פרשת פינחס - חלוקת הארץ

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת פינחס - חלוקת הארץ

"וידבר ה' אל משה לאמֹר: לָאלה תֵחלק הארץ בנחלה במספר שמות: לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקֻדיו יֻתן נחלתו: אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבֹתם ינחלו: על פי הגורל תֵחלק נחלתו בין רב למעט". (כ"ו, נב-נו)

פסוקים אלו המופיעים בפרשתנו מהווים בסיס למחלוקת התנאים בגמרא, לפי איזה מפתח נתחלקה ארץ ישראל כשנכנסו אליה עם ישראל בראשונה:

"דתניא, ר' יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר: 'לשמות מטות אבותם ינחלו'... ר' יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר: 'לאלה תחלק הארץ בנחלה'". (ב"ב קיז ע"א)

שתי הצעות עולות בדברי התנאים: אפשרות אחת היא שהארץ התחלקה בין האנשים שיצאו ממצרים (והם הורישו את הזכות הזאת לבניהם), ואילו אפשרות אחרת היא שזכות הקנין בארץ התחלקה באופן ישיר בין האנשים שזכו להיכנס אליה.

לכאורה, יש מקום לתמוה על חסרונה של אפשרות שלישית, מתבקשת יותר, שכלל אינה מוזכרת בדברי הגמרא. הקב"ה הרי הבטיח את הארץ לאבות האומה - אברהם יצחק ויעקב. ניתן היה לצפות שחלוקת הארץ תתבסס על מעבר הארץ בירושה מאב לבנו, החל בדור האבות ועד לדורם של הנכנסים לארץ. בעליה הראשוניים של הארץ לא היו יוצאי מצרים ולא באי הארץ, אלא אבות האומה, שעימם כרת הקב"ה ברית על ארץ ישראל. לפי כיוון זה, המפתח לחלוקת הארץ צריך היה להתבסס על הפעלת כללי הירושה הרגילים, כאשר המוריש הוא אברהם, כפי שמקובל בכל משפחה רגילה.

ניתן היה לומר שהקב"ה לא הבטיח לאבות שהארץ תהיה שייכת להם בפועל, אלא רק הבטיח להם שבניהם יירשו אותה לעתיד לבוא. אמנם, אפשרות זו נשללת מכמה סוגיות מפורשות, ונזכיר כאן אחת מהן: הגמרא בעבודה זרה (נג ע"ב) אומרת שהגויים לא אסרו את העצים שבארץ ישראל בכך שהפכו אותם לעבודה זרה, כיוון שהארץ היתה שייכת כבר לעם ישראל מתקופת האבות, ו"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

ייתכן שניתן ליישב את קושי זה לאור הבנה מסויימת של התהליך שעבר עם ישראל עם קבלת התורה. ניתן להבין שבאירוע זה עם ישראל לא רק כרת ברית מחודשת עם הקב"ה, אלא עבר גם תהליך ממשי של גרות, שהוציא אותו מחזקת בני נח והפך אותו לעם ישראל במובן המלא של שייכות זו. ממילא, לאור ההלכה ש'גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי', עם ישראל קנה את הארץ והתקשר אליה באופן מחודש, מעבר לבעלותם הקמאית של האבות.