פרשת פקודי - מדוע מסיימת התורה את ספר שמות בתיאור המסעות?

  • הרב חנוך וקסמן

פרשת פקודי - מדוע מסיימת התורה את ספר שמות
בתיאור המסעות? / הרב חנוך וקסמן

א.

ספר שמות נחתם עם בניית המשכן. אחרי שמצווה הקב"ה את משה לבנות את המשכן ומפרט לו את סדר הבנייה (מ', א-טז), מספרת התורה שמשה השלים את הציווי הא-לוקי:

"ויהי בחֹדש הראשון בשנה השנית באחד לחֹדש הוקם המשכן". (מ', יז)

התורה ממשיכה בתיאור מפורט של בניית המשכן, ומדגישה את נאמנותו של משה למשימה. לאחר הפסוק המצוטט לעיל, מובאות שמונה פרשיות, אשר כל אחת מהן מתארת כיצד בנה משה חלק אחר של המשכן שהוזכר בציווי המקורי (מ', א-טז). לאחר כל פרשייה מופיעה "פרשה סתומה" - הפסקה מסורתית בטקסט (מ', יז-לג); כל אחד משבעת הקטעים הראשונים מסיים במילים "כאשר צוה ה' את משה"; והקטע השמיני מסיים ב"ויכל משה את המלאכה" (לג). נראה בבירור שהתורה רוצה להעמידנו על כך שמשה, עבד נאמן לקב"ה, השלים את הציווי באופן מושלם. הוא לא פספס שום שלב בדרך.

בשלב זה, אחרי שהושלמו 'הוראות' הבנייה והסתיים הביצוע, אנו מגיעים אל מה שנתפס כשלב השלישי של בניית המשכן: הפן הא-לוהי - השראת השכינה במשכן. וכך כתוב:

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". (לד-לח).

כפי שמעיר הרשב"ם על פסוק לה, נראה כי הקב"ה יורד לארץ כדי לחנוך את המשכן שזה עתה נבנה ולקדש אותו ע"י השראת שכינתו בו.

אם כן, ניתן לתאר את מבנה הפרק האחרון של ספר שמות, המתאר את בניין המשכן בפועל, כמורכב משלושה שלבים:

1. חלק ראשון (א-טז) - ההוראות.

2. חלק שני (יז-לג) - הביצוע.

3. חלק שלישי (לד-לח) - השכנת כבוד ה' במשכן באופן פומבי - הקדשתו של המשכן שהושלם זה עתה.

דא עקא, שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים ממבט ראשון.

ב.

החלוקה בין הוראות הבנייה (א-טז) לבין ביצוען (יז-לג) מובילה לציפייה פשוטה, שכל שמופיע בהוראות יופיע גם בתיאור הבנייה בפועל. ציפייה זו מתחזקת על רקע הביטויים בהם בוחרת התורה לתאר את אופן הביצוע: "כאשר ציווה ה' את משה" (החוזר שבע פעמים), ו"ויכל משה את המלאכה".

יתר על כן, שמונת הפרשיות הקצרות, אשר כל אחת מהן מתארת הרכבת כלי אחד או חלק מסויים מהמשכן, מקבילות במספר, בתוכן ובסדר לשמונת הפסוקים (א-ח) המתארים את הציווי על בניית הכלים והרכבת המשכן. הקבלה זו בולטת לאור הפסוק המבחין בין חלק ההוראות לבין חלק הביצוע - "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה" (טז).

דווקא על רקע הציפייה הפשוטה כל כך, בולט הקושי שיהווה את עיקר ענייננו. מבט חטוף על הפסוקים מספיק כדי להיווכח שהוראות הבנייה כוללות שבעה פסוקים שאין להם מקבילה בתיאור הבנייה בפועל. לאחר שהקב"ה מצווה את משה על בניית המשכן והכלים (א-ח), הוא מצווה אותו למשוח את הכלים וחלקי המשכן, פעולה שאמורה בעצם לקדש אותם (ט-יא). בשלב זה, הקב"ה מצווה את משה על הכוהנים: להביא אותם אל פתח אוהל מועד, לרחוץ אותם, להלביש אותם ולחנוך אותם לקראת עבודת הקודש (יב-טו). למרבה ההפתעה, ציוויים אלו כלל אינם נזכרים בחלק הביצועי! הטבלה הבאה ממחישה את הקושי שביחס בין החלקים:

המשימה

הוראות

ביצוע

הרכבת המשכן והכלים

א-ח

יז-לג

משיחה והקדשה

ט-יא

?

הכנת, ומשיחת הכוהנים

יב-טו

?

בעוד שסידורו הפיזי וארגונו של המשכן מתוארים באופן מפורט ביותר, לא נזכרים בחלק הביצועי ההקדשה והכנת הכוהנים - התהליכים שנדרשו לפעילותו המעשית.

אי-ההתאמה בין שני החלקים מעורר קושי: מדוע מדגישה התורה שמשה מילא את משימתו באופן מושלם, אם כלל לא ביצע את הציווי על הקדשת הכוהנים? לחילופין, אם משה אכן הקדיש את הכוהנים כאשר ציווהו ה', מדוע לא סיפרה זאת התורה בתיאור הביצוע שבפרק מ'?

תעלומת ההיעלמות של הקדשת הכוהנים יכולה להסב את תשומת ליבנו לבעיה נוספת במבנה פרק מ' וברצף הסיפורי שלו. כדי לעמוד על בעיה זו, ניזכר בתיאור הקדשת הכוהנים ובפירוט ההכנות הנצרכות לתפקוד היומיומי של המשכן, כפי שתוארו בפרשת תצווה.

בפרשת תצווה פירטה התורה את סדר ימי המילואים - הימים שבהם אהרן ובניו הוקדשו והוסמכו לעבודה. מלבד הקרבת מספר קרבנות, תהליך ההקדשה כלל גם הכנה של אהרן ובניו בדרך מאוד מיוחדת (ראה כ"ט, א): הקב"ה מצווה על משה להביאם לפתח אוהל מועד, לרחוץ אותם ולהלבישם בבגדי הכהונה החדשים (כ"ט, ד-ט). במילים אחרות, אנו מוצאים כאן לראשונה את ההוראות המדוייקות המופיעות מאוחר יותר גם בציוויים שבפרשתנו, אך נעדרות לחלוטין מתיאור הביצוע שבסוף הפרשה.

ההוראות הארוכות שבפרשת תצווה מסתיימות בציווי על קרבן יומיומי שצריך להיות מוקרב בפתח אוהל מועד, ובהצהרה הבאה של הקב"ה:

"עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אֹהל מועד לפני ה'... ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבֹדי. וקִדשתי את אֹהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-לוהים. וידעו כי אני ה' א-לוהיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם...". (מב-מו)

נראה שפסוקים אלו מופיעים דווקא כאן כיוון שנוכחות ה' בביתו, הימצאות השכינה בתוך אוהל מועד, תלויה בתפקוד היומיומי של המשכן. כתוצאה מפעילות הכוהנים ומהקרבת הקרבנות, שכינתו של הקב"ה מופיעה בפתח אוהל מועד, מקדשת את האוהל, נפגשת ("ונועדתי") עם בני ישראל ושוכנת בתוכם. פסוקים אלו מהווים את המסר העיקרי של פרק כ"ט.

למעשה, פרקים ח'-ט' בספר ויקרא, המתארים את שמונת ימי המילואים כפי שבוצעו בפועל, מאששים עובדה זו. פרק ח' מפרט את הבאת אהרן ובניו לאוהל מועד, את הקדשתם ואת שאר פרטי הכנתם לעבודה במשכן (ח', א-יג), וכהשלמה לסיפור זה - פרק ט' מסתיים בהופעת כבוד ה' לעיני כל העם בפתח אוהל מועד, ובהתגלות בדמות האש האוכלת את הקרבנות (ט', כג-כד). בספר ויקרא, אם כן, מתוארים ימי המילואים כפי שהיינו מצפים שהם יתוארו בפרשתנו: תיאור הקדשת הכוהנים, משיחת הכלים וקידושם, ולבסוף - כשיא המעמד - גילוי שכינה המוני.

מדוע השמיטה התורה חלקים כה חשובים של תהליך הקדשת המשכן? השמטה זו דורשת עיון-מחודש בהנחתנו הראשונה: האם הפסוקים שבסיום ספר שמות, המתארים את השכנת כבוד ה' על המשכן החדש (מ', לד-לח), אכן מתארים את סיום הקמת המשכן והשראת השכינה בו? מראש, כפי שכתב הרשב"ם, חשבנו שמטרת הקב"ה בציווי על בניית המשכן הייתה להשרות את שכינתו בתוך בני ישראל (ראה כ"ה, ח), ומטרה זו התממשה בסיום בניית המשכן, עם ההקדשה הא-לוקית שלו (כדברי רשב"ם). אולם, לאור הקשיים שהעלינו, הדבר נראה די קשה, כיוון שהתורה משמיטה חלק חשוב מתהליך ההכנה להתגלות - את משיחת הכלים והקדשתם ואת הקדשת הכוהנים.

מכאן, אם כן, עולה בעיה קשה במלוא חומרתה: מהי מטרת התגלות השכינה הפומבית והמיוחדת המוזכרת בסוף ספר שמות? אם מטרתה לא הייתה להגשים את הציפיות של ימי המילואים, לקדש את אוהל מועד ולחנוך אותו ולציין את המעבר מהכנה ובניין לתפקוד מלא - מהו, אפוא, עניינה?

ג.

הפתרון לבעיה הכפולה שלנו - חסרון הכנת הכוהנים בשלב הביצוע וזיהוי אופי ההתגלות בסיום ספר שמות - יכול להימצא בניתוח מדוקדק של המבנה הספרותי של החלק השלישי של פרק מ'. הגדרנו בתחילת השיעור שחלק זה עוסק בירידת השכינה למשכן ובהקדשתו ע"י הקב"ה. כעת, הבה נחזור לפסוקים:

"ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". (מ', לד-לח).

כפי שניתן לראות, אין בפסוקים שום אזכור להקדשה א-לוהית של המשכן. יתר על כן, במקום המשפט הצפוי הזה, מספרת לנו התורה שמשה לא היה יכול להיכנס לאהל מועד - מצב שלא היינו מצפים לו כלל.

כדי להוסיף למבוכה, התורה מסיימת את תיאור משה, המשכן והענן ביום שבו הוקם המשכן, ועוברת - ללא שום קשר לכאורה - לתיאור התארגנות בני ישראל למסעות במהלך נדודיהם במדבר. על פי התיאור שבפסוקים, הקב"ה סימן לבני ישראל להמשיך במסע ע"י העלאת הענן, שהופיע לעיניהם ביום כעמוד ענן ובלילה כעמוד אש (מ', לו-לח).

ואכן, תיאור דומה מאוד של מסעות בני ישראל מופיע גם בספר במדבר, כאשר בני ישראל נוסעים מסיני ומתחילים לנדוד במדבר:

"וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאֹהל העדֻת, ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בֹּקר. כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה. ולפי העלות הענן מעל האֹהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכֹּן שם הענן - שם יחנו בני ישראל". (במדבר ט', טו-יז)

בדיוק כשם שנאמר בסוף ספר שמות שהענן כיסה את המשכן ביום הקמתו (מ', יז; לד), כך מסופר גם בספר במדבר (ט', טו) שהענן כיסה את המשכן ביום הקמתו. אולם קיים הבדל גדול בין שתי הפרשיות: בחומש במדבר, העוסק במסעותיהם של ישראל, תיאור הענן, האש וסימן הנסיעה בעזרת הענן העולה הוא המשך טבעי וישיר לאזכור הענן ביום הקמת המשכן. לעומת זאת, בספר שמות, המתאר את הקמת המשכן, תיאור הנדודים במדבר נראה כסטייה לא-ברורה מנושא הפרשייה - בניית המשכן והשראת השכינה בתוכו.

לבסוף, מבט חטוף בתחילת חומש ויקרא ישלים את שרטוט הבעיה. ספר ויקרא פותח בקריאתו של הקב"ה למשה:

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאֹהל מועד לאמר". (ויקרא א', א)

כפי שמסבירים רוב הפרשנים (ראה אבן עזרא וספורנו), הקריאה המיוחדת למשה נצרכה כיוון שנאסר עליו להיכנס לאוהל מועד בסוף ספר שמות (מ', לה). לכן, הקב"ה היה צריך לקרוא למשה ולהזמין אותו להיכנס לאוהל. לאור זאת, שלושת הפסוקים האחרונים של ספר שמות - תיאור הענן והאש בנסיעת בני ישראל - לא רק שאינם קשורים לנושא הפרשייה ומתארים אירועים מאוחרים-בזמן, אלא מפריעים לרצף הטקסט, וממוקמים בין האיסור למשה להיכנס לאוהל מועד לבין קריאת ה' אליו. מדוע, אם כך, מופיעים פסוקים אלו בסוף ספר שמות?

* * *

יש לשים לב לכך שהפסוקים שבסוף ספר שמות מקבילים במידה רבה לקטע מוקדם יותר בחומש. נתבונן על סיומו של אירוע נוסף המתואר בספר שמות - על הפסוקים האחרונים של מעמד הר סיני:

"ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכֹּן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". (כ"ד, טו-יח)

זהו סיום התיאור של מעמד הר סיני, בו עולה משה לקבל את "לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורֹתם" (יב). למעשה, התורה מתארת בפסוקים אלו תמונה המורכבת מחמישה מרכיבים:

1. משה פועל לבד (ראה כ"ד, יב-טו).

2. כבוד ה' המכוסה בענן שוכן על ההר ומכסה אותו.

3. משה מתעכב, לא יכול להיכנס לענן וממתין להזמנה האלוקית.

4. הקב"ה קורא למשה ומשה נכנס פנימה אל הענן.

5. בני ישראל רואים כיצד הר סיני עטוף כולו בעשן ובאש.

חמשת מרכיבים אלו הם בדיוק חמשת המרכיבים של התמונה המתוארת בסיום פרשתנו, בתפר שבין ספר שמות לויקרא. כשם שמשה פעל לבדו בהר סיני, כך הוא גם הרכיב את המשכן בלי כל עזרה (מ', יז; לד); באותו אופן בו כיסה הענן את ההר, מכסה הענן גם את המשכן (מ', לד-לה); כמו שמשה נכנס לענן שעל ההר רק אחרי שהוזמן פנימה, כך גם הוא לא היה יכול להיכנס לאוהל מועד עד שהקב"ה הזמין אותו (שמות מ', לח; ויקרא א', א); ולבסוף, הפסוקים האחרונים של הספר - שנראו לנו לא-קשורים למהלך הדברים - אף הם מקבילים לתיאור ההתגלות בהר סיני: בני ישראל רואים את המשכן עטוף כולו בכבוד ה', כשם שהם ראו את הר סיני עטוף בעשן ובאש. מוקד שלושת הפסוקים הללו אינו נעוץ בתיאור מסעות בני ישראל, אלא בתיאור ההתגלות ההמונית לכל העם.

מעתה, כל השאלות ששאלנו על המבנה והרצף הסיפורי של סיום פרק מ' מתבררות. אי-יכולתו של משה להיכנס אל המשכן כבר אינה מפתיעה (שהרי היא מקבילה לאי-יכולתו לעלות אל הר סיני), והוספת שלושת הפסוקים האחרונים כבר אינה מבלבלת (שהרי היא יוצרת הקבלה בין ההתגלות ההמונית בהר סיני לבין ההתגלות ההמונית באוהל מועד). התורה ניסחה את פסוקי סוף הספר בדומה לפסוקי מעמד הר סיני, כדי ליצור הקבלה בין שניהם. הספר אינו מסיים עם סתם אפיזודה ספרותית שאיננה קשורה למהלך הדברים, אלא הוא מסיים בתזכורת להר סיני, בחזרה מכוונת על עלייתו של משה לקבל את הלוחות, התורה והמצוות.

ד.

כדי לסגור את המעגל, נחזור לשאלות הראשונות שהעלינו: מדוע לא מתואר השלב הביצועי של הקדשת הכוהנים, ומהו אופי ההתגלות האלוקית החותמת את הספר.

הנוכחות הא-לוקית באוהל מועד היא תופעה מורכבת ומרובת פנים. מצד אחד, השראת השכינה היא אמצעי לקשר בין עם ישראל לקב"ה: באמצעות המשכן, עבודת הכוהנים והקרבת הקרבנות, עם ישראל יכול להיפגש מפגש כמעט-חומרי עם הקב"ה. אולם מעבר לפן זה, שכינת כבוד ה' במשכן (או מעל למשכן) מהווה גם חוויה מחודשת של מעמד הר סיני. כפי שהקב"ה ירד להר סיני כדי ללמד את ישראל את התורה ולכרות אתם ברית, כך הוא ממשיך ויורד כל הזמן למשכן כדי להמשיך ללמד את התורה וכדי לשמר את יחסי הברית עם ישראל. בין במישור הפסיכולוגי ובין במישור המטאפיסי, המשכן מהווה חזרה 'ניידת' ומתמשכת של מעמד הר סיני, ומזכיר בכל עת את אותו מעמד נשגב.

פסוקי סוף הספר מדגישים דווקא את ההיבט השני - את היות המשכן חזרה קבועה על מעמד הר סיני, ולא את ההיבט הראשון - היות המשכן מקום מפגש בין הקב"ה לעמו. לכן, הפרק האחרון של הספר אינו מזכיר את הקדשת הכלים ואת משיחת הכוהנים לעבודה, כדי שלא לסטות מהמסר העיקרי של המשכן בפרק - חזרה על מעמד הר סיני.

ואכן, שימת דגש דווקא על היות המשכן חזרה על מעמד הר סיני, בניגוד להיותו מקום מפגש הכולל קרבנות, כוהנים ופולחן, מהווה סיום הולם לספר שמות. כפי שכבר הדגיש הרמב"ן, הנושא הכללי של ספר שמות הוא החירות. חירות, כמובן, אינה רק חירות פיסית. רק כאשר ישראל עמדו בסיני, שמעו את דבר ה' ונכנסו עמו לברית - רק אז הם נגאלו פיסית ורוחנית. לפיכך, סוף ספר שמות - ספר החירות - חוזר לסיני, ומזכיר לנו שהחירות הרוחנית של בני ישראל לא הסתיימה עם היציאה מסיני. ישראל יצאו לחירות במעמד הר סיני, והמשכה של אותה חירות מתרחש באופן מתמיד במשכן.

לעיון נוסף...

שיעור זה נבנה על פי שיטת ה"אבן עזרא", שכל אירועי פרק מ' התרחשו ביום הראשון של שמונת ימי המילואים - כלומר, שמונת ימי המילואים החלו ביום הראשון של החודש הראשון (בא' בניסן). הרמב"ן חולק עליו, ומאמץ את השיטה בחז"ל לפיה דווקא היום השמיני למילואים, היום בו ציווה משה להקים את המשכן (מ', א-יז), היה היום הראשון לחודש הראשון. בקריאה זו, ימי המילואים החלו בכ"ג באדר, ואירועי פרק מ' התרחשו פחות או יותר ביום השמיני למילואים. מחלוקת זו, על ההוכחות והדחיות של שיטת כל צד, דורשת הרחבה נוספת.

1. עיין במדבר ז', א. קרא שוב את הפסוקים אצלנו מ', א-יז. מהו היחס בין שני הפסוקים, ומהו ההסבר הפשוט של במדבר ז', א? עיין רמב"ן מ', ב. כיצד הוא מסביר את במדבר ז', א?

2. עיין ויקרא ח', לג - ט', א ובמדבר ז', א - ח', יא. נסה להבין את טעמה של הדעה בחז"ל (בה תמך הרמב"ן), לפיה שמונת ימי המילואים החלו בכ"ג באדר. עיין "אבן עזרא" מ', ב, בו הוא דן בחפיפה שבין המילואים לבין חג המצות. עיין שמות י"ג, ה-ו: האם ייתכן ש"אבן עזרא" צודק?

3. קרא את הרמב"ן מ', יז. האם התיארוך שהוא מציע מסתמך על חלק מהבעיות שהועלו בשיעור? האם התיארוך שלו פותר בעיות אלו? קרא שוב את ויקרא ט', כב-כד. מהו הקושי בהנחה שאירועי מ', לד-לח התרחשו ביום השמיני למילואים?

4. עיין במדבר ז', פט וויקרא א', א, וכן רש"י שמות מ', לה. האם משה נכנס לאוהל מועד מתי שרצה, או רק כאשר הוזמן ע"י הקב"ה להיכנס? האם האירועים של מ', לד-לו מהווים יוצא מן הכלל לעיקרון זה? מהי דעת רש"י וה"תורת כוהנים" בעניינים אלו? כיצד דעתם מתקשרת לרעיון העומד בבסיס השיעור?