פרשת פקודי - השראת השכינה במשכן

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת פקודי

נימה מרירה במקצת מלווה את סיומו של ספר שמות - למרות חזרת השכינה אין משה רבנו יכול להיכנס למשכן (מ; לד-לה)! האם משהו איננו כשורה? האם משה אינו ראוי לכך?

על מנת לענות על שאלה זו נבחן בשיעור זה הקבלה טקסטואלית של פרשת פקודי ופרשת משפטים, אשר תסייע בהבנת הקשר התוכני שבין ספר שמות, ספר ויקרא וספר במדבר.

הקדמה

פסוקי הסיום של פרשת פקודי מהווים ראיה שאין להפריכה לשיטת רמב"ן כי המשכן הוא מכשיר להתמדת חוויית מעמד הר סיני. נתחיל את שיעורנו בהקבלה שבין תיאור השראת השכינה במשכן לתיאור הדומה של השראת השכינה על הר סיני (בפרשת משפטים).

המקבילה

הפרק המסיים את פרשת פקודי מתאר את הקמת המשכן על ידי משה רבנו ביומו הראשון של חודש ניסן (של השנה השנית ליציאת מצרים, ראה מ; א-לג), וספר שמות מסיים את תיאור האירועים במילים:

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ; לד).

תיאור דומה של הר סיני אנו מוצאים בעליית משה אל ההר בפרשת משפטים:

"ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר, וישכֹן כבוד ה' על הר סיני..." (כ"ד; טו-טז).

את הר סיני מחליפים אפוא אוהל מועד והמשכן, שכן תפקידם של הר סיני ושל המשכן זהה - לשמש תווך שבו יכולים בני ישראל 'להיפגש' עם השכינה.

יתרה מזאת: כפי שכבר הזכרנו בשיעורנו לפרשת תצוה, בשני המקומות המפגש איננו ישיר והאדם חייב להיות מוגן מפני הקב"ה על ידי הענן.

דא עקא, נראה שהפסוקים הבאים בשני המקומות הורסים את ההקבלה. בהר סיני משה נכנס ממש לתוך הענן:

"וישכֹן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן... ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כ"ד; טז-יח).

בעוד שבפרשת פקודי לא יכול משה לבוא אל האוהל:

"ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן..." (מ; לה).

ברור שהמקבילה הייתה משכנעת הרבה יותר לו הסתיים ספר שמות בצורה דומה, דהיינו בקריאה של הקב"ה למשה להיכנס למשכן, בדיוק כשם שקרא לו להיכנס לענן בהר סיני. האם ירדה דרגתו של משה? ושמא ירדה דרגתו של המשכן עצמו? כל שדרוש על מנת לענות על שאלה זו הוא פשוט להפוך דף ולעיין בפסוק הפותח את ספר ויקרא:

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א; א, וראה רשב"ם, רמב"ן ואבן עזרא לשמות מ; לה ולויקרא א; א).

על מנת להשלים את ההקבלה בין המשכן והר סיני יש לקחת את הפסוק הראשון של ספר ויקרא ולחברו לסופו של ספר שמות, כפי שמדגימה הטבלה:

הר סיני (כ"ד; טו-יח)

המשכן (שמות-ויקרא) 

הענן מכסה את ההר

הענן מכסה את המשכן 

כבוד ה' שורה על ההר

כבוד ה' ממלא את המשכן 

משה ממתין לקריאה מה'

משה איננו יכול להיכנס 

ה' קורא למשה

ה' קורא למשה (ויקרא א; א) 

משה נכנס לענן

משה נכנס למשכן 

הקב"ה מדבר עם משה

הקב"ה מדבר עם משה 

אם אכן נכונה הקבלה זו, כי אז הפסוק הפותח את ספר ויקרא שייך, למעשה, לסופו של ספר שמות! מדוע, אם כן, מתחילה התורה ספר חדש באמצע סיפור?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו לשוב לפסוקים החותמים את ספר שמות.

'פינַלה' כפול

הבנתנו שהפסוק הראשון של ספר ויקרא הוא, למעשה, ההמשך של שמות מ; לד-לה הייתה ודאי נכונה לו הפסוקים מ; לד-לה אכן היו חותמים את ספר שמות. אלא שפסוקים אלה אינם פסוקיו האחרונים של הספר! לאחריהם מופיעים שלושה פסוקים נוספים (לו-לח), הנראים כמפריעים לרצף ההגיוני של הכתובים. הבה נעיין בפסוקים אלה:

"ובהֵעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יֵעלה הענן, ולא יסעו עד יום הֵעלֹתו. כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (מ; לו-לח).

כקודמיהם, דנים גם פסוקים אלו בענן שכיסה את המשכן, אולם הם מתייחסים להיבט שונה לחלוטין שלו - להשפעתו על מסעם של בני ישראל במדבר.

יתר על כן: פסוקים אלה אינם במקומם הנכון! אנו יודעים בדיוק היכן הם אמורים להיות. הבקיאים בפרשת בהעלותך יכולים לשים לב שהכתוב בספר במדבר חוזר עליהם כמעט במדויק בתיאור מסע בני ישראל במדבר:

"וביום הקים את המשכן כִּסָּה הענן את המשכן לאהל העדֻת, ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בֹּקר... ולפי הֵעלות הענן מעל האֹהל ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכֹּן שם הענן שם יחנו בני ישראל..." (במדבר ט; טו, יז).

פסוקים אלה שייכים ללא ספק לספר במדבר, שהרי הם מתארים את מסע בני ישראל במדבר. שימו לב שהפרק הבא בספר במדבר (י; א-לו) עוסק במסע מהר סיני עצמו.

למרות זאת ראה הכתוב לנכון לחתום את ספר שמות בשלושה פסוקים אלו, משום ש'חוקי המסע' המתוארים בהם הם תוצאה ישירה של שכינת הענן על המשכן.

שתי הפניות

ראינו עד כה שחמשת הפסוקים האחרונים של ספר שמות מתחלקים לשני נושאים נפרדים, שכל אחד מהם מפנה לספר אחר מחמשת חומשי התורה: חלק א - מ; לד-לה - מתאר את הענן השוכן על המשכן וממשיך בספר ויקרא, ואילו חלק ב - מ; לו-לח - מתאר את הקשר שבין מסע בני ישראל ובין הענן, והוא ממשיך בספר במדבר.

ניתוח זה מגלה לעינינו מבנה מעניין. ספר שמות מסתיים בשתי 'הפניות': הראשונה - לספר ויקרא, והשנייה - לספר במדבר.

מבחינת הרצף הנושאי של הכתובים יש להפניה כפולה זו משמעות רבה. כזכור, לאחר יציאת מצרים היו לקב"ה שתי תכניות עבור עם ישראל: קבלת התורה בהר סיני והמסע לארץ ישראל (וכיבושה).

כתוצאה מחטא העגל הופרה ברית סיני, והקב"ה איים להסיר את שכינתו מעל בני ישראל. לולא התערבותו של משה רבנו לא היו בני ישראל מקבלים את שאר המצוות ולא היו זוכים לסיוע ישיר בכיבוש הארץ (ראה ל"ג; א-ז ושיעורנו לפרשת כי-תשא).

עתה, לאחר בניית המשכן וחידוש השראת השכינה, יכול הקב"ה לשוב לשתי תכניותיו המקוריות: בספר ויקרא מקבלים בני ישראל את המצוות, ואילו בספר במדבר הם נוסעים יחד עם השכינה.

מעתה יש להשראת השכינה השפעה כפולה.

בראש ובראשונה יש לשכינה השפעה על המשכן עצמו, אשר מתוארת בספר ויקרא: השראת השכינה במשכן מאפשרת לאדם להתקרב לקב"ה ולהקריב לו קרבנות (פרשות ויקרא, צו); אוסרת על הטמאים להיכנס למשכן (שמיני, תזריע, מצורע); מזקיקה כפרה מיוחדת למשכן מדי שנה, ביום הכיפורים, ואוסרת את ההקרבה מחוצה לו (אחרי מות); ויוצרת קדושה המתפרשת על פני שלושה תחומים שונים: קדושת האדם (קדושים), קדושת הזמן (אמור) וקדושת המקום (בהר).

אך להשראת השכינה יש גם השפעה על 'המחנה', המתוארת בספר במדבר. השראת השכינה במשכן מעלה את מחנה ישראל כולו לדרגה גבוהה יותר. מחנה ישראל מסודר מסביב למשכן (פרשות במדבר, נשא) במהלך מסעם אחרי הענן (שמעל המשכן) במדבר (בהעלותך). לולא חטאו בני ישראל היה ספר במדבר מסתיים בכיבוש הארץ (מטות-מסעי). חלף זאת מתאר הכתוב את הסיבות שבגינן לא זכה אותו הדור להיכנס לארץ (שלח, קרח), ואף את מאורעות השנה הארבעים (בלק, פינחס).

יום אחד בשלושה ספרים

מבנה זה גם מסביר מדוע מתוארים מאורעות ראש חודש ניסן (של השנה השנית) - יום הקמת המשכן - בשלושה ספרים שונים.

בסיום ספר שמות (מ; א-לה) אנו מוצאים את הציווי להקים את המשכן באחד בניסן - החותם את סדרת ציוויי המשכן שבפרשות תרומה, תצוה וויקהל - ואת השראת השכינה במשכן, המעידה על שיבתה לעם ישראל למרות חטא העגל.

בויקרא ט; א - י; ז אנו מוצאים פירוט של הקרבנות המיוחדים שהוקרבו ביום השמיני של ימי המילואים, שהיה, לדעת רוב המפרשים, האחד בניסן. קרבנות אלה והמאורעות הטרגיים שאירעו ביום זה (מותם של נדב ואביהוא) קשורים למצוות רבות המוזכרות בספר ויקרא, ועל כן מסופר עליהם בספר זה.

חלק מן המתנות שהביאו הנשיאים למשכן ביום חנוכתו - "שש עגלות צב ושני עשר בקר" (במדבר ז; א-ד) - שימשו את הלוויים בהסעת המשכן תוך כדי מסעם של בני ישראל במדבר, ועל כן הן מוזכרות בספר במדבר (ז; א-פט).

לסיכום: התורה העדיפה למקם כל אחד מן המאורעות השונים שאירעו בראש חודש ניסן בספר שאותו הוא הולם מבחינת נושאו. אי"ה נשוב לנושאים אלה בשיעורינו לויקרא ולבמדבר.

שאלות לעיון נוסף

א. שים לב לחשיבותו של אחד בניסן בפרק מ של ספר שמות. השווה את בחירת הקב"ה בתאריך זה לפרשת החודש (שמות י"ב; א-כ). על חשיבותו של תאריך זה ראה גם דה"ב כ"ט; א-יז.

ב. השווה לשמות כ"ט; מה-מו את הנקודות העיקריות שהוזכרו בשיעור מבחינת המטרה של יציאת מצרים - עבודת ה' במדבר או ירושת הארץ המובטחת (ראה גם שמות ג; ו-יב).

ג. בדומה להקבלה הטקסטואלית בין המשכן וגן העדן (שהראינו בשיעור לפרשת ויקהל), ניתן להקביל בין המשכן לבין תיאור מעשה הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית. לדוגמה: "ותֵכֶל כל עבודת משכן אהל מועד..." (ל"ט; לב), "וירא משה את כל המלאכה..." (ל"ט; מג). כמה מדרשים מסבירים שהמשכן הוא השלמת מעשה הבריאה. הסבר - על בסיס שיעור זה - כיצד הוא מהווה השלמה כזאת.

תכנית המשכן בכללותה חוזרת שבע פעמים בספר שמות: בפרשות תרומה-תצוה: כה; י - ל; לח, ל"א; ז-יא; בפרשות ויקהל-פקודי: ל"ה; יא-יט, ל"ו; ח - ל"ט; לב, ל"ט; לג-מב, מ; א-טז, מ; יז-לג. השווה גם זאת לתיאור שבעת ימי בראשית.

מה הקשר בין חזרה זו לבין אזכור מצוות השבת החותם את יחידת ציווי המשכן (ל"א; יב-יז) ופותח את יחידת בניין המשכן (ל"ה; א-ד)?

ד. הדרגה הגבוהה ביותר של התגלות שחוו משה (ל"ג; יא) ובני ישראל בהר סיני (דברים ה; ד) ידועה בשם 'פנים בפנים'. כששינה הקב"ה את תכונותיו לי"ג מידות הרחמים (שמות ל"ג; יז - ל"ד; ט) הוא קבע כי מעתה לא יוכל עוד האדם לראות את פניו אלא רק את אחוריו (ל"ג; כ-כג).

השווה את כלי המשכן לפניו של האדם, לדוגמה: המנורה מקבילה לעיניים, השולחן לפה וכו'.

האם, לדעתך, יכול המשכן לייצג את פני ה'? מהו תפקיד הארון בהקבלה זו? מהו תפקיד מכסה עורות העזים? ומה תפקידם של הפרוכת, המסך לפתח המשכן ושאר הגבלות הגישה?

האם זה היה מבנה המקדש לפני חטא העגל לפי רש"י? ומה יאמר על כך רמב"ן?

הנושא של ספר שמות

דנו עד כה בשלושה נושאים עיקריים בספר שמות: יציאת מצרים - פרקים א-י"ז; מעמד הר סיני - פרקים י"ט-כ"ד, ל"ב-ל"ד; המשכן - פרקים כ"ה-ל"א, ל"ה-מ.

לאור שיעור זה ניתן להראות קשר נושאי בין שלושת החלקים.

בעזרת התהליך של יציאת מצרים קיים הקב"ה את הברית עם האבות (הנושא של ספר בראשית) על ידי גאולת ישראל משעבוד מצרים לשם הפיכתם לעם סגולה.

כדי שיהיו עם סגולה, נכנסים ישראל עם הקב"ה בברית הר סיני (פרקים י"ט-כ"ד), שם הם מקבלים את המצוות אשר יעצבו את אופיים הלאומי והאישי ויהפכו אותם לעמו המיוחד של הקב"ה.

המשכן, המסמל את מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בהר סיני, משמש כלי שדרכו יכולה מערכת יחסים זו להתמיד. על אף שחטא העגל יצר ספקות באשר ליכולתם של בני ישראל לעמוד בתנאים שהציבה בפניהם הברית, אפשרו להם התנאים החדשים של הלוחות השניים לבנות את המשכן, שאליו שבה השכינה.

פסוק חשוב בפרשת תצוה מדגיש נושא מקיף זה. בשיעור לפרשת תצוה הסברנו שפרקים כ"ה-כ"ט מהווים יחידה נפרדת בתוך יחידת ציווי המשכן, שאותה כינינו 'יחידת השכינה' (השווה כ"ה; ח עם כ"ט; מה). לאחר הפסוק החותם יחידה זו, "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים" (כ"ט; מה), מופיע פסוק מסכם חשוב:

"וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשָכני בתוכם, אני ה' א-להיהם" (כ"ט; מו).

פסוק זה משקף את הנושא המקיף והעיקרי של ספר שמות. הוא מקשר את יציאת מצרים, מתן תורה והמשכן עם מושג השכינה. קשר זה מגיע לשיאו בנוכחות השכינה; כך היה במעמד הר סיני, וכך יהיה גם במשכן.