פרשת פקודי: ושקלים המטרה הרוחנית של מחצית השקל

  • הרב נחמיה רענן

פרשת פקודי פותחת בספירת מלאי של החומרים שנאספו על ידי בני ישראל לצורך בניית המשכן:

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה..

(שמות, ל"ח, כא).

הפסוקים מסכמים את כמות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו מבני ישראל לצורך בניית המשכן:

(כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

(כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן.

(כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

(כט) וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל.

(שם).

הפסוקים מדגישים את ההבדל שבין תרומת הזהב (פסוק כד) והנחושת (פסוק כט) לבין תרומת הכסף (פסוקים כה -כו): הזהב והנחושת נתרמו במסגרת התרומה החופשית, שהתבססה על נדיבות הלב של בני ישראל; הכסף, לעומת זאת, נתרם במסגרת מפקד בני ישראל שבמהלכו כל אחד ואחד מבן עשרים שנה ומעלה היה חייב לתרום מחצית השקל (שמות, ל', יא - טז). פרשיית מחצית השקל נמצאת בתחילת פרשת כי תשא, והיא נקראת בנוסף לכך גם בפרשת שקלים:

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.

(יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.

(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

(שמות, ל', יא - טז).

ר' נתן, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב, מבאר שלמפקד בני ישראל הייתה מטרה רוחנית:

וְזֶה בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם" (שמות, ל', יא) וְכוּ'. כִּי הַמִּנְיָן הוּא כְּדֵי לְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם וּלְכָלְלָם יַחַד, כָּל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה...

("ליקוטי הלכות", הלכות שותפים בקרקע, הלכה ה' אות כה).

מטרת המפקד הייתה לאחד את כל ישראל, כיוון שהמפקד מתייחס לכל אחד ואחד ומצרף אותו למניין הכללי. על פי דברי ר' נתן נוכל להבין את לשון "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, ל', יא): המפקד מנשא את כל אחד מהיחידים בכך שהוא מקשר אותו לכל ישראל. ר' נתן מסביר, לאור זאת, את העובדה שהמניין היה בחצאי שקלים ולא בשקלים שלמים:

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁקָלִים, בְּחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא. שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁקָל דַּיְקָא, וְכָל אֶחָד יִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא, וְהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד נוֹתֵן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, "מַחֲצִית" דַּיְקָא שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַחֲבֵרוֹ שֶׁחֲבֵרוֹ יַשְׁלִימוֹ, וְעַל כֵּן כָּל אֶחָד אֵינוֹ נוֹתֵן רַק מַחֲצִית דַּיְקָא; אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר שֶׁיִּתֵּן אֶחָד בְּעַד חֲבֵרוֹ, כִּי נִזְהֲרוּ "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות, ל' טו). כִּי הָאֱמֶת שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהַשְׁלִים חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר כַּוָּנַת הַמִּנְיָן, כְּדֵי לְכָלְלָם וּלְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם זֶה בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה.

(ליקוטי הלכות, שם).

המניין נעשה באמצעות מחצית השקל כביטוי לעובדה שכל אחד מהיחידים הוא רק "חצי": כל אחד מישראל צריך לראות את עצמו כמציאות חלקית ששלמותה תלויה בהשתייכותה לכלל ישראל.

על פי הסברו של ר' נתן, נוכל להבין את המתואר בפרשת פקודי שבכסף הפקודים השתמשו ליצוק את אדני המשכן (שמות, ל"ח, כז): האדנים הם הבסיס שעליהם עמד מבנה המשכן כולו. העובדה שבסיס המשכן נעשה מכסף הפקודים מבטאת את הרעיון שהתשתית למציאות המשכן בישראל היא תודעת הערבות.

ישנם סיפורים רבים שממחישים את רעיון הערבות בעם ישראל. אחד מהיפים שבהם הוא הסיפור על הספר של החוזה מלובלין:

החוזה מלובלין. געוואלד. החוזה מלובלין, הלב רועד. הלב רועד...

כולנו יודעים שמזמן חורבן בית המקדש לא הייתה חבריא קדישא כזו כמו בלובלין. הרבי מלובלין אמר על עצמו שיש לו את הנשמה של אליהו הנביא. רק אין לו נבואה ממש מכיוון שהוא בחוץ-לארץ.

היו לו חמשת אלפים חסידים, בעלי רוח הקודש.

היו לו גם אלפים אלפים חסידים יהודים פשוטים.

שאלו פעם את רבי נפתלי מרופשיץ:

מדוע לא הבאתם את המשיח?

והוא אמר:

אגיד לכם את האמת. היה כל כך טוב ששכחנו להביא אותו.

כמובן זו לא האמת ממש, אבל כך הוא אמר.

אנחנו יודעים שהרבי מלובלין רצה להביא את המשיח כל הזמן, אבל הרבי מרופשיץ היה אומר לפעמים מילתא דבדיחותא.

כשהחוזה מלובלין היה צריך סַפָּר, אז היה ממש פחד. שמא יהודי שהוא לא קדוש יגע בראשו הקדוש של החוזה מלובלין, וזה יכאב לו כמו אש, כמו שמישהו שורף אותו.

בערב יום טוב, כשהחוזה מלובלין היה צריך להסתפר, אז כל הספרים הלכו למקווה, אמרו תהלים ועשו תשובה. לא יאומן. והלוואי שאחד מהם יזכה לעשות את העבודה, לנגוע בראשו של החוזה מלובלין.

פעם בערב חג אמר החוזה: אני צריך להסתפר.

כל הספרים הלכו למקווה, בוכים בדמעות שליש, עושים תשובה.

בכל פעם שמישהו מהספרים נכנס ורק נוגע בראשו של החוזה מלובלין, הוא ממש כאילו נשרף. הוא אומר: אוי, אוי, אוי...

והחוזה אמר: רבותי, תביאו לי סַפָּר...מוכרחים.

אז מה אפשר לעשות. הלכו לרחוב וחיפשו סַפָּר.

פתאום הם ראו - כמו שאומרים בלשוננו - איזה היפי, נחמד, עם שערות ארוכות. רואים עליו שהוא אינו מי יודע מה...רואים שהוא לא בא מהמקווה.

ויש לו שלט שכתוב עליו: מרפא ברחוב, סַפָּר ברחוב.

והם שואלים אותו: אתה מוכן לעלות למעלה, לעשות תספורת לרבנו הקדוש?

- כמובן, מדוע לא?!

רואים עליו שהוא יהודי שלא יודע כלום. אבל הוא כנראה יהודי תמים. "תמים היה בדורותיו".[1]

החוזה מלובלין היה בבחינת משיח. "והריחו ביראת ה'".[2] ברגע שהסַפָּר נכנס, ממש הרגישו שהחוזה מלובלין מתמוגג, מתמוגג.

הוא אמר כל הזמן: או, או, או... או, או, או...

בכל פעם שהספר נגע באצבעותיו בראשו של הרבי הוא היה אומר: או, או, או... או, או, או...

אחרי שהוא גמר את העבודה, הרבי ברך אותו. והחסידים רצו לדעת מי הוא.

אז נכנסו איתו לאיזה קרעטשמע [בית מזיגה], וכמובן, נתנו לו "ארבע כוסות", ומשום "ספק ספיקא" נתנו לו עוד פעם "ארבע כוסות", עד שהוא היה קצת מבוסם.

ואז שאלו אותו: ובכן, סַפָּר נחמד, מי אתה?

הוא פתח את החולצה שלו, וראו על הגב שלו צלקות נוראות. ממש כמעט אי אפשר היה להסתכל.

הם שאלו אותו: איפה קיבלת צלקות נוראות כאלו?

וכך הוא סיפר להם:

אתם יודעים, אני מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר. אני גר ברחוב. פעם באתי לאיזה כפר נידח, וראיתי, נעבעך, יהודי אחד, והמשטרה עומדת עליו. ושבעה ילדים ואשתו בוכים עד לב השמים. משהו קרה שם בכפר, מישהו גנב או רצח, וכמובן, באותם הימים - היהודי הראשון שרואים אומרים שהוא עשה את זה...

הם שפטו אותו למאה מכות עם שוט.

והספר ממשיך: אני רופא. אני יודע. אני מסתכל על היהודי ואני יודע שאחרי עשרים וחמש מכות הוא מת.

וחשבתי לעצמי: אני אין לי אישה, אין לי ילדים. וניגשתי למשטרה ואמרתי: אתם טעיתם, אני עשיתי את זה...

תיכף הם אמרו לו: תסלח לנו, טעינו, ולקחו אותי.

והתחילו להכות אותי מכות רצח.

לצערי, לא ידעתי שאני גם כן לא כל כך גיבור.

כשהגעתי לארבעים ותשעה מכות, ידעתי שאני מת...

ואמרתי: רבונו של עולם, הייליגער טאטע אין הימל (= אבא קדוש שכשמים), לא לכבודי, לא לכבודי אני מקבל מכות. אני מקבל מכות רק לכבודך...

אני לא מכיר את היהודי הזה. אני עושה את זה לכבוד עם ישראל. אני עושה את זה כדי להציל יהודי שיש לו ילדים, שיישאר בחיים.

רבונו של עולם, רחם עלי שלא אמות...

איכשהו אני עוד חי. ואלו הצלקות...

עם ישראל מקודש בשתי קדושות:

הקדושה של החוזה מלובלין,

והקדושה של הסַפָּר, שמוכן לקבל מכות בשביל יהודי אחר...

איזו ארץ קדושה יש לנו.

יש לנו הרבה צדיקים ששומרים תורה ומצוות ולומדים יומם ולילה,

אך יש לנו גם דור של סַפָּרִים. החיילים הקדושים. נעבעך, עם כל הצלקות שלהם, עם כל המסירות נפש שלהם.

(יחד כולם קדושה, הרב שלמה קרליבך, ירושלים תשס"ג עמודים 64 – 68) 

 



[1]   בראשית, ו', ט.

[2]   ישעיה, י"א, ג.