פרשת פרה - הפטרת פרשת פרה (יחזקאל ל`ו, טז-לח)

  • הרב אלחנן סמט

פרשת צו (שבת פרה) - הפטרת פרשת פרה (יחזקאל ל"ו, טז-לח)

"בשלישית - פרה אדומה, ומפטירין וזרקתי עליכם"

כשם שקריאות התורה של "ארבע פרשיות" נקבעו בדברי תנאים (משנה מגילה פ"ד מ"ד) כך גם הפטרותיהן. כך שנינו בברייתא שבמסכת מגילה דף ל ע"א:

בשלישית (- שמבין ארבע השבתות שקורין בהן ארבע פרשיות) - פרה אדומה (במדבר י"ט), ומפטירין "וזרקתי עליכם" (יחזקאל ל"ו, כה).

נראה כי אין הברייתא מסמנת את פתיחת ההפטרה, שהרי הפסוק שהביאה הוא אמצע עניין. ואכן לפי כל המנהגים ההפטרה פותחת בראש הנבואה (ל"ו, טז-יז): "ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, בית ישראל ישבים על אדמתם, ויטמאו אתה…". כוונת הברייתא היא להדגיש את הפסוק שבו מצוי הדמיון בין הפרשה להפטרה, ושבו מצוי הנימוק לבחירתה של נבואה זו כהפטרה: זריקת המים הטהורים בהפטרה היא משל לטיהור הרוחני של עם ישראל, משל הלקוח מדיני טהרת טמא מת שבפרשת פרה. "המים הטהורים" הם המים החיים שבהם מעורב עפר שרפת הפרה האדומה, והם קרויים בפרשת פרה "מי נדה" (במדבר י"ט, י ובעוד כמה פסוקים שם). הזאתם על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו היא תנאי לטהרתו. פעמיים בפרשת פרה משתמשת התורה בשורש זר"ק ביחס אליהם (י"ט, יג): "כל הנגע במת… ולא יתחטא, את משכן ה' טמא… כי מי נדה לא זרק עליו" (ושוב בפסוק כ).

בחירת פעולת זריקת מים טהורים (- מי נידה) כמשל לטיהור שיטהר ה' את עמו הנגאל "מכל טמאתיכם ומכל גלוליכם" יש בה כדי להתמיה: פעולה זו מיוחדת ל"כל הנגע במת, בנפש האדם אשר ימות" (י"ט, יג). מדוע נבחרה דווקא טהרת טמא מת כמשל לטהרה הרוחנית של עם ישראל החוטא? הרי בנבואה זו עצמה מתוארת טומאת החטא של ישראל במשל אחר, מתאים יותר:

בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם

כטמאת הנדה היתה דרכם לפני. (יחזקאל ל"ו, יז)

ר"י אברבנאל מבאר את השינוי שחל בין משל הטומאה בראש הנבואה לבין משל הטהרה בהמשכה:

וזרקתי עליכם מים טהורים - כי כמו שהנידה [כדי] להתקרב אל בעלה תטבול במים חיים להיטהר מהטומאה, כן ישראל יסירו מעליהם עוונותיהם בעניין שיישארו טהורים ונקיים מהם, והנה ייחס התשובה אליו יתברך באמרו: 'וזרקתי עליכם', לפי שתשובה לא תשלם אלא עם העזר הא-לוהי שיושפע על החוטא לשוב אליו, וכמו שאמר (איכה ה', כא) 'השיבנו ה' אליך ונשובה'.

מסתבר כי האפשרות לעבור ממשל אחד (של טומאת הנידה) למשל אחר (של טהרת טמא מת) נובעת מכך שסוף סוף הטומאה שמדובר בה בנבואה היא אך משל, ועל כן קיים חופש בבחירת פרטיו של המשל בהתאם לצורכה של הנבואה - לצורכו של הנמשל, ואין כל הכרח להיצמד דווקא לפרשה הלכתית אחת של טומאה וטהרה.

שמא נוכל להציע משמעות אחרת מזאת שנתן ר"י אברבנאל למשל הטהרה באמצעות זריקת מים טהורים על ישראל השבים לארצם. הטיהור הזה הוא אמנם "מכל טמאתיכם ומכל גלוליכם", אך יש לשים לב לפסוקים הבאים מיד בהמשך:

ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם
והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. (יחזקאל ל"ו, כו-כז)

ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו…

טיהורו של עם ישראל בעת שיבתו לארצו מטומאת חטאיו כרוך במעין פעולת החייאה של גוף שהיה נטול לב חי ופועם. תיאור זה דומה לתיאור הבא בנבואה הסמוכה, בפרק ל"ז, בחזון העצמות היבשות:

הנה אני פתח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל… ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם… (יחזקאל ל"ז, יב-יד)

שיבת עם ישראל מן הגלות לארצו הרי היא כתחיית המתים של עם שהיה "מת" בגלותו. בפרק ל"ז מודגש בעיקר הפן הפיזי של תחיית המתים הסמלית הזו, ואילו בנבואה שלנו מודגש הפן הרוחני של תחיית המתים - התחייה המוסרית והדתית.

מעתה נוכל לבאר את המעבר ממשל טומאת הנידה ביחס לבני ישראל היושבים על אדמתם ומטמאים אותה למשל ההיטהרות מטומאת מת ביחס לבני ישראל השבים לארצם. מעבר זה ממשל למשל רומז כי בשיבה לארצם תהא לא רק תשובה על חטאי העבר, אלא גם תחייה מחודשת, רוחנית ומוסרית, של עם שהיה בגלותו עם נטול לב ורוח, ועל כן הוא זקוק לטהרה מטומאת מת של עצמו.

"ארבע לשונות של גאולה"

המעיין בעיקרה של נבואת יחזקאל, המשמשת כהפטרה בשבת זו, ייווכח כי הרקע לנבואה זו מצוי בנאום ה' בראש פרשת וארא (שמות ו', ב-ח). כדי להמחיש זאת נציג כאן רשימת הקבלות:

שמות ו'

יחזקאל ל"ו

לכן אמר לבני ישראל אני ה'

לכן אמר לבית ישראל(כב) ...וידעו הגוים כי אני ה' (כג)

1. והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים

1. ולקחתי אתכם מן הגוים

2. והצלתי אתכם מעבדתם

2. וקבצתי אתכם מכל הארצות

3. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים

3. והבאתי אתכם אל אדמתכם

4. ולקחתי אתכם (ז)

4. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם…(כה)

ונתתי לכם לב חדש(כו)… ואת רוחי אתן בקרבכם…(כז)

וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם(כח)

לי לעם והייתי לכם לא-להים

והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים

וידעתם כי אני ה'

וידעו כי אני ה' (לח)

מלבד ההקבלות הלשוניות הפרטיות, בולט השימוש ב"ארבע לשונות של גאולה" בשני המקומות. ארבע הלשונות הללו ערוכות בתבנית של 'שלושה וארבעה', דהיינו שבשלוש הלשונות הראשונות קיימת חזרה סגנונית, וההתקדמות מחוליה לחוליה מעטה, ואילו הלשון הרביעית מהווה שיא ביחס לשלוש קודמותיה, הן מבחינת אורכה והן מבחינת תוכנה. מבחינת האורך מצטיינות שלוש הלשונות הראשונות בקיצורן, דבר המדגיש את חזרת התבנית על עצמה, ואילו הלשון הרביעית משתרעת על פני כל פסוק ז' בשמות, וביחזקאל על פני פסוקים אחדים. מבחינת התוכן מתארות שלוש הלשונות הראשונות בשני המקומות את תהליכי הגאולה הפיזית של ישראל, ואילו הלשון הרביעית מבטאת את השיא הרוחני של תהליך הגאולה, המתבטא בקרבה ההדדית בין העם לא-לוהיו.

הסתמכות הנביאים על תיאורי גאולת מצרים שבתורה בנבואותיהם על הגאולה העתידה אינה דבר נדיר בספרי הנביאים. דבר זה נובע מכך שגאולת מצרים נחשבת כ'אב טיפוס' לכל הגאולות שעם ישראל נגאל ועתיד להיגאל בהמשך תולדותיו. כולן נערכות בהשוואה לגאולה הראשונה. הסתמכות רחבה זו מחייבת לברר שתי שאלות יסודיות בכל מקום שבו ניכרת זיקה ברורה בין הנבואה לבין פרשה מסוימת או אירוע מסוים המתוארים בספר שמות: ראשית, מדוע נבחר דווקא אותו מקום בספר שמות כבסיס לנבואה על הגאולה בעתיד? שנית, מה הם השינויים בין הנבואה לבין הפרשה המקבילה שבתורה ומה סיבתם? על שאלות אלו ננסה לענות בקיצור במה שנוגע לנבואתנו.

בין גאולת מצרים לגאולת העתיד

נתחיל בבירור השאלה השנייה, בעניין השינויים שבין הנבואה לבין הנאום שבתורה, ונצמצם את דיוננו להשוואת 'ארבע לשונות הגאולה' בשני המקומות.

הלשון הראשונה ביחזקאל, "ולקחתי אתכם", פותחת באותן מילים שבהן פותחת הלשון הרביעית בשמות. אולם אין זו אותה לקיחה: ביחזקאל הלקיחה היא "מן הגויים", היינו הוצאתם של בני ישראל מן הגויים שבתוכם באו, בעוד שבספר שמות ה'לקיחה' היא הבחירה בישראל כעם ה', והדבר רומז לברית סיני. במצרים היו בני ישראל משועבדים לעם אחד שהחזיק בהם בכוח, לפיכך מכוונות כל שלוש הלשונות הראשונות בספר שמות להתגברות על מצב זה. בגלות שעליה מדבר יחזקאל אין בני ישראל משועבדים לעם מסוים, אך מאידך הענישם ה' בפיזור: (יט) "ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות". שתי הלשונות הראשונות באות אפוא לבטל מצב זה: "ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות".

הלשון השלישית ביחזקאל משלימה תהליך זה ב"והבאתי אתכם אל אדמתכם". אף בספר שמות אנו מוצאים שלב דומה בגאולתם של ישראל, ואף במילים דומות: "והבאתי אתכם אל הארץ…", אולם שם מצוי שלב זה מחוץ ל'ארבע לשונות', והוא קובע לעצמו מקום חשוב ועצמאי בפסקה בפני עצמה.

החוליה הרביעית בתהליך גאולתם של ישראל בספר שמות היא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים" - רמז ברור לברית במעמד הר סיני, מעמד המשמש כתכלית ליציאת מצרים, והמתקיים במדבר טרם בואם לארץ. לא כך הן תכניות הגאולה ביחזקאל. הלשון הרביעית אינה 'ולקחתי אתכם לי לעם' משום שישראל אף בגלותם הם עמו של ה', מאז לקיחתם בסיני. יציאתם לגלות הייתה עקב חטאיהם, שבהם טימאו את אדמתם ואת עצמם. כדי לתקן את מצבם אין להסתפק בקיבוצם מן הארצות ובהבאתם חזרה לארצם, אלא יש לטהרם מטומאת חטאיהם שגרמה להם את הגלות. על כן שיא התיקון הוא בלשון הרביעית "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טמאותיכם… ועשיתי את אשר בחקי תלכו…". חידוש הברית בין העם לבין ה' בעקבות הטיהור מחטאיהם לא יעשה ב'מדבר העמים', אלא בארץ אבותיהם שממנה גלו ושאליה הובאו מחדש: "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים".

נמצא כי תבנית ספרותית אחת משמשת בשני המקומות לתיאור תהליך גאולתם של ישראל, אולם אופייה המיוחד של כל גאולה מכתיב את דרכי השימוש באותה תבנית ספרותית.

"לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי…"

מעתה מתעוררת השאלה האחרת ביתר שאת: כיוון שגאולת העתיד המתוארת ביחזקאל אינה דומה במהלכיה לגאולת מצרים, מחמת הנסיבות השונות של כל אחת מן הגאולות הללו, מדוע נזקקת נבואת יחזקאל לאותה תכנית של גאולת מצרים, המתבטאת בנאום ה' בראש פרשת וארא?

נראה שהתשובה לכך היא במכנה המשותף העקרוני המובע הן באותו נאום בשמות והן בנבואה הנוכחית של יחזקאל.

הודעת ה' למשה על גאולתם של ישראל ממצרים בנאום שבראש פרשת וארא אינה מנומקת בצדקתם של ישראל ובמעשיהם הטובים, ואף לא בהיענות ה' לסבלם העולה לשמים (זאת שלא כבמעמד הסנה - שמות ג' - "ראה ראיתי את עני עמי… כי ידעתי את מכאביו"). רק נימוק אחד ניתן בנאום ה' הזה: הצורך לקיים את הברית שכרת ה' עם האבות על ירושת הארץ (ורק מכוחה של ברית זו וזיכרונה: "שמעתי את נאקת בני ישראל"). בתמציתיות מובעת הנמקה זו בחזרה שלוש פעמים על הצירוף "אני ה'". כביכול, אלמלא היה ה' מקיים את בריתו וגואל את ישראל ממצרים, לא היה שמו שלם.

הנמקה דומה באופן עקרוני לתכנית ה' לגאול את ישראל ממצרים נמצאת אף בנבואת יחזקאל: לא צדקתם של ישראל היא שתגרום לכך, שהרי "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל" (פסוק לב). אף סבל הגלות אינו הגורם, הוא אינו מתואר כלל בנבואתנו. רק נימוק אחד עולה בנבואה: עצם הימצאותם של ישראל בגלות גורם לחילול שם ה' "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (פסוק כ). פשוטו של הפסוק הוא כפירוש ר"י אברבנאל: "לא שבני ישראל היו מחללים אותו בעצם (כלומר: במעשיהם בגלות), כי אם שבסיבת גלותם וצרותיהם, בהיותם עם ה', היה מחולל שמו בגויים". כיוון שכך, המניע לגאולת ישראל הוא (כא) "ואחמל על שם קדשי". אף בנבואתנו מתומצת העניין בצירוף "אני ה'", אולם שלא כמו בספר שמות, שם נאמר "וידעתם כי אני ה'", נאמר ביחזקאל "וידעו הגוים כי אני ה'… בהקדשי בכם לעיניהם". הבדל זה נובע מכך שבספר שמות נידון הצורך לקיים את הברית שכרת ה' עם האבות, והחשבון כולו הוא פנימי, בין ה' לישראל. בגלות, לעומת זאת, נגרם חילול השם בין הגויים, שאינם מפרשים נכונה את הימצאות ישראל בגלות.

רק בסיומה של הנבואה, כשתיאור תהליך גאולתם של ישראל נשלם, והם יושבים על אדמתם טהורים מחטא ורבים כצאן אדם, "כצאן קדשים, כצאן ירושלם במועדיה", רק אז "וידעו" - הכול - "כי אני ה'".