דילוג לתוכן העיקרי

עקב | חיזוק נוכחות ה' בעולם הגשמי

11.08.2014
00:21:53
קובץ טקסט
0:00 0:00
100
1.0x
  • 0.25x
  • 0.5x
  • 0.75x
  • 1.0x
  • 1.25x
  • 1.5x
  • 1.75x
  • 2.0x

א.

פרשת עקב תופסת עמדה ברורה ומבחנת ביחס לפרשות דברים וואתחנן. פרשת דברים סיכמה את השלבים ההיסטוריים המסבירים כיצד הגיע עם ישראל לחנות בערבות מואב באותו זמן. פרשת ואתחנן, לאור העובדה שמשה לא ימשיך עם העם אל ארץ ישראל, מורכבת בעיקר משידול של משה את העם לשמור את התורה, המורשת שהנחיל לעם ישראל, ולהבין שהיא המפתח להצלחה בארץ ישראל. פרשת עקב, אם נתרכז במסגרת הכוללת, מוקדשת להסבר התוצאות של שמירת התורה, כברית בין ה' לעמו.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ:" (ז', י"ב)

רשימת ההבטחות ממשיכה, הן במונחים כללים והן באופן ספציפי בנוגע לעזרה בכיבוש הארץ (י"ג-ט"ז; י"ז-כ"ד).

פרק ח' מכיל דיון וביאור של חוויית המדבר, והקשר שלה לתנאים שישררו כשהעם יגיע לארץ ישראל. איך זה מתאים לנושא הפותח את הפרשה?

התשובה לכך רמוזה בפתיחה של הפרק.

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לא:" (ח', א'-ב')

הפסוקים הבאים נועדו להזהיר, למנוע מצב שבו עצם הברכות הנובעות משמירה על הברית עם הקב"ה הן אלו שמערערות את הברית. סוף הפרק אומר זאת במפורש.

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טובִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: ...

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:" (ח', י"א-י"ז)

משה מציג את חוויית המדבר כסם-נגד לגבהות הלב שמסתבר שהעם יחוש לאחר ההתיישבות בארץ. משימתנו היום היא להבין את המשמעות הספציפית של ה"מדבר", מה היתה מטרתו של ה' בקיום התנאים המיוחדים של המדבר במשך ארבעים שנה, כפי שמשה מסביר בפרשה.

ב.

פעמיים בפרק מתייחס משה להתנסות במדבר ככלל, ולמן בפרט, כמגלמים מסר נצחי לעם ישראל.

  1. "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:" (ח', ב'-ג'; המשיכו לקרוא עד ח', ה')
  2. "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:" (ח', י"ד-ט"ז).

בשני המקרים, מודגש המן כתמצית החוויה כולה. בשני המקרים, החוויה מתוארת כ"עינוי". כיוון שבמקרה הראשון ה"עינוי" נמצא בסמיכות ל"וירעיבך", ההסבר הפשוט ביותר הוא שהפסוק מתאר השתלשלות מאורעות לפי זמן: תחילה, "ויענך וירעיבך" (בכך שלקח אותך למדבר שאין בו מזון), ואז הוא נתן לך מזון מן השמיים, שאינו עינוי אלא ברכה (ראו אבן-עזרא, פירוש ראשון; ורמב"ן, פירוש שני, ח', ג'). לפי פירוש זה, הביטוי "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" הוא ביטוי של שבח – הנס הזה מהווה סימן לחסד מאת ה' שאבותיך לא זכו לו. (הרמב"ן מצטט מדרש שמפרש את הפסוק באופן זה).

יש שני קשיים בהסבר זה. ראשית, הקטע השני המצוטט לעיל לא ניתן לפירוש לפי הסבר זה. שם נאמר "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ". העינוי לא קדם למן, אלא היה חלק מהותי מהחוויה עצמה. שנית, פסוק ג' משתמש באותן מילים כמו פסוק ב', שבו ההתנסות במדבר כולה מתוארת כ"לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ". היחס בין הפסוקים דומה ל"כלל ופרט" – באופן כללי, השהות במדבר היתה עינוי ומבחן, ובפרט, ה' עינה אתכם במן. הפסוק לאחר מכן (ח', ט"ז) חוזר על ביטויים אלו בקשר למן – "הַמַּאֲכִלְךָ מָן... לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ". באופן דומה, הפסקה הראשונה מסתיימת במילים "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:" (ח', ה'). נראה ברור כי התורה מציגה את המדבר באופן כללי כזמן של עינוי, כשהמסר והלקח נמצאים היכן שהוא בעינוי זה.

רעיון זה נתמך על ידי בחינת ההקשר הרחב יותר של פסוקים אלו. אתם מגיעים, אומר משה בפסוק א', לארץ שהובטחה על ידי הקב"ה לאבותיכם. זכרו, הוא מפציר בהם, את השנים במדבר בהן עוניתם (ב'-ה'), כיוון שהקב"ה מביא אתכם כעת אל "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנות וּתְהמות יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת (תרגום יונתן – מחסור, אבן עזרא – עוני) תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ ..." (ז'-ט'). משה מזהיר אותם: אל תשכחו את הקב"ה כאשר יהיו לכם בתים, עדרים וכסף, הקב"ה שהוליך אתכם דרך המדבר היכן שיש צימאון ואין מים (אך הוא הוציא לכם מים מן הסלע) ואין אוכל (אך הוא הוריד לכם מזון מן השמיים) (י"ב-י"ח). ברור שהפרשה מבוססת על השוואה בין השפע של ארץ ישראל לבין המחסור במדבר. התיאור היפה של עושרה של ארץ ישראל בפסוקים ז'-ט', כשהוא נבחן מנקודת מבט זו, אינו נועד לעורר בנו אהבה לארץ, אלא להיפך, להזהיר אותנו מפני הסכנות הטמונות בה. זאת מכיוון שהמצב בארץ הוא המצב הקוטבי למצב הנוכחי במדבר, ולכן מציב את הסכנה של שכחת הקב"ה.

מהי המשמעות של "עינוי" ו"מסכנות", ואיך אכילת מן במשך ארבעים שנה מהווה את ההיפך של "הארץ הטובה"? התשובה אינה שבמדבר לא היה מספיק אוכל כדי לספק את הרעב הפיסי של עם ישראל. המן סיפק בדיוק את כמות התזונה הנדרשת. ההבדל הוא פסיכולוגי. המן אינו משהו שיש לאדם! אי אפשר להחזיק בבעלות עליו, כיוון שאין אפשר לאגור אותו. לבני ישראל במדבר, אם כן, לא היו אמצעי קיום משל עצמם. לא היה להם אוכל למחר. זוהי המשמעות של ה"עינוי". אי-אכילה ביום כיפור גם היא נקראת עינוי. אין הכוונה שעל האדם לסבול רעב (אחד הטעמים למצוות אכילה בערב יום כיפור היא למנוע רעב!). הפעולה של הוצאת האוכל אל מחוץ לתחום, למנוע מעצמך את האפשרות לאכול, היא "עינוי" מרגע כניסת יום כיפור. בדומה, עם ישראל במדבר, על אף שרעבונם תמיד הושבע, התענו משום שלא היתה להם שום דרך להבטיח שמחר יהיה מה לאכול. הם היו "מסכנים" במובן של עוני ומחסור, כיוון שלא היה להם כלום. שימו לב שבארץ ישראל, בפסוק המשמש כמקור למצוות ברכת המזון, נאמר שנאכל ונשבע, ומשום כך נברך את ה' – לא על האוכל, אלא על "הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"! החוויה בארץ היא של ארץ טובה ועשירה המניבה יבולים – חיטה, שעורה, פירות; של עדרים גדולים; של כסף בבנק (זהב וכסף). במדבר היה רק מן, הרבה ממנו, אך לעולם לא מספיק בשביל מחר.

מה אנו לומדים מכך? שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. ההבדל בין המדבר והארץ אינו ההבדל בין שני סוגים שונים של עושר, המסופקים על ידי הקב"ה ממקורות שונים, פעם מן השמיים ופעם מן הארץ. הקב"ה כמקור למן אינו רק תחליף לאדמה פורייה. המן תלוי ברצונו של ה'. החיטה תלויה, לכאורה, על תכונות האדמה ומזג האוויר. זה יוצר את האשליה שהאדם יכול להיות באמת עשיר, ולהחזיק בעצמו במשאבים הדרושים כדי להבטיח את קיומו ורווחתו באופן רציף. כדי למנוע מאתנו להיתפס לאשליה זו בעת שה' נותן לנו את הארץ הטובה, אנו מצווים לזכור את ה"עינוי" של היותנו חסרי בסיס פיסי לכלכלתנו, על אף שהיה לנו מזון, כשם שאנו צריכים לזכור כיצד בגדינו לא בלו ורגלינו לא בצקו במשך אותן ארבעים שנה. אין בסיס אמיתי לקיומנו מלבד "מוצא פי ה'".

תמונה זו של המדבר מצטיירת בבהירות בפסקה השניה. "...בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם". התנאים הפיסיים במדבר אינם מאפשרים חיים – אין מים, וגם אם נמצא שם משהו, זהו הנחש, השרף והעקרב. לכם כמובן לא חסרו מים, ומעולם לא פגשתם עקרב, כך שלכם לא חסר כלום, אבל במדבר חסר הכל. זוהי, אני חושב, המשמעות הנכונה של הביטוי החוזר "לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". המן לא היה ידוע לאבותיך – במילים אחרות, זה אינו אוכל. ההבדל בין חיטה ומן אינו הבדל של תרבות מקומית; זה אינו ההבדל בין פיצה באיטליה ופלאפל בבירות. המן אינו האוכל המקומי בסיני – הוא אינו ידוע, מעולם לא היה ידוע, לא לכם ולא לאבותיכם. לא היה מזון בסיני – אבל אתם אכלתם בכל זאת, כיוון שהקיום האנושי אינו תלוי בסביבת המגורים, או בחשבון הבנק, או בעדר, אלא במוצא פי ה'.

זהו גם הבסיס להבנת המשמעות של הנסיונות – "לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ" (ח', ב';ט"ז). השורש נ.ס.ה המצוי כאן נמצא גם בהקדמה לעקידה – "וה' נסה את אברהם". בשל הבעיות התיאולוגיות הברורות מאליהן, יש הרבה ספרות פרשנית ומחשבתית העוסקת בביטוי זה. ההופעה הראשונה של פועל זה בפרשתנו (ח', ב') תומכת בהבנה הרגילה של "ניסוי" כ"מבחן" שנועד לגלות משהו, כמו מבחן בבית הספר – "לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:". אולם בהופעה השניה (ח', ט"ז) אין כל רמז לכך שה"ניסוי" נועד להשיג ידע. הפסוק אומר כי מטרת הניסוי היא "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". אני חושב כי משמעות השורש נ.ס.ה כאן היא במובן של ימי הביניים – להעמיד למבחן ולהוציא לאור את התכונות הטבועות במושא הניסיון (הרמב"ן בפתיחה לעקידה מביא גרסה אחת של מובן זה של המילה). הביטוי "לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ" מקביל לסיום של הפסקה הראשונה – "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ..." (ח', ה'); במילים אחרות, מטרת הניסיון היא להגיע להבנה עמוקה ומחויבות למשהו. יתכן בהחלט שעם ישראל הבין, תיאורטית, כבר לפני ארבעים שנה שהצלחה בעולם הזה תלויה ברצון ה', אך ההבנה האמיתית של עקרון זה, ושחרור מסכנת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" באה רק לאחר שנים של התנסות בתלות ישירה בקב"ה, במן מן השמיים.

אם כן, איזה סוג קיום עדיף – אכילת מן, או אכילת פירות הארץ הטובה? לא תתכן שאלה לגבי עמדת התורה בעניין זה. כל מטרת ההתנסות במדבר היתה "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". זו היתה הקדמה לכניסה לארץ. אך אם עלינו להתייחס לעושר של הארץ כאל אשליה, כמייצג לא יותר מאשר המסר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, מה מושג, אם כן, בכניסה לארץ?

אני בטוח שכל אחד מכם יכול להציע תשובה לשאלה זו. יש רק רמז קלוש לתשובה בפרשה. בכל פעם שהתורה מתייחסת לטוב הארץ, היא מציינת כי זה נובע מההבטחה או הברית עם אבותינו.

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-להֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר..." (ח', א'-ב')

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:" (ח', י"ח)

ההבטחה הרגילה לאבות, תקוותם וייעודם, היתה, כמובן, שהם יירשו את הארץ. המצווה הקשורה לארץ, לפחות בפרשה זו, היא "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּובָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:". אני חושב שיש הבדל בין לברך את ה' על המן, ולברך את ה' על הארץ אשר נתן לך. הברכה היא האצלת קדושה, חיזוק של נוכחות ה' בעולם הגשמי; במילים אחרות, בארץ שלנו. המדבר הוא ארצו של ה' – זהו הבסיס לבהירות של מעמדו המטאפיסי כעדות לעליונות של רצון ה' כמקור לכל הטוב. ארץ ישראל היא הארץ שלנו – ובשל כך, בעזרת ה' וכשאנו זוכרים את השיעור שנלמד במדבר, זוהי הזירה המתאימה לברכה, להאצלת שכינת ה' על ממלכת האדם. ישנו כאן איזון עדין בין תלות מוחלטת וישירה בכוחו ורצונו של הקב"ה, לבין ייחוס יהיר של ההצלחה לכוח הזרוע של האדם עצמו. ביתי, יבוליי – הם אכן מה שעשיתי וקיבלתי מן השמיים כמו מן. זוהי הסיבה לכך שהם מתאימים כאובייקטים שבקשר אליהם מצהירים כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

לעיון נוסף:

  1. הפרשיה בה עסקנו משתמשת פעמים רבות במילה "למען" (התבוננו וספרו). אין זה ברור כל כך כיצד מתיישבות זו עם זו כל המטרות השונות שיש לקב"ה. נסו למצוא הסבר עקבי מדוע עשה ה' את המתואר בפרשה, בהתבסס על כל אחת מהסיבות הללו.
  2. ישנן התייחסויות רבות לפועל לדעת – "וידעת" (ט', ג'; ו'); "ידעת עם לבבך" (ח', ה'), למען הודיעך" (ח', ג'); וכן התייחסויות נוספות לפעולות מנטאליות ("בלב") – ח', ב'; י"ד; י"ז. ניתן לומר כי כל הפרשה (עד "והיה אם שמוע") עוסקת בפנימיותו של האדם – ידע, זכרון (וזכרת"), הלב. זה מצב כמעט יחיד בתורה (השוו לפרשות ואתחנן וראה). לאור זה, נסו להבין את מיקומה של פרשה זו בנאומו של משה בספר דברים.
  3. מדוע נדחה סיפור חטא העגל (ט', ז'-כ"ט) עד לאחר הפרשייה שנידונה בשיעור זה?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)