אם הם ראויים לכך.

רמב"ן חלק על דברי רש"י, וכך כתב:[2]

...לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה. והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר 'לא בצדקתך' - שתהיה צדיק במעשה, ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם. ורש"י כתב 'אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך'. ואיננו נכון.

לשיטת רמב"ן, הטענה ששם משה בפי העם מצויה רק בחלקו הראשון של פס' ד - "בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת". חלקו השני - "וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך" - מציג את הטענה החלופית והנכונה לדעתו של משה. נמצא שהוי"ו שבתחילת משפט זה איננה וי"ו החיבור אלא וי"ו הניגוד. בפס' ה מדייק משה יותר בדבריו: לא בצדקתך, אלא ברשעת הגויים ולמען הקים את הדבר. הצורך לחזור על הדברים בפס' ה נובע, לדעת רמב"ן, מכך שבפס' ד לא הציג משה טענה מקבילה לטענת העם: העם ביאר את סיבת ירושתו את הארץ, ומשה שלל אותה אך הציג כנגדה סיבה להורשת הגויים בלבד. משום כך חזר משה בפס' ה על דבריו והוסיף את הסיבה לירושת הארץ - השבועה לאבות.

לדעתנו, פירוש זה דחוק מאוד בלשון הכתובים. וכי למה זה יציג משה בפס' ד טענה חלופית שאיננה ממין טענת העם ויחזור שוב על דבריו בפס' ה רק על מנת לתקן אי-דיוק זה? והלוא יכול היה להציג מתחילה את הטענה החלופית הנכונה!

העובדה שרמב"ן נמנע מלפרש כרש"י ואף הגדיר את פירושו כפירוש שאיננו נכון, ובחר בפירוש המסרבל מאוד את לשון הכתובים, נובעת, ככל הנראה, מקושי בולט בשיטת רש"י (ורשב"ם). לפי שיטת רש"י ורשב"ם, הסבורים שפס' ד כולו מייצג את טענת העם ושטענה זו מורכבת משני חלקים, היה לו לומר 'וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניי', בגוף ראשון, ולא 'מפניך', בגוף שני - שהרי עדיין בטענת העם אנו נמצאים! משום כך פירש רמב"ן שמשפט זה איננו המשך טענת העם, אלא הוא מייצג את דעתו של משה. כיוון שמבנה הפסוקים מוכיח, לדעתנו, את נכונות פירושם של רש"י ורשב"ם, חובה עלינו ליישב קושיה חמורה זו על שיטתם.

ונראה שזה טעמו של דבר. כבר אמרנו לעיל שבדו-שיח זה יש בעצם שני מישורים. מישור אחד מתאר את הוויכוח שבין משה לעם בשאלה הנתונה במחלוקת - באיזו זכות יירשו ישראל את הארץ. במישור זה אין מקום כלל לבאר מדוע גורשו הגויים מן הארץ, שהרי בשאלה זו אין כלל ויכוח בין העם לבין משה. המישור השני הוא הצורך להציג, הן לשומעים והן לקוראים, הסבר מלא לירושת הארץ, הסבר המתחשב בעקרונות הצדק הא-לוהי וכולל גם הנמקה להורשת הגויים, גם אם בשאלה זו אין כלל ויכוח בין העם לבין משה. המישור הראשון הוא עיקר בפרק, ובו עוסק הפרק כולו, והשני אינו אלא השלמה לו. בדין עשה אפוא משה ששם בפי העם את החלק הראשון של הטענה, "בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת", בגוף ראשון, שהרי על כך מתנהל הוויכוח, ואילו את החלק השני, "וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך", הוסיף כהשלמה שלו לטענת העם, שהרי אין הוא חלק מן הוויכוח, ולא נוסף אלא כדי להציג את התמונה בשלמותה, שלא תהא מידת הדין לוקה.

ב

פס' א-ג משמשים מעין הכנה לוויכוח תאורטי זה. בוויכוח נחלקו, כאמור, העם ומשה בשאלת ההנמקה המוסרית לכניסתם לארץ, ברם, הכול מודים שכניסה זו מאת ה' הייתה להם, ולא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. כדי להוכיח נקודה זו הקדים משה לוויכוח את פס' א-ג. בפסוקים אלה מוכיח משה לישראל שלא בכוחם ועוצם ידם הורישו את עמי הארץ, שהרי "אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק".

נתעכב מעט על מבנה פסוקים אלו ועל משמעותם. בפס' א-ב מציג משה את הנתונים, ובפס' ג הוא מסיק מהם את מסקנתו. יושם לב לדמיון המובהק שבין תיאור הארץ והעם בדברי משה כאן לבין תיאורם בדברי המרגלים (דברים א', כח):

ציטוט דברי המרגלים

אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר

עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ

עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם

וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם.

דברי משה

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת

גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ

עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם

עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים.

בשני המקומות מורכב התיאור משלושה משפטים. המשפט 'ערים גדולות ובצורות בשמים' זהה לחלוטין בשני המקומות, ובשניהם הוא נמצא במרכז התיאור; הביטוי 'עם גדול ורם', הנזכר בדברי המרגלים בפתיחת התיאור, נזכר בדברי משה בסופו; הביטוי 'בני ענקים' נזכר בשני המקומות בסוף התיאור. אף לא אחד משלושת התיאורים הללו אינו נזכר במקרא פעם נוספת. התיאור "גוים גדֹלים ועצֻמים ממך" הוא התיאור היחיד בדברי משה שלא לו מצאנו מקבילה בדברי המרגלים, למעט מילת היחס 'ממך', שנזכרה בגוף ראשון בתחילת תיאורם; לפרט זה נשוב בהמשך. עובדות אלו מלמדות בלא ספק שמשה בחר בכוונה תחילה לתאר את חוזק העם וחוזק הארץ בדיוק באותה לשון שתיארו אותם המרגלים. ייתכן גם שבאמרו "אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק" התכוון משה לא רק לידיעה ושמועה כללית, אלא גם לשמועה ששמעו העם מאחיהם המרגלים.

ניכרת גם מגמה לבנות את התיאור בהקבלה כיאסטית לתיאור המרגלים, כנראה כדי להדגיש את התלות בין שני התיאורים, כדרכם של המקראות. אמנם הקבלה כיאסטית זו אינה מלאה, שכן אזכור הענקים נמצא בדברי משה בסוף התיאור, ולא בתחילתו כמתבקש מהכיאסמוס. ונראה שבצד השיקול ליצור הקבלה כיאסטית לדברי המרגלים פעל כאן שיקול נוסף - הרצון לסיים את התיאור באזכור הענקים, שהוא כנראה הנתון המכריע. תדע שכן הוא, שהרי רק לנתון זה הוסיף משה את המשפט "אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק". מסיבה זו לא יכול משה לפתוח את תיאורו באזכור הענקים, ולכן פתח בתיאור חדש - "גוים גדֹלים ועצֻמים ממך" - המקביל למשפט הראשון בדברי המרגלים.[3]

מה ראה משה לקשור קשר הדוק כל כך בין תיאורו לתיאור המרגלים? נראה שבכך רצה משה לומר שעצם אזכורם של נתונים ועובדות אין בו, ולא יכול להיות בו, כל פגם. השאלה היא תמיד ההקשר והמשמעות שניתנים לעובדות אלו.[4] המרגלים לא היו בטוחים בקיום הבטחת ה' בדבר ירושת הארץ, ולכן למדו מנתונים אלו כי "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, לא). בניגוד להם, משה מניח את ירושת הארץ כנתון: "אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים...". בנתון זה אין למשה כל ספק, והעובדה שמדובר בערים גדולות ובצורות בשמים ובעם גדול ורם בני ענקים רק מלמדת שהורשתם לא תיעשה בדרך הטבע אלא "ה' א-להיך הוא העֹבר לפניך... הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך". שורש המרי בדברי המרגלים הפך בפי משה לשורש האמונה.

ג

פס' ו ואילך מוקדשים להוכחת טענתו של משה שלא בצדקתם יירשו ישראל את הארץ. פס' ו פותח: "וידעת כי לא בצדקתך ה' א-להיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה ערף אתה". ומכאן ואילך יוכיח משה, על ידי פירוט חטאי העם במדבר, שאכן עם ישראל עם קשה עורף הוא.

פס' ז-כד בנויים במבנה של כלל ופרט וכלל. פס' ז הוא הכלל הפותח: "זכֹר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' א-להיך במדבר. למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בֹּאכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' ". פס' כד הוא הכלל החותם: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". ותן דעתך לשוויון הלשון "ממרים הייתם עם ה' " בשני הפסוקים, וכן לדמיון שבין "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים" לבין "מיום דעתי אתכם". שימו לב גם לכך שהקבלה זו בין פס' כד לפס' ז היא בסדר כיאסטי, וכבר אמרנו שסגנון זה מדרכי המקראות הוא. בתווך מונה משה והולך את חטאי ישראל: החטא המרכזי הוא חטא העגל, המפורט בפס' ח-כא, ולאחריו באים, בקיצור בולט, החטאים בתבערה, במסה ובקברות התאווה, וכן חטא המרגלים.

מיקומה של הפסקה האחרונה, פס' כה-כט, נראה תמוה. בפסוקים אלו מפרט משה את תפילתו שהתפלל על העם לאחר גזֵרת ה' בעקבות חטא העגל. תפילה זו נזכרה במסגרת תיאור חטא העגל בפס' יח, אלא שתוכנה לא נתפרט שם. מבנה זה טעון הסבר. נביא את השאלה בלשונו של רשב"ם, וכן את תשובתו לשאלה זו:

'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' ואתפלל אל ה' ואומר' וגו' - מי האיש החכם יתן לב ויבן למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים יום? וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר לומר: כשנפלתי לפני ה' ארבעים יום כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר, ולא היה צריך לחזור ולכפול כדי להודיע לישראל, בלשון זה התפללתי?

אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפלות הנביאים. אמר להם משה: לא תועיל לכם תפלה בארץ ישראל. כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי 'זכור לעבדיך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאם', ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ, שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות 'מבלתי יכולת ה' ', אלא יאמרו הגוים, ישראל חטאו לו, כמו שמפורש באתם נצבים 'ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם וגו' ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' (כ"ט, כג-כז).

לדעת רשב"ם, לאחר שסיים משה להוכיח שהעם הוא אכן עם קשה עורף ולא בצדקתו ירש ארץ, חשש משה שמא תצא תקלה מתחת ידיו דווקא לאור הוכחותיו המשכנעות, ולכן עמד והוסיף פסקה זו כדי למנוע טעות בהבנת דבריו, הכול כמו שמפורש היטב בדברי רשב"ם.

תשובה אחרת הציע הרב הופמן בפירושו כאן. הרב הופמן מציין כי בדבריו הזכיר משה שתי תוצאות שליליות של מעשה העגל: האחת - שבירת הלוחות, שבעקבותיה איבדו ישראל את המתנה היקרה שהוענקה להם על ידי הא-ל, לוחות אבן כתובים באצבע א-לוהים; והשנייה - גזֵרת ההשמדה שעלתה במחשבה. בפס' יח-יט תיאר משה כיצד הועילה תפילתו למנוע את גזֵרת ההשמדה. בפס' כה-כט חוזר משה לתיאור תפילתו, כדי להראות שתפילתו הועילה גם לקבלת לוחות שניים, כפי שעולה מתחילת פרק י'.

ואולם, עיון במבנה הפרק כמות שנתבאר לעיל מעלה תשובה פשוטה יותר, ההולמת היטב את מבנה הפרק. כאמור, הציר העיקרי של הפרק הוא בפס' ד-ה, שם דחה משה את ההנמקה "בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" והחליפה בנימוק של השבועה לאבות. בפס' ו-כד הוכיח משה את שלילת טענת "בצדקתי". נראה שבפס' כה-כט מבקש משה להוכיח את הטענה החלופית, היינו: את הטענה שעם ישראל נכנס לארץ בזכות השבועה לאבות. ואכן, השבועה לאבות משמשת טיעון עיקרי בתפילתו זו של משה, ולא עוד אלא שכאן נזכר טיעון זה כטיעון ראשון, ורק לאחריו נזכר הטיעון של חילול ה', בעוד שבשמות ל"ב, יא-יג נזכרו טיעונים אלו בסדר הפוך; פרט זה מלמד על מרכזיותה של השבועה לאבות בפרקנו.

מאידך, אזכור התפילה בפס' יח-יט, בלא לציין את תוכנה, לא בא אלא להדגיש את גודל החטא. בכך רוצה משה לומר: צריך הייתי להתנפל ארבעים יום וארבעים לילה על מנת לבטל את הגזֵרה, ודבר זה מלמד הרבה על גודל החטא. פרט זה תורם אפוא להוכחת הטענה "לא בצדקתך... כי עם קשה ערף אתה".

כללו של דבר, תפילתו של משה בעקבות חטא העגל משמשת בפרקנו בתפקיד כפול. עצם אזכורה בפס' יח-יט, ובעיקר אזכור משך זמנה, בלא להזכיר את תוכנה, מלמד על גודל החטא ומוכיח כי לא בצדקתך אתה בא לרשת את הארץ; בכך הוכיח משה את חלקה הראשון של טענתו. מאידך, פירוט תוכנה של התפילה בפס' כה-כט מלמד שהמשך ההליכה לארץ נבע מכוח השבועה לאבות, ובכך הוכיח משה את חלקה השני של טענתו.

ד

ביסוס נוסף להסבר שהצענו לפִסקה זו ניתן להביא מהמשך נאומו של משה. דבר זה מצריכנו להרחיב את עיוננו גם לחלקו הראשון של פרק י'. נביא תחילה את לשון הפסוקים, תוך כדי חלוקתם לפסקות:

פרק י'

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה':

(ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:

(ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לוֹ:

(י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ:

(יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם:

ביחידה זו ארבע פסקות: הראשונה מתארת בקיצור את קבלת לוחות שניים; השנייה מתארת קטע ממסעי בני ישראל בשנת הארבעים; השלישית מתארת את בחירת שבט לוי; והרביעית מתייחסת לעמידת משה בהר ארבעים יום.

נתעכב כאן על הפסקה הרביעית. על אילו ארבעים יום מדובר כאן? רש"י כתב:

ואנכי עמדתי בהר - לקבל הלוחות האחרונות. ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים - של לוחות הראשונות, מה הם ברצון אף אלו ברצון. אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס:

לפי רש"י, פִּסקה זו ממשיכה את הפִּסקה הראשונה (פס' א-ה), המתארת את עלייתו של משה לקבלת לוחות שניים, והיא המלמדת כי גם עלייה זו נמשכה ארבעים יום. לפי פירוש זה נזכרו בפרקים אלו שלוש עליות של ארבעים יום: הראשונה לקבלת לוחות ראשונים (ט', ט), השנייה לתפילת משה (ט', יח = ט', כה), והשלישית לקבלת לוחות שניים (י', י).

ואולם, אבן-עזרא, בפירושו לפס' א, כתב:

ולא נדע מתי עלה משה, כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום, כי פירוש 'אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים' (י) הוא שנוי. והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר: 'לך למסע' (יא), וזהו 'לך נחה את העם' (שמות ל"ב, לה).

לדעת ראב"ע, פס' י חוזר לאותם ארבעים יום שנזכרו בסוף פרק ט' - היינו: לארבעים ימי התפילה - והפסוקים אינם מתייחסים למשך זמן העלייה של קבלת לוחות שניים.[5]

דומה שפשט הכתובים נוטה בצורה ברורה לטובת פירושו של ראב"ע. הלשון בי', י "וישמע ה' אלי גם בפעם ההִוא לא אבה ה' השחיתך" מלמדת שבפעם ההיא הייתה תפילה של משה - בשעה שלא נזכרה בפרקנו כל תפילה בהקשר של העלייה לקבלת לוחות שניים.[6] יתר על כן, הלשון "לא אבה ה' השחיתך" מכוונת כנגד בקשת משה בט', כו "אל תשחת עמך ונחלתך", והיא המלמדת גם שבעלייה זו עדיין צריך משה להתפלל כדי שלא תצא לפועל גזֵרת ההשחתה. לכך יש להוסיף את זהות הלשון "וישמע ה' אלי גם בפעם ההִוא" בי', י ובט', יט, ומה שם מדובר בארבעים ימי התפילה, אף כאן כן הוא.

נמצאנו למדים שההמשך הישיר של תפילת משה בסוף פרק ט' בא בי', י-יא. כתוצאה מהתפילה ביטל ה' את גזֵרת ההשחתה והוסיף "קום לך למסע לפני העם ויבֹאו ויִרשו את הארץ אשר נשבעתי לאבֹתם לתת להם". במשפט זה נאמר במפורש שתפילת משה - וליתר דיוק: אזכור השבועה לאבות בתפילתו - היא שאפשרה את המשך המסע ואת ירושת הארץ. בכך השלים משה את ההוכחה לטענתו ש"לא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם כי... למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבֹתיך".

פס' י', א-ט מהווים אפוא מאמר מוסגר בנאומו זה של משה. סיוע לכך יש להביא מהלשון 'בעת ההיא', הפותחת את הפסקה הראשונה ואת הפסקה השלישית.[7] לשון זו רומזת, בייחוד בספר דברים, על מאמר מוסגר הקוטע את רצף הנאום. נזכיר כאן דוגמה אחת בולטת לכך. בא', ו-ח מזכיר משה את ציווי ה' לעם בחורב ללכת אל הארץ. ואולם, קיום הצו נזכר רק בפס' יט, "ונִסע מחֹרב ונלך... כאשר צוה ה' א-להינו אֹתנו ונבֹא עד קדש ברנע". בין הציווי לבין הביצוע, בפס' ט-יח, מזכיר משה את סיפור מינוי השופטים. סיפור זה, המהווה מאמר מוסגר מובהק, פותח אף הוא במילים "ואֹמר אליכם בעת ההִוא".[8]

סיפור קבלת לוחות שניים, כמו גם הסיפור על הבדלת שבט הלוי, שאכן אירעו בהקשר של חטא העגל, לא נזכרו כאן אלא כמאמרים מוסגרים, ואין הם עיקר בפרקנו.[9] עיקרו של הפרק הוא אך ורק בשאלה באיזו זכות נכנסים ישראל לארץ. לתפילתו של משה בסוף פרק ט' יש לסמוך כאמור את תשובת ה' בי', י, המאשר בעקבותיה את המשך המסע לארץ ואת ירושתה.

ה

למעלה משלושים פסוקים מקדיש משה להוכיח לעם שלא בצדקתם יירשו ארץ, כי אם בזכות השבועה לאבות. מדוע חשוב כל כך למשה להדגיש נקודה זו?

נראה שהמפתח להבנת מטרתו של משה מצוי בהמשכו של פרק י'. מיד לאחר סיום סקירת החטאים אומר משה לעם:

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד:

כבר תמהו חכמינו על הסתירה שבין הפתיחה "מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם", המלמדת על דרישה פעוטה, לבין המשכה, שבו מובאת דרישה ארוכה ומפורטת, ותירצוה על פי דרכם (מגילה כה ע"א). נביא כאן את תשובתו של רש"י לשאלה זו: " 'ועתה ישראל' - אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחִבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם 'כי אם ליראה' וגו' ". בפירושו זה קושר רש"י בין הסקירה שנמשכה מתחילת פרק ט' ועד כאן לבין פס' יב. נראה שרש"י דייק את פירושו זה מהמילה "ועתה", המלמדת שכעת תבוא המסקנה מן הסקירה הקודמת.[10] שני פרטים נוספים מלמדים על הקשר שבין פסקה זו ובין הסקירה הקודמת: א. אזכור אהבתו של ה' לאבות ובחירתם של ישראל מכוחה; ב. הדרישה "וערפכם לא תקשו עוד", המזכירה את כותרת הסקירה בפרק ט' (פס' ו) - "וידעת כי לא בצדקתך ה' א-להיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה". פרטים אלו מלמדים שפירושו זה של רש"י הוא אכן פשוטו של מקרא.

הסקירה כולה וההוכחות לטענה ש"לא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם כי עם קשה ערף אתה" לא באו אפוא אלא להכין את המסקנה המפורטת בפסקה זו (י', יב-טז). לוּ חשב עם ישראל שבצדקתו יירש ארץ, יכולה הייתה מחשבה זו להביאם לידי זחיחות דעת בעבודת ה'. כביכול אין הם חייבים דבר לא-ל, שהרי בצדקתם ירשו ארץ, כאותו אדם שיצא צדיק בדינו, ואין הוא חייב דבר לדיין. ממילא לא היו מוכנים מבחינה נפשית להתייחס כראוי לדרישת ה' מהם, דרישה המפורטת בפס' יב ואילך. מאידך, המחשבה שלא בצדקתם ירשו ארץ, וחסד עשה ה' אתם בהכניסו אותם לארץ, תעמיד את העם בתחושה של מחויבות מתמדת לא-ל ובצורך למלא את דרישותיו כדי להצדיק את חסדו של ה' אתם.

מבחינה זו דומה אזהרת משה בפרקנו "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" לאזהרתו בפרק הקודם "פן תאכל ושבעת... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח', יב-יז). בשני המקרים מזהיר משה את העם מפני תחושה של שביעות רצון עצמית, תחושה שיש בה סכנה רבה. כשם שבפרק ח' מביאה אמירה זו לשכחת ה', כך בפרקנו יכולה אמירה זו להביא לידי הגסת דעת במחויבות כלפי ה'. ואף ששם מדובר על שביעות רצון עצמית מבחינה חומרית, ואילו בפרקנו מדובר בשביעות רצון עצמית מבחינה רוחנית, הסכנה שבשתיהן אחת היא. הסכנה בשביעות רצון עצמית מבחינה רוחנית איננה נופלת מהסכנה בשביעות רצון עצמית מבחינה חומרית, ולפעמים אף עולה עליה.

לעולם צריך העם, כמו גם האדם הפרטי, לראות עצמו כמי שחייב לא-ל וכמי שניזון בחסדו של הא-ל. הלוא כך אמר יעקב, בחיר האבות, ערב כניסתו לארץ: "קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית ל"ב, י). וכך הצהיר דוד, בחיר המלכים, לשמע הבטחת ה' להקים לו בית מלוכה: "מי אנכי... ומי ביתי כי הבִאֹתני עד הלֹם" (שמ"ב ז', יח).

 

[1] ה', א - בפתיחת נאום המצוות; ו', ד - בפתיחת המצוות שלאחר עשרת הדיברות (קבלת עול מלכות שמים); כ', ג - בפתיחת נאומו של כוהן משוח מלחמה ללוחמים לפני הקרב; כ"ז, ט - בפתיחת דברי משה והכוהנים הלוויים לישראל בתיאור טקס הברכה והקללה.

[2] רמב"ן אינו מתייחס לפירוש רשב"ם. כבר ציינו בעיוננו לפרשת דברים שבפירושו לתורה אין רמב"ן מתייחס כלל לפירוש רשב"ם, ושם שיערנו שרמב"ן כלל לא הכיר את פירוש רשב"ם לתורה.

[3] ביטוי זה נזכר בשני מקומות נוספים בספר דברים: ד', לח, "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ"; י"א, כג, "וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם". ביטוי דומה נזכר גם ביהושע כ"ג, ט, "וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים". וראה גם דברים ז', א, "שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ".

[4] השווה לדברי רמב"ן בפירושו לסיפור המרגלים, במדבר י"ג, ב: "והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב 'שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק' (דברים ט', א-ב), ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם".

[5] דבריו אלו של ראב"ע בפירושו כאן סותרים את דבריו בפירושו לשמות ל"ד, כח: "ויהי שם - רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות. ולא דברו נכונה, רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי, כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב 'ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כ"ד, יח). והוא אמר 'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה' (דברים ט', כה). אז אמר משה פרשת 'ראה אתה אומר אלי' (שמות ל"ג, יב). ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו על הר סיני. והנה כתוב 'ויעבור ה' על פניו' (שמות ל"ד, ו), ואחר כך 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל', כמשפטו בפעם הראשונה גם בשניה".

ונראה שבפירושו לשמות חזר בו ראב"ע ממה שכתב בפירושו לדברים. יש לזכור כי הקטע המצוטט הוא מהפירוש הארוך לשמות (הוא הפירוש הנדפס במקראות גדולות), ואילו בפירושו הקצר לשמות לא התייחס ראב"ע לשאלה זו. החוקרים כבר העירו שפירוש ראב"ע לשאר החומשים עשוי במתכונת הפירוש הקצר, ועוד העירו שככל הנראה כתב ראב"ע את פירושו הארוך לשמות לאחר שכתב את פירושו הקצר לכל התורה. נמצא שפירושו לדברים (כמו גם לשאר החומשים) קדם לפירושו הארוך לשמות. ראה למשל, א' מרגליות, "היחס שבין פירוש הרשב"ם לפירוש הראב"ע על התורה", ספר אסף, ירושלים תשי"ג, עמ' 357-369.

לגופו של עניין יש לציין שאמנם מפשט הכתובים בשמות עולה שגם קבלת לוחות שניים נמשכה ארבעים יום, ומכאן שבסך הכול עמד משה בהר שלוש פעמים ארבעים יום. ואולם, על פי פשוטו, ארבעים ימי קבלת לוחות שניים לא נזכרו בתיאור שבספר דברים. נעיר עוד שבתיאור שבספר שמות לא נזכר שהתפילה נמשכה ארבעים יום. נמצא שבכל אחד מהספרים נזכרים פעמיים ארבעים יום, אלא שבשמות נזכרו ארבעים ימי לוחות ראשונים וארבעים ימי לוחות שניים, ואילו בדברים נזכרו ארבעים ימי לוחות ראשונים וארבעים ימי התפילה. צירוף התיאורים יחד נותן שלוש פעמים ארבעים יום, ואין כאן המקום להאריך בניתוח משמעותה של נקודה זו.

[6] אמנם בשמות ל"ד מסופר שכאשר עלה משה לקבל לוחות שניים הוא ביקש גם סליחה לעם, ראה שם, ט. ואולם, על דרך הפשט, קשה להניח שהכתוב בפרקנו מתייחס לנתון שלא נזכר בפרק.

[7] לשון זו אינה באה בפתיחת הפִּסקה השנייה (פס' ו-ז). טעם הדבר, שפִּסקה זו שונה באופן מהותי מחברותיה. מתוך סגנונה ניכר שאין היא חלק מנאומו של משה, שהרי היא מנוסחת כדברי הכתוב, ונראה שהיא נוספה בשעת כתיבת התורה. על טעם ההוספה לא נוכל להאריך כאן, וראה בדברי המפרשים על אתר.

[8] לא נוכל להאריך כאן בתפקידו של מאמר מוסגר זה, ולא באנו אלא להביא דוגמה לתופעה הספרותית שציינו.

[9] פרט זה עומד בניגוד לדבריו של הרב הופמן שנזכרו לעיל בעיוננו.

[10] השווה למה שכתבנו בעיוננו לפרשת דברים ביחס לפתיחת פרק ד'.