פקודי | שבת: 'כגוונא' | 2

בשיעורנו הקודם, התחלנו ללמוד את הדברים המופלאים מן הזהר הקדוש לפרשת תרומה, הנאמרים בין קבלת שבת לתפילת ערבית. לשם הנוחות, נביא את המקור והתרגום גם בתחילת שיעור זה:

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. רָזָא דְשַׁבָּת אִיהִי שַׁבָּת דְּאִתְאַחֲדַת בְּרָזָא דְאֶחָד. לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ רָזָא דְאֶחָד. צְלוֹתָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא דְּהָא אִתְאַחֲדַת כּוּרְסַיָּא יַקִּירָא קַדִּישָׁא בְּרָזָא דְאֶחָד. וְאִתְתַּקָּנַת לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. כַּד עַיִּל שַׁבְּתָא אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִנָּהּ וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִּישָׁא. וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא. וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ. וְלֵית שׁוּלְטָנָא אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (בַּר מִנָּהּ). וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא. לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין" (זהר, תרומה).

ולהלן התרגום:[1]

"כמות שהם מתיחדים למעלה באחד, אף כאן היא מתיחדת למטה בסוד של אחד, להיות עמהם למעלה אחד כנגד אחד. הקב"ה אחד, למעלה אינו יושב על כסא כבודו, עד שגם היא נעשית בסוד אחד כמוהו, להיות אחד באחד. והרי העמדנו הסוד של ד' אחד ושמו אחד. סוד של שבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, שישרה עליה הסוד של אחד. התפלה של כניסת השבת, שהרי נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד של אחד, וניתקן שישרה עליה מלך הקדוש העליון. כשנכנסת השבת היא מתייחדת ונפרשת מסטרא אחרא וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עיטורין לגבי המלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין כולם בורחים ועוברין ממנה, ואין שלטון אחר בכל העולמות. ופניה מאירים באור העליון ומתעטרת למטה בעם הקדוש, וכולם מתעטרים בנשמות חדשות, כמו התחלת התפילה לברך אותה בחדוה במאור פנים" (סידור רינת ישראל, קבלת שבת).

בשיעור הקודם עסקנו בפסקה הראשונה המדברת על הסוד של ד' אחד ושמו אחד. ראינו כי האחדות שיוצרת השבת מביאה גם לאחדות בעליונים, ועל כן הקב"ה, כביכול, ממתין בצפיה להשראת האחדות בעולמות תחתונים על ידי כוחה של השבת, כדי שתשרה גם בעולמות עליונים.

בפסקה השניה מתייחס הזהר הקדוש להיבט נוסף וכך הוא אומר:

כשהשבת מתייחדת בסוד האחד (כפי שראינו בשיעור הקודם), היא זוכה בזמן התפילה של כניסת השבת שישרה עליה סוד האחד, שהוא סודו של כסא הכבוד, ואזי ניתקן שישרה על השבת המלך הקדוש העליון. בזמן זה, שנכנסת השבת, היא פורשת מן הסטרא אחרא, ומכל הדינים שסבבו אותה, והיא מתייחדת בייחוד האור הקדוש, ומתקשטת בכמה קישוטין לגבי המלך הקדוש.

כבר בהתבוננות ראשונה ניתן להתרשם שעולם הדימויים של פיסקה זו הוא עולם דימויים של חתן וכלה. ההתייחדות עם המלך הקדוש, שבביאתו מתקשטת השבת ולמענו היא פורשת מכל האחרים - הסטרא אחרא,[2] יוצרת דימוי של ליל כלולות, זהו הזמן שבו הכלה נכנסת לחופתה, וזהו רגע התפילה של כניסת השבת בו הכלה מוזמנת אל החופה: בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא.

לשם הבנת ענין זה, עלינו להביא אל הדיון מושג נוסף משמעותי ביותר: ספירת מלכות.

ספירת המלכות, היא הספירה העשירית והאחרונה בעשר הספירות, והיא הספירה ה'מקבלת' לקרבה את כל תשע הספירות שמעליה. על ספירה זו נאמר 'דלית לה מגרמא כלום', רוצה לומר שמעצמה אין לה דבר וכל ענינה הוא לקבל. זוהי בחינת 'נוקבא', כלומר נקבה, שבחיבור עם הצד הזכרי היא המקבלת, בעוד הצד הזכרי הוא הנותן והמעניק.[3]

השבת בכניסתה בערב שבת היא ספירת המלכות המקבלת מקודשא בריך הוא - הוא המלך הקדוש.

"כי בליל שבת השכינה נקראת כלה, כמו שכתוב 'לכה דודי לקראת כלה', ומשם מתחיל העליה לספירת מלכות עד תפלת מוסף בחינת כתר, ולזה אומרים בקדושת מוסף 'ממקומו הוא יפן ברחמים' והבן" (תפארת שלמה על מועדים - רמזי פורים).

ההדגשה גם בזהר הקדוש וגם בדברי ר' שלמה מראדומסק, היא על ליל שבת: בזהר - בעת 'התפילה של כניסת השבת', 'כשנכנסת השבת'; ובתפארת שלמה - 'בליל שבת'. זאת מפני שביום השבת עצמו השבת מקבלת בחינה אחרת, של משפיעה ונותנת, כפי שנראה בעז"ה בהמשך השיעור.[4]

בעת זו של כניסת השבת, ברגע שבו מפסיקה הבריאה מלכת, כשבבת אחת נעצר האדם מכל מעשיו, מכל הכנותיו, בפרישתו מכל ה'דברים האחרים' המכונים בהקשר זה 'הסטרא אחרא', נוצר חלל גדול המחולל גם אצל האדם וגם במציאות כולה תחושה של צפיה והמתנה למשהו. משהו שלקראתו התכוננו, משהו שמפניו חדלנו מכל מעשינו. זוהי העמדה המלווה אותנו ברגע כניסת השבת, בתפילה שבה אנו מכניסים את השבת - קבלת השבת, וברגע זה השבת ממתינה למלך הקדוש כדי שישרה בקרבה.

הרבי מאפטא, מסביר את הפיוט שאותו אנו אומרים בשבת בבקר לאחר 'אל אדון':

"והנה אין לך שום מצוה שנעשה על ידי התיקון בעולמות העליונים בלא אתערותא דלתתא רק מצות שבת שאין בו עשיה, אך כל ענין אותה המצוה הוא בשב ואל תעשה כמו כל הט"ל מלאכות שאסור לעשות אותם בשבת ותולדותיהן כיוצא בהן. וכל המצות עשה של וביום השביעי תשבות הוא גם כן בשב ואל תעשה. ודבר זה הוא מורה כי נעשה אז התיקון והיחוד של העולמות העליונים מעצמותו יתברך בלי שום סיוע ועזר מלמטה... וזהו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כו' לפיכך יפארו. ולכאורה תיבת לפיכך אינו מובן. אך לדרכינו יבואר על נכון. כי כשהיום השביעי משבח ואומר. היינו שיום השביעי בעצמו בלי אתערותא דלתתא עושה התיקון והייחוד בהעולמות העליונים הקדושים. ובשביל זה בנקל הם יכולים כל יצוריו לפאר ליוצרם. כי אף מי שאינו בבחינה זו לשוב להתקשר ולהתייחד בבחינת עצמותו יתברך בבחינת ייחוד כח הנפעל והפועל. מכל מקום על ידי סוד השבת ומעלתו הרמה שעולים אז כל העולמות בעצמם ומתייחדים בעצמותו יתברך. יכול גם הוא לכלול עמהם לבטל את עצמו ולייחד את עצמו בעצמותו יתברך. וזהו ענין מה שכתוב בזוהר הקדוש. רזא דשבת איהי שבת. היינו השבת הוא מעצמו בלי אתערותא דלתתא. אתייחדת ברזא דאחד היינו בעצמותו יתברך" (אוהב ישראל, שבת)

בעל 'אוהב ישראל' מסביר שייחודה של השבת הוא בעובדה שללא אתערותא דלתתא היא מתעלה למעלה, ורק על ידי שביתת השבת, בשב ואל תעשה, מתחולל תיקון העולמות והייחוד השלם.

הדגשת ה'שב ואל תעשה' בענין השבת היא מידת המלכות שבה, המאפשרת למלך לשרות עליה ומהווה שער אל העצְמוּת. המלכות היא השער אל כתרו של המלך, והשבת, בבחינת הערב שבה, היא השער בהיותה 'יושבת ולא עושה' בבחינת שב ואל תעשה, ובכך היא מפנה מקום וממתינה להשראת השכינה.

הזהר הקדוש מסיים דברים אלו בתיאור השבת המתעטרת לגבי המלך. 'התעטרות לגבי' משמעותה התעטרות ב... רוצה לומר שהשבת מתעטרת במלך הקדוש. מכיון שהשבת נעדרת כל מעשה, בהיותה 'לית לה מגרמא כלום', הרי שכל עיטוריה, כל שבחיה, וכל תוכנה הוא רק במה שממלא אותה, וזהו המלך הקדוש השורה עליה.

תוכנה של השבת איננו נובע ממעשה בני האדם - שבת קביעא וקיימא. הוא נובע משביתת בני האדם ממעשיהם ונכונותם לקבל משהו מלמעלה. השבת היא החסד האלוקי המשרה על העולם את הנשמה היתירה של השבת, ודוקא השביתה - המלכות, היא זו שמאפשרת לאותו אור אלוקי לחול. ככל שיצלח נסיונו של האדם להתנתק מחיי המעשה, לשכוח מכל עניני החול, ולשבות ממלאכתו פיסית ורוחנית, כך יתפנה מקום יותר משמעותי לקודשא בריך הוא לשרות על שָבַּתו של אותו האדם.

ככל שתצליח השבת לפרוש מכל הסטרא אחרא, להתנתק מכל הדינים הסובבים אותה, ולהגיע נקיה וזכה אל החופה, כך יגדל הייחוד בינה לבין חתנה. כלה ההולכת אל חופתה, נוהגת להסיר את כל תכשיטיה, שהרי החתן הוא קישוטיה, וכך השבת כשנכנסת, כדברי הזהר הקדש, בפרישתה מכל המציאות החולית, נותרת ללא כל תכשיטים, ואזי יכולה היא להתעטר במלכא קדישא. בשעה זו, סרים כל ממשלות הרוגז ובעלי הדין ובורחים ועוברים ממנה ואין שלטון אחר בכל העולמות, וכך מסביר ה'שפת אמת':

"ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמו שכתוב וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. ועל ידי שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמדרש נשא בפרשת וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו גם כן שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל על ידי התאספות בני ישראל כאחד ונקרא מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסטרא אחרא. וכן היה הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשם יתברך זוכה לטהרה" (שפת אמת, שבועות תרמ"ג).

ה'שפת אמת' עומד על נקודה יסודית ביותר שהיא דפוס חוזר בכל ההנהגה האלוקית ביחס לישראל ולעולם. כשהמציאות נפרדת, ישנה אפשרות לכל מיני כוחות שליליים לשלוט. בידוע הוא ששעת אנדרלמוסיה היא עתם של השודדים והגנבים המנצלים את אי הסדר והכאוס לממש את זממם. ההתאחדות והשותפות למען אידיאל ומטרה משותפים, יוצרים מרקם ואווירה בה כוחות הרשע מוקעים מקרבם, או שמא נסחפים הם בזרמה של התנועה למען האידיאל המבוקש. ומסביר ה'שפת אמת': כשנאספו כל ישראל למעמד הר סיני סולקו הסיגים שהיו בכל אדם ואדם אל מחוץ למעמד. כשנאספו כל העם לכדי מחנה אחד, נשלחו כל צרוע וכל זב אל מחוץ למחנה. וכן כשנאספים כל המעשים בשבת באחדות גמורה, כל הדינים וכל ההנהגות השליליות 'מתעברין מינה'. ומוסיף ה'שפת אמת', שכך גם האדם, כשמאסף עצמו לרצון אחד לד' יתברך, מסתלקת ממנו רוח טומאה, וזוכה לטהרה.

כשימי החול נפרדים, כפי שראינו בשיעור הקודם בדברי ר' נחמן ברסלב, אזי שולטים בעולם יצרים, תאוות, ועוד מרעין בישין שמנצלים את עולם הפירוד כדי לשלוט ולתת משמעות חיצונית שקרית לכל דבר ודבר. זוהי מציאות בה הגולם קם על יוצרו. בעולם של פירוד, תְּלוש המשכורת עלול להראות הדבר החשוב ביותר בעולם, והשאלה האם שכני חנה במקום החניה שלי או לא, מהווה שאלת קיום. זהו מקום שליטתם של הסטרא אחרא, ממשלות הרוגז ובעלי הדין.

בעולם של אחדות, בעולם של שבת, כשמייחד האדם את רצונו לד' יתברך, כשכל מאוויו נתונים לבקשת השראת שכינה, כשהופך האדם לכלה המסירה את תכשיטיה, הצועדת לקראת חתנה, כל ממשלות הרוגז ובעלי הדין פורשים מאליהם.

וכך יש להבין את המשך מזמור השבת, שאת תחילתו למדנו בשיעור הקודם. לאחר שזכינו לראות את המציאות כולה באופנה האחדותי ולהודות לד' על כל מעשיו, באופן שאותו 'איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת', ממשיך המשורר ואומר:

"בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ד'. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ד' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צ"ב, ח-י).

אובדנם של אויבי ד' והתפרדותם של כל פועלי און, הם פועל יוצא של הדבקות שלה אנו זוכים בשבת קודש. זוהי השביתה המלכותית, שגורמת להפרדותם והסתלקותם של כל 'ממשלות הרוגז' ששלטו בנו בהיותנו שרויים בעולם הפירוד, שהוא מקום שליטתם. ומשזכינו להתאחדות השבת עם חתנה - קודשא בריך הוא, נפרדים מאיתנו כל פועלי און, ו'לית שולטנא אחרא בכלהו עלמין'.

לכה דודי לקראת כלה

בפסקה השלישית בזהר הקדש מופיעים הדברים הנפלאים הבאים:

"וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין". [ופניה מאירים באור העליון ומתעטרת למטה בעם הקדוש, וכולם מתעטרים בנשמות חדשות, כמו התחלת התפילה לברך אותה בחדוה במאור פנים]. (זהר, תרומה)

עד כה ראינו כיצד השבת מתעטרת במלך הקדוש, וכיצד היא מהווה בחינת מלכות כלפי קודשא בריך הוא השורה בקרבה והמאיר אותה באור ד'. בשורות אלו, מתאר הזהר 'עיטור' נוסף לו זוכה השבת, שפניה כעת לא רק כלפי מעלה, כפי שראינו עד כה, אלא גם כלפי מטה - כלפי עם קדוש. להפנית פנים זו של השבת כלפי מטה, יש השלכה כפולה. מחד היא זוכה להתעטר בעם קדוש, ומאידך היא מזכה את ישראל להתעטר בנשמות חדשות ובמאור פנים.

בדברים אלו נשלמת התמונה של החוט המשולש: המלך הקדוש, השבת הקדושה והעם הקדוש.

"כִּי עִקַּר הוּא קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁאָז מִתְחַבְּרִין כְּנֶסֶת יִשְֹרָאֵל עִם דּוֹדָהּ שֶׁזֶּה בְּחִינַת לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה וְכוּ', וְאָז נִכְלָלִין כָּל הַג' נְקוּדוֹת יַחַד וְנִשְׁלַם בְּחִינַת אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא וְכוּ' כַּנַּ"ל" (ליקוטי הלכות, שבת ה"ז).

פזמונו של הפיוט הנפלא שאותו אנו אומרים בליל שבת, יוצר את המשולש עליו מדבר ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב: 'לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה'.

נראה שהמקובל האלוקי, ר' שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט, מכנה את השבת בתוארה הראוי לה: כלה. אולם מי היא המזמינה את הדוד לקראת הכלה? ומי הוא הדוד?

על פי מה שראינו בדברי הזהר הקדוש פניה של הכלה-השבת מופנות גם כלפי הדוד - קודשא בריך הוא, וגם כלפי רעיתו - עם ישראל. ההליכה המשותפת של הקב"ה כלפי השבת, כחתן לקראת כלתו, ושל ישראל כלפי השבת כמבקשים פני כלה, היא הגשר המחבר בסופו של דבר בין הרעיה עצמה לבין דודה: בין הקב"ה לכנסת ישראל.

"רק להבין אופן הדביקות וההשגה איך הוא כי הלא הבורא ברוך הוא הוא בלתי בעל תכלית וגבול והאדם הוא בעל גבול ותכלית והאיך אפשר לשני הפכים להתקרב לזה נתן הבורא ברוך הוא לישראל את השבת שהוא ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים ומאחדן ומקשרן בבורא ברוך הוא על ידי שיש בו שני החלקים מתדמין בין לישראל ובין להקודשא בריך הוא כנודע שכל דבר הממוצע בין שני הפכים צריך להיות דומה לשתי הבחינות דנודע מה שכתוב בזוהר שבת שמא דקודשא בריך הוא שלים מכל סטרין שהשבת הוא חיות עולם העליון וחיות זה העולם" (מאור עינים, כי תצא).

ר' מנחם נחום מטשרנוביל, תלמידם של הבעש"ט והמגיד, מבאר כיצד השבת בהיותה משותפת מצד אחד לקודשא בריך הוא ומצד שני לישראל, מקשרת ומגשרת על התהום הפעורה בין האין-סוף האלוקי לבין האדם הגשמי המוגבל והסופי.

השבת מפגישה באופן פלאי ובלתי מתקבל על הדעת בין הגשמי לבין הרוחני באופן הרמוני ובלתי סותר. השבת כל כולה נוגעת בעולם הרוח ובנשמה היתירה דרך הדביקות בנעלם, בבחינת מעין עולם הבא, אך מאידך מצוות השבת העיקרית היא האכילה הגשמית, וכך כותב ר' נתן על ענין האכילה בשבת:

"כִּי עִקַּר אֲחִיזַת טוֹב וָרָע הִיא מִבְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מִיתָה, כִּי עִקַּר הַחִיּוּת עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט שֶׁהוּא חַי הַחַיִּים, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְגַּבְּרִים פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת וְאֵין מִתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בְּחִינַת מִיתָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל-כֵּן צְרִיכִים לְבָרֵךְ עַל כָּל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיֻּכְלַל הַמַּאֲכָל בָּאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי הַמַּאֲכָל הַזֶּה שֶׁהוּא חִיּוּת הָאָדָם, בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת וְכַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת אֲכִילַת שַׁבָּת, כִּי עַל-יְדֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת מִתְגַּלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת כַּנַּ"ל עַל-כֵּן אָז מִצְוָה גְּדוֹלָה לֶאֱכֹל וְעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כִּי עַל-יְדֵי אֲכִילַת שַׁבַּת קֹדֶשׁ, שֶׁהִיא אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', עַל-יְדֵי זֶה מִתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִים לֶאֱכֹל תָּמִיד אֲפִלּוּ בִּימֵי הַחֹל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט וְכוּ' הוּא עַל-יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִין הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְתוֹךְ יְמֵי הַחֹל כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִים לֶאֱכֹל בִּימֵי הַחֹל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כִּי עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה דַּיְקָא מִתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, כִּי הָאֲכִילָה הִיא חִיּוּת הָאָדָם, קִשּׁוּר הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְכוּ' כַּנַּ"ל" (ליקוטי הלכות, הל' שותפים בקרקע ה"ב).

ר' נתן, בעקבות רבו ר' נחמן, מדבר על האחדות שמעניקה השבת ל'פעולות המשתנות' של ימי החול (כפי שראינו בשיעור הקודם), אלא שר' נתן מתמקד בדברים אלו לא רק בתודעה למפרע אלא גם בתודעה שצריכה ללוות את האדם במעשיו.

האכילה, על פי ר' נתן, היא הגשר המחבר בין העולם החומרי לבין העולם הרוחני. לו היתה השבת, היא ומצוותיה, רוחניות לגמרי, לא היה ניתן למשוך את קדושתן אל ימי החול. אכילת השבת היא יציקת קדושתה למציאות גשמית, והיא גם הגשר שאיתו ניתן לגעת בעולם החומר בימי המעשה, ולאסוף את 'הפעולות המשתנות' אל האחד. כשהאדם מברך על אכילתו וכשהיא מלווה בתודעה רוחנית, האכילה וכל מה שמקיף אותה נאספים אל 'הרצון האחד' לעבוד את ד' ולהתרומם אליו, וכך האחדות שבה ומתפשטת לתוך ימי המעשה.

השבת, על פי דברים אלו, היא נקודת המפגש בין הסופי לאינסוף, בין עם ישראל לד' יתברך, בין הרעיה לבין הדוד. היא מאירה את פניה, שהם בסוד אחד, אל העם הקדוש, על ידי ירידתה אליהם באכילה ובשתיה ובעונג שהיא טומנת בחובה כלפי שומריה. ועל ידי מפגש זה זוכים ישראל לקבל נשמות חדשות, וכך כותב ר' שלמה מראדומסק:

"ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם כו' (שמות ל"א, טז). בזוהר הקדוש פ' תרומה דף קל"ו ע"ב ר' המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא כו' ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות. הנה ידוע עיקר עבודת הצדיקים בעולם הזה בתורה ומצות חוץ מה שהם עושים יחודים נפלאים בעולמות העליונים ומורידים השפעות טובות לעולם הזה. אף גם זאת פעולתם להמשיך נשמות חדשות לעולם. כמו שאנו אומרים 'למעבד נשמתין ורוחין חדתין' (אזמר בשבחין זמר ליל שבת קודש). ומני אז והלאה משעת בריאת העולם היה רצונו יתברך שמו שיהיה צדיק הדור יסוד עולם והוא יהיה צנור ההשפעות כמו שכתוב (תהלים קי"ב, ד) חנון ורחום וצדיק. וכ"נ צדיק בכל הדורות. וזה צריך כל איש היודע אמרי בינה לכוון בשעת הקידוש בליל שבת בברכת בורא פרי הגפן להוריד נשמות חדשות כי הנשמות בני ישראל נקראים פרי הגפן עיין בזוהר הקדוש (א ויחי רל"ח). ושורש נשמות בני ישראל הוא מעולם הבינה כמו שכתוב (איוב ל"ב, ח) נשמת שדי תבינם. והבן. והנשמות שבאים בעולם הזה בליל שבת קודש הם גבוהים מאד למעלה מעולם הבינה" (תפארת שלמה, רמזי פורים).

ר' שלמה מראדומסק קובע ששעת הקידוש בליל שבת היא שעה מסוגלת לנשמות חדשות. יוצא אם כן שאם ששת ימי המעשה מאופיינים ביצירה חדשה בעולם החומר, הרי שהשבת היא זמן מסוגל ליצירה חדשה בעולם הרוח. זהו הזמן הפורה להורדת נשמות חדשות לעולם.[5]

אולם ניתן להבין את ענין ה'נשמות החדשות', גם במובן של התחדשות נשמותיהם של עם ישראל. המפגש לו זוכים ישראל בשבת קדש עם קודשא בריך הוא, מביא להתחדשות נשמותיהם. ואולי ניתן להבין את הדברים דרך התבוננות בפיוט נפלא שחובר לשעת ההשכמה, בברכות השחר:

"אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֶר. בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בוֹקֶר. שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְשָׁמָה. לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה. שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר הַבּוֹקֶר. מִכִּסֵא כָבוֹד חֻצָבָה. לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה. לְהַצִילָהּ מִלֶהָבָה. וּלְהָאִירָה לִפְנוֹת בּוֹקֶר. עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה. נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה. לָתֵת דִין וְחֶשְׁבּוֹן מִפָּעֳלָה. לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבוֹקֶר. יִמְצָאָהּ מְטֻנֶפֶת. מֵעֲוֹנוֹת וְתוֹסֶפֶת. כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת. בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת. כְּמוֹ כַּלָה מְקֻשֶׁטֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. הַנֶאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ. יַחֲזִירֶנָה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בּוֹקֶר".

הנשמה העליונה החצובה מכסא הכבוד שהוא שורש נשמותיהם של ישראל, באה 'לגור בארץ ערבה'. התנהלותה בעולם הזה, והיותה מוטלת בתוך גוף המתעסק בעולם החומרי, תביא לטינופה מעוונות ותוספת כמו שפחה נחרפת המשועבדת לגוף ולצרכיו. ושוב ימצאה מקושטת בטלית וטוטפת כמו כלה מקושטת. זהו דינה של הנשמה הכבולה בכבלי העולם הזה, בעלותה למעלה וברדתה בחזרה למטה. רצוא ושוב בין נקיות לטינוף, בין דבקות לריחוק ובין אחדות לפירוד.

השבת מחדשת את הנשמה מעבר להתחדשותה השגרתית בכל יום. בשבת משתחררת הנשמה מכבליה - כבלי העולם הזה. היא חדלה להיות שפחה, ובן רגע היא הופכת למלכה - כלה. ההתרה מכבלי העולם הזה, השחרור מן הלחץ של ימי המעשה, לו זוכה האדם עם כניסת השבת, מאפשרים לנשמה לשוב ולפרוח, לשוב ולהתרומם, לשוב ולהתחדש. כשהאדם חש שסרו מעליו כל מחויבויותיו בעולם הזה - עולם המעשה ועולם החומר,[6] הוא מגלה לפתע עוצמת חיים חבויה בקרבו, שרק המתינה לרגע השחרור שבו תוכל לפרוץ, להתחדש, לחיות ולהופיע - זוהי התחדשות הנשמה לה זוכים ישראל ברגע כניסת השבת, שיש בה חדוה ומאור פנים, כפי שמסיים הזהר הקדש פסקה זו. מאור הפנים הוא המעיד על התחדשות הנשמה, ברגע זה הופך האדם ממקבל לנותן, ממושפע למשפיע, ואזי מאיר האדם בפניו המאירות את השבת.

הזהר הקדוש משווה בין התהליך שעוברת השבת בכניסתה - 'בשעת התפילה' - ביחס לד' יתברך, לתהליך שעם ישראל עובר באותה השעה ממש: בזמן 'תחילת התפילה' ביחס לשבת. בשעת בין הערביים, שעת התחלת התפילה, ברגע בו מתקדש היום, השבת מאירה את פניה הכפולים, כנגד ד' יתברך וכנגד ישראל, ובהארת פנים זו, הופכת השבת למשפיעה ולמושפעת.

היא משפיעה על ד' יתברך כביכול, באחדותה המתפשטת בכל העולמות, המאפשרת אף לד' לשבת על כסאו בסוד האחד, והיא משפיעה על עם ישראל בקבלם בזכותה נשמות חדשות.

ככלה היא מושפעת מד' יתברך בהתעטרה בעיטורין של המלך הקדוש, בהיותה מתעטפת בשכינתו, והיא מושפעת מעם ישראל בהתעטרה בעיטורין שלהם, בזיו פניהם, בחדוה ובמאור פנים.

את החיבור המשולש שבין קודשא בריך הוא, השבת וישראל, אנו משלימים בסעודה השלישית, שבתפילתה - תפילת המנחה אנו אומרים: אתה אחד, ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

אתה אחד - קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד.

ושמך אחד - עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ - וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא.

אחדותו של קודשא בריך הוא, אחדותה של השבת, ואחדותם של ישראל, אחוזים הם זה בזה, וכל האור הנפלא - אורו של סוד האחד, המאיר את פניהם של ישראל, של השבת ושל כסא הכבוד, בכל שבת ושבת, מרומם את העולם כולו ומביא אור חדש על ציון.

לסיכום ענין זה,[7] נביא את דבריו מרוממי הנפש של בעל האורות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל:

"מי יוכל לשער ערכו הגדול של עם קדוש במוצאי שבת קודש. מי יוכל לפאר כראוי את זיו רוממות קדושת הנשמה הישראלית, אשר כבר התנשאה בזיו פארה מקדושת היום הקדוש, חמדת כל ימים. מי יעצר כח לשורר, לצייר, לחזות חזון, על יקר הדר הגוי הנפלא, העולה על במתי עולם, העונק חמה בקומתו, המשתרע לשחקים, המתנשאה בקדושת חפצו למרומי שפרירי שחקי שחקים, אשר בכל יום השבת אור ד' זרח עליו, הופיע ויאיר בסעודותיו, בתפילותיו, בהרגשותיו, בתענוגיו, בשלותו והוד. ומי ידבר עוד על דבר הערך הגדול של הקדושים והצדיקים היודעים לפאר את השבת ולכבדו בכבוד הראוי לו, ברוממות קדושתו, והם מחלקים שלל לכל עמם, שלל שמים, שפעת ברכות קודש של הרגשות נעלות וחפצים כבירים. מה יקרתם לי ולי מה יקרו רעיך אל, מה עצמו ראשיהם. נעמתם לי תלמידי חכמים שבישראל חכמי תורה, אנשי סגולה ומעלה. נעמתם לי צדיקים, ישרי לבב נאמני רוח, אמוני עם סגולה. יקרתם לי כולכם, כל המונכם כולו קודש הוא, בפנימיות נשמתם אש קודש יוקדת. רואה אני את כבודכם, מתעטר ומתפאר אני ביפי זוהר רוחכם, חביבי לב, ילדי קודש. לברכה תהיו בארץ, בארץ חמדה תתברכו, על אדמת הקודש תתפשטו לענפיכם. כל הגויים בכם יתהללו, מלכים כבודכם יראו, ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלוקינו. כל מחשבה טהורה מכם תצא, כל רעיון בהיר על ידכם יתעלה ויתתקן, כל נשמה בעזכם תתענג, הכל בכם יפואר בכם יתגדל" (שמונה קבצים ו, קכא).