פרשת פינחס

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת פינחס

האם התורה אמורה להסתיים בפרשת פינחס? ודאי שלא. ולמרות זאת, באמצע הפרשה אנו מוצאים שש פרשיות שלכאורה אינן קשורות לפרשתנו.

פתיחה

קודם שנדון במבנה הפנימי של פרשת פינחס עצמה, עלינו להיזכר תחילה במה שלמדנו לגבי אופי הסידור של ספר במדבר כולו. ספר במדבר מהווה מזיגה של סיפור עלילה ומצוות. סיפור העלילה מתאר את מסע בני ישראל מהר סיני לארץ כנען: החל בהכנות למסע (פרקים א'-י'), דרך סיפור תקריות ומרידות שונות במהלכו (פרקים י"א-כ"ה) וכלה בהנחיות לדור כובשי הארץ כיצד לחלקה לנחלות וכו'. הסיפור 'נקטע' מדי פעם על ידי פרשיות של מצוות, כגון: נזיר (פרק ו'), סוטה (ז'), נסכים וחלה (ט"ו), פרה אדומה (י"ט) וכו'. על אף שרוב המצוות הללו ניתנו למשה בשלב מוקדם יותר, הן משולבות בספר במדבר בהתאם לקשר הרעיוני שלהן להתרחשויות בסיפור. עד לפרשת פינחס, סיפור העלילה נכתב לפי סדר ההתרחשויות הכרונולוגי. אך בתחילת פרשתנו אנו נתקלים בבעיה רצינית.

הגדרת הבעיה

לאחר חטא בני ישראל עם בנות מדין (כ"ה; א-טו) מצווה ה' את משה:

"צרור את המדינים, והכיתם אותם, כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" (כ"ה; יז-יח).

באופן הגיוני ניתן לצפות שעכשיו תביא התורה את סיפור המלחמה עם מדין. אבל זה אינו קורה! סיפור הקרב מופיע רק חמישה פרקים מאוחר יותר - באמצע פרשת מטות (עיין פרק ל"א), ובין שני חלקי הסיפור מופיעות כמה פרשיות שאין להן שום נגיעה אליו.

רוב הלומדים אינם שמים לב לבעיה הזו, מסיבה פשוטה: בתחילת פרק כ"ו ה' מצווה את משה לפקוד את העם, ואנשים נוטים להניח שזה מפקד לקראת המלחמה במדינים.

אך מעיון בפרטי המפקד עולה שאין לו שום קשר למלחמת מדין. למעשה, התורה עצמה בפסוקי הסיום למפקד מגדירה את מטרתו:

"וידבר ה' אל משה לאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות - לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו" (כ"ו; נב-נג).

כלומר, מפקד זה נועד להוות בסיס לחלוקת הארץ: הנחלות מחולקות למשפחות, וגודל הנחלה הוא בהתאם לגודל המשפחה [שימו לב לשוני בין מפקד זה למפקד בפרקים א'-ב', שבו אין המשפחות נזכרות כלל!].

הוכחה נוספת לכך שלמפקד זה אין קשר למלחמת מדין היא שמשה נצטווה לקחת לצבא המלחמה במדין אלף איש בלבד מכל שבט, (עיין ל"א; ד-ו), ואם כך מדוע יש צורך לפקוד את העם כולו?

הבה נסכם: הראינו כי המשכו ההגיוני של פרק כ"ה - הציווי ללחום במדינים - הוא פרק ל"א, שבו מתוארת המלחמה. ולפיכך פרק כ"ו קוטע את רצף העלילה.

עתה עלינו לבחון את הפרקים 'המיותרים' כ"ו-ל'. בפרקים אלו אנו מוצאים שישה נושאים, ולכולם אין קשר למלחמת מדין. בטבלה להלן יש סיכום של תוכן הפרקים כ"ה-ל"א:

 

פרק

תוכן 

 

כ"ה

חטא בנות מדין וציווי ה' להכות את המדינים 

א

כ"ו

מפקד האנשים העתידים להיכנס לארץ 

ב

כ"ז; א-יא

סיפורן של בנות צלפחד 

ג

כ"ז; יב-יד

יומו האחרון של משה רבנו 

ד

כ"ז; טו-כג

העברת המנהיגות ממשה ליהושע 

ה

כ"ח-כ"ט

פרשיות הקרבנות - תמידים ומוספים 

ו

ל'

דיני נדרים 

 

ל"א

מלחמת מדין 

ברור שאין לנושאים א-ו שום קשר למלחמת מדין, ולמרות זאת התורה כותבת אותם כאן. כדי להבין מדוע, עלינו לקבוע תחילה היכן "מקומן הטבעי" של פרשיות אלו.

א. "מפקד הנחלות"

כפי שהסברנו, הארץ עתידה להיחלק לנחלות על פי מפקד זה:

"לאלה תחלק הארץ... לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... לשמות מטות אבֹתם ינחלו" (כ"ו; נג-נד).

פסוקים אלה מכוונים אותנו לפסוקים בפרשת מסעי:

"...והתנחלתם את הארץ... לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו... למטות אבֹתיכם תתנחלו" (ל"ג; נ-נד).

הפסוקים כמעט זהים!

יתרה מזאת, בפרשת מסעי מופיעים עניינים נוספים הקשורים לכיבוש הארץ וחלוקתה: גבולות הארץ (ל"ד, א-טו), שמות הנשיאים שינחלו את הארץ (ל"ד, טז-כט), ערי הלוויים וערי המקלט (פרק ל"ה) וכו'. כלומר, המפקד בפרשת פינחס שייך בעצם לפרשת מסעי!

ב. בנות צלפחד

פרשייה זו ראויה להיות המשך ישיר למפקד הנחלות: בנות צלפחד באות לפני משה מפני שהן חוששות שנחלת אביהן תאבד. ודאי שאין לפרשייה זו קשר למלחמת מדין, ולכן מקומה הוא יחד עם מפקד הנחלות, בפרשת מסעי [סיפור בנות צלפחד אכן ממשיך בפרשת מסעי! עיין פרק ל"ו].

ג. יומו האחרון של משה

ה' מצווה את משה לעלות להר העברים ולראות את ארץ כנען, שאליה לא יבוא, לפני מותו. ברור שפרשייה זו צריכה לבוא בסוף התורה, סמוך לסיפור על פטירת משה. [יתרה מזאת, גם אם נמצא טעם לכתיבתה בספר במדבר, ודאי שיש לאחרה למלחמת מדין לאור הכתוב בפתיחה למלחמה (ל"א; א-ב) "וידבר ה' אל משה לאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך"!]

ד. העברת המנהיגות ליהושע

פרשייה זו היא בעצם תגובתו של משה לכך שעליו למות - יש למנות מנהיג חדש. פרשייה זו אכן צריכה להיות סמוכה לפרשייה הקודמת - לקראת סוף התורה, ובוודאי שלא באמצע פרשת פינחס.

ה. תמידים ומוספים

בפרקים כ"ח-כ"ט נידונים הקרבנות השונים שיש להקריב במועדים מיוחדים נוסף על קרבן התמיד. גם לזה אין שום קשר לרצף העלילה, ונראה שמקומה הטבעי של פרשייה זו הוא בספר ויקרא - וככל הנראה בפרשת אמור - יחד עם שאר דיני החגים המופיעים שם (עיין ויקרא כ"ג) [למעשה, הפסוקים שם מפנים ישירות לפרשתנו: בכל חג נאמר "והקרבתם אשה לה' "].

ו. דיני נדרים

פרשייה זו קשורה, ככל הנראה, לפרשיית המוספים, כפי שעולה מן הפסוק החותם את זו האחרונה: "אלה תעשו לה' במועדיכם, לבד מנדריכם ונדבֹתיכם" (כ"ט; לט). אך בכל אופן אין לפרשת נדרים קשר למלחמת מדין.

מתחילים 'לעשות סדר'

מן הניתוח דלעיל עולה בבירור שהתורה קטעה במכוון את סיפור המלחמה במדין. אך עדיין לא נתברר למה.

כדי לענות על שאלה זו, נחלק תחילה את שש הפרשיות 'הקוטעות' לשתי קבוצות עיקריות:

קבוצה 1) - הכנות לכניסה לארץ: א. מפקד הנחלות; ב. בנות צלפחד; ג. פטירת משה; ד. העברת המנהיגות ליהושע.

קבוצה 2) - מצוות השייכות לספר ויקרא: ה. תמידים ומוספים; ו. דיני נדרים.

קבוצה 1, כפי שהראינו לעיל, 'שייכת' בעצם לפרשת מסעי, יחד עם שאר הציוויים הקשורים לכיבוש הארץ: גבולות הארץ, הנשיאים, ערי הלוויים וערי המקלט וכו'.

קבוצה 2, העוסקת בקרבנות וכיו"ב נראית אמנם כשייכת לספר ויקרא, אך מצאנו בספר במדבר פרשיות נוספות העוסקות בקרבנות וקדשים, מצד שהיה להן קשר רעיוני להתרחשויות בסיפור.

'גזור-הדבק'?

באמצע הפסוק הראשון של פרק כ"ו ישנה הפסקה של פרשה פתוחה. זהו סימן מובהק לכך שהפרשיות הבאות כאילו 'נחתכו' ממקום אחר ו'הודבקו' כאן. אנו ננסה להסביר את 'ההדבקה' הזו על ידי ניתוח כללי של ספר במדבר.

המכה האחרונה

ספר במדבר, כפי שהסברנו, מספר את סיפור מסעם של בני ישראל מהר סיני לארץ כנען. לו התנהל הכול כמתוכנן, היו יוצאי מצרים יורשים את הארץ שבועות מספר ממתן תורה. בגלל מקרים שונים של מרידות ועונשים חלו שיבושים בתכנית. הראשון והגורלי שבמקרים אלה הוא חטא המרגלים, שבעקבותיו החליט ה' שכל יוצאי מצרים ימותו במדבר במהלך מסע בן ארבעים שנה. אך גם לאחר מכן - אפילו בשנה הארבעים - אנו מוצאים מרידות ומגפות נוספות (נחש הנחושת בפרק כ"א וחטא בנות מדין בפרק כ"ה).

למעשה, כל חלקו האמצעי של ספר במדבר מאופיין במרידות, עונשים ומוות. אך המגפה שהכתה בבני ישראל לאחר החטא בבנות מדין משמשת נקודת מפנה בסיפור מכוח היותה המגפה האחרונה. חטא בנות מדין הוא החטא האחרון של בני ישראל בתורה, והעונש עליו הוא העונש האחרון לפני הכניסה לארץ. ולפיכך הניצולים מהמגפה הזו הם בעצם אלה ששרדו את ארבעים שנות המדבר, והם שעתידים לרשת את הארץ.

לכן אפשר להסביר שהתורה כותבת דווקא כאן את מפקד הנחלות, כדי להדגיש ולציין שהאירועים הטרגיים של ספר במדבר הסתיימו, ומכאן ואילך סלולה הדרך לכיבוש הארץ.

פרשנות זו נתמכת בפסוקי הסיכום למפקד הנחלות (לאחר מפקד הלוויים):

"אלה פקודי משה ואלעזר... ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני, כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר" (כ"ו; סג-סד).

בעצם, בנאום הפתיחה של משה בתחילת ספר דברים הוא מתייחס לנקודה זו בדיוק:

"עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור. כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' א-להיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום" (דברים ד'; ג-ד).

באופן דומה מתקשרות לכאן גם פרשיות מותו של משה והעברת המנהיגות ליהושע (פרשיות ג וד): מוקד המפקד הוא כיבוש הארץ, אשר עתיד להתבצע על ידי יהושע.

תמידים ומוספים

כל שנותר עתה להסביר הוא מדוע הובאו פרשיות תמידים ומוספים כאן במקום בספר ויקרא. כפי שהסברנו בשיעורים קודמים, ישנן כמה פרשיות בספר במדבר שמקומן הטבעי הוא בויקרא, אך נכתבו בספרנו בגלל הקשר הרעיוני שלהן למהלך העלילה. עלינו לשאול, אם כן, מה הקשר בין פרשיות תמידים ומוספים לכניסה לארץ.

לשם כך ניזכר בפרקים הראשונים של ספר במדבר: פרקים אלה עוסקים בארגון מחנה ישראל לקראת המסע לארץ. הם מדגישים את חשיבות המשכן, הנוסע בתוך המחנה ומשמש להשראת השכינה בתוך בני ישראל. עתה, לפני הכניסה לארץ, התורה חוזרת ומדגישה אותה נקודה עצמה על ידי כתיבת פרשיות תמידים ומוספים בפרשתנו.

אפשר לקשר בין "מפקד הנחלות" לפרשיות תמידים ומוספים בשני אופנים:

1. התמידים והמוספים נקנים מכספי "מחצית השקל" הנאספים במפקד השנתי.

2. קרבן התמיד מהווה תזכורת סמלית יום-יומית למעמד הר סיני: פרקי המשכן (שמות כ"ה-כ"ט) נפתחים בהגדרת מטרתו - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה; ח) - ומסתיימים בציווי על קרבן התמיד, שמטרתו להנציח את השראת השכינה שנתגלתה בהר סיני:

"עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אהל מועד לפני ה'... ונֹעדתי שמה לבני ישראל... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים" (שמות כ"ט; מב-מה).

פסקה דומה מצויה בפרשתנו:

"עֹלת תמיד העשֻיה בהר סיני" (כ"ח; ו).

כך משקף קרבן התמיד את הקשר המיוחד בין ה' לבין בני ישראל, וקשר זה חייב להתגבש ולהיקבע בתודעה ערב כיבוש הארץ.

קרבן התמיד משקף הן את אופיו הקולקטיבי של הקשר בין עם ישראל לה' ("קרבן ציבור") והן את ממד האחריות האישית ("מחצית השקל"). בעת שיהושע מתכונן להנהיג את בני ישראל לארץ, חייבים עקרונות עבודת התמיד - מטרות לאומיות כלליות, אחריות אישית ומסגרת עבודה יום-יומית - להיות אור לנתיבתה של האומה כולה.