פינחס | ויעמוד פתח המערה

 

                                   מל"א י"ח, מו-י"ט, כא

הפטרת פרשת פינחס[[1  עוסקת בדרמה המתחוללת בנפשו של אליהו לנוכח מצבם הרוחני הירוד של ישראל. רצונו לפרוש מן החברה מתוך קנאה לקב"ה עומד במרכז העלילה ומפגשו עם הקב"ה בחורב הוא נקודת השיא בתהליך עזיבת החברה האנושית.

עיתוי פרישתו של אליהו מפתיע ביותר, שהרי הוא בא מיד לאחר נצחונו הגדול על נביאי הבעל ורגע השיא שבו הביא את כלל ישראל לאמירת "ד' הוא האלקים, ד' הוא האלקים" (שם, י"ח, לט). לפום ריהטא, דווקא בשעה זו שבה ישראל מסכימים לדרכו ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, היינו מצפים מאליהו להשאר בתוככי העם ולמנף את הצלחתו בעימות עם נביאי הבעל לפעולה בקרב עם ישראל. לאחר שהצליח להשיב את ישראל לקב"ה ולהשיב לעצמו את האמון בם, אליהו נמצא בשיא יוקרתו והדבר המתבקש מבחינה ציבורית ואישית כאחת הוא להתערות עם הציבור ולהנהיג אותם מבחינה רוחנית. בדברינו להפטרת כי תשא[2] עמדנו על כך שאליהו נקט מדיניות של התנתקות והיפרדות מן העם בשנות הרעב, ומעמד הר הכרמל נועד להפגיש אותו עם העם ולשכנעו ליטול אחריות לגורלם. והנה, לא רק שאליהו שב והתערה בנעשה בעם בעקבות חזרתו לחברה אלא גם הצליח לשכנע את ישראל בצדקת דרכו, ועל כן עזיבתו לאחר המעמד מתמיהה מאד.

נראה שהתשובה לשאלה זו נמצאת בפסוקי הפתיחה להפטרתנו:

ויד ד' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה. ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב. ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר כה יעשון אלהים וכה יוספון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם. וירא ויקם וילך אל נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה וינח את נערו שם (י"ח, מו- י"ט, ג)

נפתח בפסוק הראשון. לאחר שנים של התעלמות ובריחה מאחאב, אליהו מתאמץ להתיצב לפניו. נראה שריצתו לפני אחאב איננה רק נסיון לתת כבוד למלך לאחר שהביך אותו במעמד הר הכרמל, אלא יש בה ביטוי לרצון כן ואמיתי להצטרף לשורותיו של בית המלך ולשוב ולהתחבר לעולם המעשה והמדיניות לאחר שמאס בהם קודם. מתוך הנחה שאף אחאב הושפע מן ההכרעה שהיתה הכרמל, אם מפני הנס ואם מפני רצון העם, אזי אליהו רואה לנכון ללכת לעיר המלוכה ולתרום מכוחותיו.

ואולם, האכזבה אינה מאחרת להגיע.

מיד לאחר שובו של אחאב ליזרעאל, איזבל שולחת לאליהו מסר המאיים עליו במוות. מעבר לסכנה ולזהירות הנדרשת ממנו, הנקודה הקריטית היא בכך שהאיום מוכיח לו ששום דבר לא השתנה בעקבות מעמד הר הכרמל והמלכות תמשיך במדיניותה הקודמת של תמיכה בעבודה זרה ורדיפת נביאי האמת והצדק. מבחינת אליהו, יש בכך אישור לתפיסתו הפסימית בנוגע ליכולת ההשפעה והתיקון שלו. אם גם לאחר מעמד נסי כה מיוחד כמו שהתרחש בהר הכרמל מפטירין כדאשתקד, אם גם ההכרזה הברורה והחד-משמעית של העם "ד' הוא האלקים" לא הזיזה כלום ולא שינתה דבר, מה עוד יוכל אליהו לעשות על מנת לשנות את המצב ומה טעם להמשך פעילותו?

לכן, "וירא ויקם וילך אל נפשו"; כתגובתו לדברי איזבל והבנתו את המציאות הנוצרת ("וירא"), אליהו מחליט שאין לו מה לחפש יותר ביזרעאל ושדרך ההתבודדות ("וילך אל נפשו") שנקט בה קודם למעמד היתה מוצדקת והינה הגישה הנכונה יותר. בסופו של דבר, המעמד היה אירוע רב רושם, אך חד-פעמי ולא היה בכוחו לשנות את המדיניות המסורתית של בית אחאב. בעקבות זאת, הוא הולך עד קצה הישוב ("ויבא באר שבע") במטרה לפרוש מחיי המעשה ומתוך התבודדות גמורה ("וינח את נערו שם").

ברם, נראה שאין אליהו מתייאש רק מחיי המעשה המדיניים אלא אף מן העם, ועל כן הוא עוזב לחלוטין את החברה ולא רק את המעורבות הפוליטית בממלכה. כך הוא אומר מפורשות לקב"ה: "כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי" (י"ט, י). פשוטו של מקרא הוא שאין הוא מאשים את המלך בלבד אלא את העם כולו, תוך כדי הדגשת לבדיותו, ואין סיבה לפקפק בהנחה שאף העם נהה אחרי העבודה זרה.

ושוב, עלינו לשאול, הרי תיאורו תואם את המצב של קודם מעמד הר הכרמל ולא זו שאחריו, ומדוע הוא מייחס לעם את התנהגותם הקודמת, כאשר הם כבר שינו את עורם והכריזו שד' הוא האלקים? התשובה לכך נמצאת בדברים שנוסחו על ידי הרמב"ם, המיטיבים לבטא את הבעיה המטרידה את אליהו. וכך כתב הרמב"ם בנוגע לטיבה ותועלתה של הנבואה:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א)

כפי שהרמב"ם קובע אל נכון, אמונה המבוססת על רושם נסי שאין בה הכרת הבורא בנפש פנימה והנעדרת שכנוע נפשי וחוויה דתית כנה, יש בה דופי, הן מפאת שטחיות החוויה והתכנים שלה, והן מפני שאיננה יציבה וארוכת טווח. במקרים כאלו, קיים חשש משמעותי שהשכחה והשיגרה יעשו את שלהן וישכיחו את האמונה שאיננה עמוקה ומבוססת דיה; לחילופין, אירוע רב רושם אחר עלול למשוך את המאמין על פי אותות לכיוון אחר ולטשטש את האמונה שבאה על ידי רושם קודם.

לדידו של אליהו, זהו מה שקרה בהר הכרמל. העם אמנם האמין בשעתו, אך היתה זו אמונה שיש בה דופי ולא אמונה כנה הבאה מתוך שכנוע באזלת ידו של הבעל והכרה בהבדל שבין אלהי עץ ואבן לבורא יתברך. ייתכן שאליהו קיווה שמעמד הר הכרמל יהיה אירוע מכונן ומעין מעמד הר סיני חדש שיש בו משום כריתת ברית מחודשת ולא ייתפס כנס בעלמא, אך לא כך היו פני הדברים. עכשיו, כאשר הוא מתבונן במצב העם לאחר מעמד הר הכרמל, הוא נוכח לדעת שהמציאות הרוחנית הבסיסית לא השתנתה.

בנקודה זו, עלינו לעבור לניתוח ספרותי של ההפטרה. כפי שניתן לראות, עזיבתו של אליהו למדבר מחולקת לשני מסעות שונים, המסתיימים שניהם בשינה:

והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת אחד וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה ד' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבתי. וישכב ויישן תחת רתם אחד והנה זה מלאך נגע בו ויאמר לו קום אכול. ויבט והנה מראשתיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב. וישב מלאך ד' שנית ויגע בו ויאמר קום אכל כי רב ממך הדרך. ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חרב ויבא שם אל המערה וילן שם. (י"ט, ד-ט)

בתחילת הדרך, אליהו הולך מהלך יום אחד ומבקש את נפשו למות, ואילו החלק השני של המסע, הדרך אורכת ארבעים יום ומביאה אותו להר חורב. לשני המסעות הללו ישנם מקבילות בולטות מאד בשני סיפורים מפורסמים אחרים במקרא. ההשוואה וההנגדה לשתי העלילות הללו ולדמויות העומדות במרכזן – הלוא הן משה רבינו ויונה בן אמיתי הנביא – תעזור לנו להבין טוב יותר את הפטרתנו.

תחילת מסעו של אליהו מזכירה מאד את סצינת הסיום של ספר יונה. כשם שיונה מואס בחייו, פורש מחוץ למקום ישוב, ובשבתו תחת הקיקיון מבקש את נפשו למות, כן אליהו הולך למדבר, יושב תחת שיח מדברי ומבקש מהקב"ה למות. לשון הכתוב בשני המקומות דומה להפליא:

וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה ד' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבתי. (מל"א י"ט, ד)

ועתה ד' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי... וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי. (יונה ד', ה-ח)

כבר עמדו המדרשים והמפרשים על הדמיון שבין שני המצבים ושני האישים. בהקשר זה, מן הראוי לצטט את דברי הזהר, המבטא נקודה זו באופן הברור ביותר:

יונה מחילא דאליהו קא אתא, אליהו סליק יונה נחית, דא שאיל נפשיה למימת ודא שאיל נפשיה למימת ובגין כך אקרי בן אמתי, וכתיב 'ודבר יי' בפיך אמת'. (פ' ויקהל עמ' קצ"ז[3])

גרעינה של גישה זו נמצא כבר במדרש, הטוען שיונה הוא הילד שהחיה אליהו ונתן לו מרוחו.[4]

הנקודה החשובה ביותר לעניננו היא ששני הנביאים מגיעים למצב של יאוש מתוך אכזבה באדם ובתשובתו. כפי שהדגשנו בדברינו על מפטיר יונה[5], בריחותיו של יונה והויכוח הניטש בינו לבין הקב"ה לאורך הספר סובבים מסביב לציר בסיסי אחד והוא שאלת מעמדה של תשובה הנעשית שלא מתוך שכנוע פנימי עמוק. יונה אינו מוכן להכיר בתשובה שטחית הנעשית מתוך מצוקה ותחת איום, ועל כן הוא ממאן לקבל את תשובת המלחים ושינוי דרכיהם של אנשי נינוה, אינו מוכן להכיר בהנהגת עולם המקבלת תשובה שיש בה דופי ודורש לפרוש מן החברה.

אליהו מונע מתפיסה דומה; אף הוא מגיע להכרה שתשובת ישראל בכרמל לא היתה בעלת משמעות רוחנית אמיתית ועל כן הוא בורח המדברה מתוך אותו יאוש המאפיין את יונה בן אמיתי. שניהם ראו תשובה אך לא השתכנעו בערכה ובעקבות זאת התיאשו מן האדם ו\או העולם. לכן, שניהם מזוהים עם מידת האמת ("יונה בן אמתי" / "ודבר ד' בפיו אמת") שאינה יודעת לעשות הנחות לחולשה האנושית.

המשך המסע של אליהו לובש צביון אחר לגמרי, כאשר ההבדל המרכזי בין תחילת המסע להמשך הדרך הוא שהמסע הראשוני מבטא מציאות אנושית לחלוטין ואילו המסע השני משקף מציאות שאינה מוכרת לנו מעלמא הדין אלא מעולמות עליונים.

השלב הראשון בהליכת אליהו – "המסע הראשון" – נעשה בדרך הטבע. הוא מתקדם בדרכו במרחק הליכה הרגיל לבני אדם ("דרך יום") עד שהוא עוצר לנוח, אין הוא בא במגע עם מלאך בזמן הליכתו וגם אין הקב"ה משיב על פנייתו לאחר שהוא פונה אליו בתפילה. כאדם צדיק וכנביא, אליהו חרד לגורל ישראל אך מיואש מהם, ומעשיו משקפים את יאושו. אם נחזור ונשווה אותו ליונה, נראה היטב שזוית הראיה המשותפת לו וליונה היא הזוית האנושית, שהרי ספר יונה מנגיד לכל ארכו בין זויתו האנושית הקפדנית של יונה לבין אורך הרוח והרחמים כלפי הבריות המשקפים את העמדה האלוקית בספר.

המשך דרכו של אליהו, "המסע השני", שונה לגמרי וכל כולו נתון בסימן הנהגה על-טבעית המלווה אותו, החל מן המלאך המעיר אותו ועד למפגש עם הקב"ה בחורב. ההקשר המתבקש להשוואה ביחס למסע הזה הוא עלייתו של משה למרום בהר חורב. אם לגבי זיקת יונה לאליהו, ניתן לדבר על רמזים עבים בכתוב המכוונים אותנו להשוואה זו, הרי שביחס למשה, ההקבלה זועקת מתוך הפסוקים באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. העלייה להר חורב לאחר עזיבת החברה האנושית לארבעים יום, המפגש עם הקב"ה במערה והסתרת הפנים מכבוד השכינה מקשרים את שני הסיפורים בקשר הדוק. למותר לומר שהמפרשים, החל מחז"ל ועד ימינו, עמדו על כך בהרחבה. וכך מצינו במדרש:

את מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר, משה נביא אליהו נביא, משה נקרא איש האלהים ואליהו נקרא איש האלהים, משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה שנאמר ויהי בהעלות אליהו, ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל ויאשם בבעל וימת, משה נתכלכל על ידי אשה על ידי בתו של יתרו קראן לו ויאכל לחם ואליהו נתכלכל על ידי הצרפית לקחי נא לי פת לחם, משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל, משה ברח ובא לבאר ואליהו ברח ובא לבאר דכתיב ויקם וילך וגו' ויבא באר שבע, משה ויכסהו הענן ששת ימים, ואליהו עלה בסערה ויהי בהעלות וגו', במשה נאמר אם כמות אדם ימותון אלה ובאליהו חי ה' אלהי ישראל [אשר עמדתי לפניו] אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי, במשה ויעבור ה' על פניו ובאליהו והנה ה' עובר, במשה וישמע את הקול ובאליהו והנה אליו קול וגו', משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל, משה ביער עובדי ע"ז שימו איש חרבו על יריכו וגו' ואליהו ביער ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם, משה קנאי מי לה' אלי ואליהו קנאי ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי, משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור ואליהו נטמן במערה ולן שם כדכתיב ויבא אל המערה וילן שם, במשה ויבא אל הר האלהים ובאליהו ויבא אל הר האלהים, משה בא למדבר ואליהו בא למדבר והוא הולך למדבר, משה השיח עמו על ידי מלאך וירא אליו מלאך ה' ואליהו על ידי מלאך והנה זה מלאך, משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום, משה העמיד גלגל החמה ביום הזה אחל תת פחדך וגו' ואליהו העמיד גלגל החמה היום יודע כי אתה אלהים בישראל, משה התפלל על ישראל אל תשחת עמך ונחלתך ואליהו נתפלל על ישראל ענני ה' ענני [וגו' ואתה הסבת וגו'], משה כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל וכן אליהו ה' אלהי אברהם יצחק [וישראל], משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ואליהו קבלו על ידו אהבתו של מקום שנאמר ה' הוא האלהים, משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע ואליהו עשה דכסומני (פירוש שביל) בתוך בית סאתים זרע, בדבר אחד מצינו משה גדול מאליהו, שלמשה אמר ואתה פה עמוד עמדי ולאליהו מה לך פה אליהו, משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש, משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין אותה וירא כל העם וירונו  [ואליהו וירא כל העם ויפלו על פניהם], משה בנה מזבח ואליהו בנה מזבח, משה קרא שם ה' למזבח ויקרא שמו שם ה' ניסי ואליהו שם מזבחו ה' ויתן את האבנים בשם ה', משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים שנאמר ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'. (ילקוט שמעוני סי' ר"ט)

ואולם, הבדלים רבים קיימים בין עלייתו של משה להר לבין עלייתו של אליהו, כאשר הנקודה העקרונית המבדילה ביניהם היא זיקתם לעם. אליהו מגיע להר חורב מתוך יאוש מהעם וקנאה לכבוד הקב"ה. בלשון חז"ל במכילתא "אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי לד' אלקי צב-אות" (מכילתא פרשת בא, מסכתא דפסחא, פרשה א') ואילו משה מגיע למעמד נקרת הצור לאחר שהגן על ישראל וכיפר בעדם. מטרת עלייתו למרומים והמפגש עם השכינה היא להגן על הבן מפני חמת האב, כפי שהוא מודיע לעם טרם עלייתו: "ועתה אעלה אל ד' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות ל"ב, ל). יתר מכן, משה מגיע לאותה התגלות בעקבות נכונותו לרצות את הקב"ה ולכפר בעד העם, ונראה שזכה למדרגה זו מפני שהפך להיות סניגורם של ישראל ומסר נפשו עליהם. לכן, עמידותיהן של אליהו ומשה בחורב נובעות ממניעים שונים ומבטאות כיוונים מנוגדים: האחד בא להר מפני מאיסה בעולם ובעם ואילו השני נמצא שם בשביל להציל את העם והארץ; הראשון פונה עורף להיסטוריה ובורח מן החיים המדיניים ואילו השני פועל בכל כוחו להשיב את ישראל לעולם העשייה ההיסטורית. במידה ידועה, הבדלי הגישה הללו נובעים מן ההבדל בפרספקטיבה ההיסטורית השונה שלהם: משה רואה חטא חמור, אך טוען שאין הכשלון משקף את המצב הרוחני הבסיסי של ישראל באותו הדור אלא הוא תוצאה של פאניקה שאחזה בהם מפני אימת המדבר ולכן ניתן לדונם לקולא. לעומת זאת, אליהו השתתף במעמד מרשים של תשובה אך מבין שאין זה אלא מן השפה ולחוץ ואמירותיהם של המשתתפים אינן משקפות את המציאות הרוחנית האמיתית שהינה עגומה למדי. במלים אחרות, ראיית שניהם חודרת מעבר לפני השטח, ולכן משה רואה מציאות חיובית יותר מן החטא הגדול הנראה לעין, ואילו אליהו רואה מציאות שלילית יותר מאשר קבלת מלכות השמים השטחית שנעשתה.[6]

עתה, הבה ונבחן את פגישתו של אליהו עם הקב"ה בחורב. הדבר הבולט ביותר לעין הוא הכפילות שבמפגש:

ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ד' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו. ויאמר קנא קנאתי לד' אלקי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. ויאמר צא ועמדת בהר לפני ד'. (י"ט, ט-יא)

ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו. ויאמר קנא קנאתי לד' אלקי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. (שם, יג-יד)

כפי שניתן לראות, אליהו חוזר במדוייק על אותן המלים פעמיים. מהו פשר חזרת הכתובים – מדוע נשאל אליהו פעם נוספת על הימצאותו בהר חורב, מדוע השיב את אותה התשובה והאם השתנה משהו בנפשו בין ההכרזה הראשונה לשניה? נקודת המוצא לדיון בשאלות הללו היא התגובה האלוקית על הצהרת "קנא קנאתי" (הראשונה) המצווה על הנביא לצאת ולעמוד בחוץ.

בעת השיחה הראשונה עם הקב"ה, אליהו נמצא בתוך המערה וישן שם. נקל להיזכר בדמותו של יונה הנרדם בירכתי הספינה, המהווה בריחה בתוך בריחה מן העולם האנושי. אף את שינתו של אליהו במערה יש להבין בצורה דומה. השינה היא פרישה מן העולם, והימצאותו במערה הסגורה מונעת ומבטלת כל אפשרות של קשר עם החוץ. ^[7] אמור מעתה, נביא אחד נרדם ספון בירכתי האניה, במקום שאינו רואה ואינו נראה וחבירו ישן טמון בתוככי המערה, בניתוק מוחלט מסביבתו. בשני המקרים, התגובה היא אחת: הוצאה מן המחבוא ועמידה אל מול העולם. יונה מוצא מבטן האניה על ידי המלאכים המודרכים על ידי ההשגחה האלוקית ואליהו מצטוה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו לצאת מן המערה ולעמוד בחוץ. בזה, מצבו דומה למפגשו של משה עם הקב"ה בסנה. בשני המקרים, הנביא מתבודד ובורח למדבר על מנת לפגוש את הקב"ה הרחק ממקום ישוב ומגיע להר חורב (אשר עצם שמו מבטא את אי-התאמתו כמקום ישוב) אך נאמר לו שהמפגש לא יתקיים עד שיצא מהתבודדותו במדבר וישוב לעם.

והנה, אליהו יוצא מן המערה וחוזר על אותם המלים ממש שאמר טרם יציאתו. על פניו, נראה שאינו עובר שינוי. כיצד נבין זאת? נראה שפתוחות בפנינו שתי אפשרויות פרשניות להסבר המשך העלילה, והבוחר יבחר.

קריאה אחת של הפרק אכן תציע שאליהו איננו משנה את עמדתו, אלא דבק בעמדתו המקורית שאין תקווה לעם השקוע בעבודה זרה ורדיפת נביאי האמת המנסים לעצור בעדם. לכן, הוא חוזר וכופל את דבריו במדוייק. גם מחוץ למערה, העולם איננו נראה לו טוב יותר או שונה מכפי שהבינו קודם לכן, והוא חוזר ומודיע לקב"ה שבעבור קנאתו לכבוד האב, הוא איננו יכול להיות יותר נביא לבנים. הקב"ה מקבל זאת, ומודיע לו שעליו למנות מלכים ונביא ואז יוכל לעזוב את הזירה, כפי רצונו. אליבא דגישה זו, הקב"ה מודה להערכתו של אליהו שרוב עם ישראל שקוע בעבודה זרה, וכי יש רק שבעת אלפים איש שברכיהם "לא כרעו לבעל" ושפיהם "לא נשק לו" (י"ט, יח) ורק הצדיקים יזכו לחיות.

גישה זו המניחה שאליהו ממשיך להחזיק בעמדתו השלילית רואה את מינויו של אלישע כמחליפו של אליהו כמרכיב המרכזי בסדרת מינויי דור ההמשך. מינוי המלכים נועד לאפשר את הענשת ישראל, אך העמדתו של אלישע כנביא מאפשרת לאליהו לפרוש מתפקידו כי נמצא לו מחליף. מרגע שאלישע יצטרף לאליהו, ילך אחריו ויהיה מוכן לנבואה, אליהו יוכל לעזוב את העולם. ואכן, מיד לאחר מינויו של אלישע, אליהו עולה בסערה השמימה ועוזב את העולם הזה. אם נדבר במונחי ההשוואה שנקטנו בהם לעיל, אליהו נשאר במחנהו של יונה וממשיך את המדיניות של מידת הדין מבלי לשנות את עמדתו.

לחילופין, ניתן להציע קריאה אחרת, הרואה את תשובתו השניה של אליהו באור שונה לגמרי ומציבה אותו במחנה של משה רבינו ביחס להמשך הדרך. כשם שמשה שינה את דרכו לאחר המפגש הראשון בחורב וחזר לעולם העשייה על מנת לגאול את ישראל ובדרך זו זכה למפגש השני של נקרת הצור, כך יש לראות את דרכו של אליהו באור דומה. אף עליו עובר מהפך בפגישה הראשונה והסוליפסיסטית בחורב, ובעקבותיו הוא מכיר בצורך לפעול עבור עם ישראל. אמנם, המלים שאליהו אומר בשני המפגשים הן אותן המלים אך משמעותן משתנית מן הקצה לקצה לאור שינוי הנסיבות. במצבו הראשוני של ניתוק מן העולם והעם בשינה במערה, לא יתגלה אליו האלקים, אלא רק יצווה אותו לצאת החוצה ולהתחבר לעולם. לאחר מכן, כשיצא החוצה, מתוך הבנת משמעות היציאה כאימוץ דרך חדשה הפונה לעם, תבוא הרוח האלוקית ותעבור על פניו. בעמידתו בחוץ, תהיה משמעות שונה לתשובתו, אף אם המלים עצמן זהות; כשהיא נאמרת בחוץ, ניתן לראותה כבקשת תיקון עבור העם מאת הנביא הפונה לאלקיו ובכך לראות את עמידתו של אליהו בחורב כנביא המבקש על מצבם הירוד של ישראל. מבחינה זו, התיצבותו מחוץ למערה ואזכור חטאי ישראל מקרבת אותו לעמידתו של משה העולה להר על מנת להתערב לטובת העם ומבדילה אותו ממצבו של יונה הנרדם בירכתי הספינה.

מבחינה זו, תגובת הקב"ה המורה לו לשוב לתוככי העולם, למנות מלכים ולהשפיע בכך על ישראל באה בעקבות השוני שחל בתפיסתו של אליהו והיא מורה לו כיצד להשתלב בעולם ולהשפיע על הנעשה בו. לפני שיוכל לעזוב את העולם, נדרשת מעורבותו במהלך ההיסטורי. הצווי "לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם" (י"ט, טו) איננה באה לאפשר הסתלקות אישית אלא מהווה צווי על פעולה בעולם ודומה לנאמר למשה בסנה "לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות ג', י). אף שם, הנביא הבורח מן העולם מתוך יאוש הוכרח על ידי הצווי האלקי לשוב ולהתיצב לפני מלכים, ואף כאן עליו לשוב לדרך ההיסטורית לנקוט פעולה כלפי מלך ממלכי האומות שתשפיע על ישראל. תוצאת המהלך תהיה שונה כי מצבם של ישראל בדורו של אליהו שונה ממצבם במצרים, אך העקרון זהה.

בנקודה זו, מן הראוי לעמוד על דמותו של אליהו כגואל העתידי. דימוי זה נסמך כמובן על הפסוק במלאכי המדבר על שליחתו של אליהו לפני בוא יום ד' הגדול והנורא. עם זאת, הוא מתחזק לאור ההקבלה שבינו לבין משה. עמידתו של אליהו בחוץ מקבילה למעמד נקרת הצור, אך נקודה אחת מרכזית שונה בה והיא שמשה פוגש את הקב"ה לאחר שהגן על ישראל והצילם מכליה ואילו אליהו מקטרג עליהם. הקב"ה מביא את אליהו לידי הכרה בחשיבות המעורבות בעולם, אך אליהו אינו זוכה להביא לידי גאולת ישראל בעת שהקב"ה נגלה עליו. ייתכן לשער שתפקיד הגואל העתידי יביא גם דבר זה על תיקונו והגנת אליהו על כבוד הבן לעתיד לבא תשלים את המהפך שהקב"ה מדריך אותו אליו ככאשר הוא מורה לו לצאת החוצה מן המערה.