פרשת צו - "יודו לה' חסדו"

  • הרבנית שרון רימון

א. כיצד מודים לה'?

'ארבעה צריכים להודות'

קרבן התודה, המוזכר בפרשת צו (פרק ז', פסוקים י"א - כ"א), מוקרב כהודיה לה' על הצלה (עיינו רש"י לפסוק י"ב). נעיין במזמור ק"ז בתהילים, המתאר את ההודיה לה':

(א) הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר:
(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:
(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:
(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:
(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:...
(ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:
(י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל:...
(יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:...
(טו) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ:
(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ:
(יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת:
(יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:
(כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם:
(כא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:
(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים:...
(כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו:
(כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג:...
(כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם:...
(לא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:...
(מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה':

המזמור מתאר אנשים הנמצאים במצבי מצוקה שונים, ובצר להם הם זועקים אל ה' והוא מושיעם. בעקבות התשועה הנפלאה הם מודים לה': "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (פסוק זה חוזר בפרק ארבע פעמים [בפסוקים ח', ט"ו, כ"א ל"א]). בנוסף לכך, המזמור פותח ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ומסיים ב"ויתבוננו חסדי ה'".אם כן, המזמור מתאר את תחושת התלות של בני האדם בה', ובעקבות זאת - הצורך להודות לה'; לכן, ממזמור זה למדו חז"ל את ברכת הגומל:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן - דכתיב: "יורדי הים באניות..." ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (תהלים ק"ז, פסוקים כ"ג - ל"א); הולכי מדברות מנלן - דכתיב: "תעו במדבר בישימון דרך ... יודו לה' חסדו" (ד' - ח'); מי שחלה ונתרפא - דכתיב: "ישלח דברו וירפאם" וגו'..."יודו לה' חסדו" (כ' -כ"א); מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן - דכתיב: "יושבי חשך וצלמות ...יודו לה' חסדו" (י' - ט"ו).

מאי מברך? אמר רב יהודה: "ברוך גומל חסדים טובים". אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם...(ל"ב). (ברכות נד:).

ברכת הגומל הנאמרת בציבור, כדעת אביי, היא שבח ה' ברבים. מהו פשר הצורך ברבים? כאשר אדם מברך הגומל בציבור, אנשים מבררים מה קרה, הוא מספר את מה שאירע לו, ובכך מתפרסם הנס ומתגדל שם ה'. התוצאה היא שההודיה לה' כבר איננה רק הודיה פרטית, אלא כל הציבור מודה לה' ומשבח אותו.

קרבן תודה

כיצד יודה האדם לה'?

המזמור מתאר כמה אפשרויות או שלבים בהודאה:

השלב הראשון של ההודיה הוא עצם הכרת הטוב. האדם מכיר בכך שה' הוא זה שהשביע את נפשו, והוא זה שפיתח את אסוריו:

"יודו לה' חסדו... כי השביע נפש שוקקה...". (פסוקים ח'-ט').

"יודו לה' חסדו... כי שיבר דלתות נחושת...". (פסוקים ט"ו-ט"ז).

זהו השלב הבסיסי, הראשוני, שבלעדיו לא יכולה לבא הודיה אמיתית.

השלב הבא הוא להביע תודה זו במילים, בברכה, בתפילה.

בהמשך, בפסוקים כ"א-כ"ב, מוסיף המזמור שלב נוסף:

"יודו לה' חסדו... ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה".

כאן כבר מתוארת הודיה מעשית - האדם זובח לה' ומקריב קרבן תודה, ובנוסף לכך הוא מספר את מעשי ה'.

פסוקים ל"א-ל"ב מתארים דרך נוספת להודיה לה':

"יודו לה' חסדו... וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".

כלומר - דרך נוספת להודיה, היא לשבח ולהלל את ה' בציבור, לפרסם את נפלאות ה' ואת חסדו.

כאמור, אחת הדרכים להודות לה' היא על ידי קרבנות: "ויזבחו זבחי תודה". יש דרכים רבות להביע הודיה; דרך מקובלת מאד היא האמירה, אך לפעמים האדם מרגיש צורך בהודיה שמעבר למילים - הוא מרגיש צורך לתת משהו משלו למי שנתן לו כל כך הרבה.

הרצון לתת לה' כהודיה הוא העומד בבסיסם של הקרבנות:

קין והבל מודים לה' על היבול, ובאופן טבעי הם מבטאים את הודאתם בנתינה לה' (בראשית, פרק ד', פסוקים ג' - ד'), וגם נח ביציאתו מן התיבה בונה מזבח ומקריב קרבן לה' (שם, פרק ח' פסוק כ').

המדרש מסביר את סיבת ההקרבה:

...ישב נח ודרש בלבו ואמר: הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר הזה ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מה עשה נח לקח מן הבהמה הטהורה... ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו קין והבל, והקריב ארבעה עולות, שנאמר ויבן נח מזבח לה'... (פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ג).

הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.

אם כן, קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.

רשות או חובה?

קרבן התודה מוזכר בפרשת צו:

(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה':
(יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:
(יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:
(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: (ויקרא, פרק ז').

האם קרבן התודה הוא קרבן חובה או קרבן נדבה? האם אדם שהיה חולה או ניצל מצרה אחרת חייב להביא קרבן תודה, או שהניצל מחליט מעצמו לנדב קרבן תודה, כדי לבטא את ההודיה לה' שהוא מרגיש?

תודה הבאה מרצונו של האדם מעידה על הודיה הרבה יותר עמוקה מאשר תודה המוטלת כחובה: האדם אינו מחויב להביא את הקרבן, אלא הוא מקריב אותו בעקבות הרגשה כנה של הודיה לה' על הטוב אשר גמל איתו. מדברי רש"י ניתן להבין שהוא רואה את קרבן התודה כנדבה ולא כחובה[1]:

(יב) "אם על תודה יקריבנו" - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות, שכתוב בהן "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, "ויזבחו זבחי תודה" (תהילים ק"ז, פסוקים כ"א - כ"ב). אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו - שלמי תודה הן. (רש"י, ויקרא פרק ז').

לפי רש"י, רשות ביד האדם האם לנדור להביא קרבן תודה, או לא. יש לסייג זאת ולומר כי האדם איננו חופשי לחלוטין להקריב תודה, אלא רק על מקרים מסויימים אפשר להביא קרבן תודה, ולא בכל פעם שאדם רוצה להודות לה'.

אולם, הגמרא קובעת שארבעה אלה "צריכין להודות", ומשמע מכך שיש עליהם חובה להודות[2].

מה היתרון בקרבן תודה שהוא חובה?

לא כל האנשים מגיעים מעצמם לדרגה של הכרת הטוב, ויתכן שעל ידי החובה להקריב קרבן תודה התורה רוצה לחנך את האדם להודות לה': החיוב להודות מחנך את האדם לשים לב לדברים שעליהם הוא צריך להודות לה'.

אם כן, נראה שבאופן ראשוני קרבן התודה הוא קרבן נדבה: האדם מרגיש בעצמו הודיה לה', ומחליט לבטא הודיה זו על ידי הבאת קרבן. בהמשך, חייבו חכמים "להודות" לה' על הצלה ממקרים מסוימים, ויתכן שהחיוב איננו רק על ברכת הגומל אלא גם על קרבן התודה. אולם, גם אם נאמר כך, עדיין עיקרו של החיוב הוא להרגיש את ההודיה לה', ומתוך כך להביא את קרבן התודה: חכמים רצו לחנך את האדם להרגיש הודיה לה', ולכן הגדירו זאת כחיוב. כלומר, יש חיוב להרגיש הודיה לה', ומתוך כך האדם יביא (מרצונו) קרבן.

ב. קרבן תודה כקרבן שלמים

כל סוג של קרבן מבטא רעיון מסוים ורגש מסוים של המקריב. פרטי ההלכות שונים מקרבן לקרבן, בהתאם לרעיון המיוחד שכל קרבן אמור לבטא.

אנו נתמקד בקרבן התודה, ובפרטי ההלכה המייחדים אותו.

קרבן התודה הוא קרבן שלמים, וקרבן שלמים מתייחד בכך שהוא "קדשים קלים" (משנה, מסכת זבחים, פרק ה' משנה ז'):

 

קדשי קדשים

קדשים קלים

מקום השחיטה

צפון המזבח.

בכל העזרה.

מי אוכל

המזבח בלבד, או המזבח והכהנים.

המזבח, הכהנים ובעל הקרבן

מקום האכילה

בעזרה.

בכל ירושלים.

זמן האכילה

ביום ההקרבה ובלילה שאחריו.

יום ההקרבה, הלילה, והיום שלמחרת.

המאפיין הבולט ביותר של קרבן השלמים הוא שהקרבן אינו מוקרב כולו על המזבח ולא רק הכהנים שותפים באכילתו, אלא יש שלשה שותפים באכילתו: המזבח, הכהן ובעל הקרבן.

מדוע קרבן התודה הוא דווקא קרבן שלמים? היינו מצפים שאדם שנעשה לו נס והוא רוצה להודות לה' יביא קרבן שכולו לה', ולא קרבן שגם הוא נהנה ממנו.

כדי לענות על כך, ננסה להעמיק מעט בהבנת קרבן השלמים.

מהי משמעותו של השם "שלמים"?

לדעת רשב"ם, הכוונה היא לתשלומים:

... לשון שלמים שמשמע לשון "נדר וצריך לשלם את נדריו" שהוא לשון תשלומים... (רשב"ם, ויקרא, פרק ג' פסוק א').

כלומר, קרבן השלמים מיוחד בהיותו תשלום על נדר, ולא חובה.

רש"י, בפרושו לאותו פסוק, מפרש אחרת:

"שלמים" - שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים.

רש"י פירש "שלמים" מלשון "שלום", כלומר קרבן זה מיוחד בכך שכולם שותפים בו, ובכך הוא מבטא שלום בין כולם.

אדם המביא קרבן שלמים נמצא בעמדה ובתחושה אחרת לגמרי מן המקריב קרבן עולה או חטאת: המקריב קרבן עולה או חטאת עומד מול ה' בהכנעה. בדרך כלל הוא מביא את קרבנו מתוך חובה[3], לפעמים בעקבות חטא, ובנוסף לכך כל הקרבן מוקרב לה' (או שמעט ממנו ניתן לכהן). כלומר, המקריב נמצא בתחושה של קטנות האדם מול ה', והוא מרגיש עד כמה גדול המרחק בין האדם לה'. זהו, אפוא, קרבן הבא מתוך יראה.

לעומת זאת, המקריב קרבן שלמים נמצא בעמדה נפשית אחרת לגמרי. הרשב"ם פירש "שלמים" מלשון "תשלומים", ולפי כיוון זה מהותו של קרבן השלמים היא תשלום על נדר, כלומר: קרבן השלמים ביסודו איננו קרבן חובה אלא קרבן נדבה[4] - האדם עצמו החליט לנדב קרבן לכבוד ה'. נדבה זו באה מתוך רצונו של האדם לתת לה', כביטוי לאהבתו כלפי ה'. זהו, אפוא, קרבן הבא מאהבה.

אהבה הדדית זו באה לידי ביטוי גם באכילה המשותפת, כפי שפרש רש"י, וכפי שמתאר הרד"צ הופמן:

...קרבן זה הוא סעודה משותפת למזבח, לכהנים ולבעלים. הסעודה הזאת נקראת "סעודת שלום" - זבח שלמים. היא מתארת את ההרמוניה בין המקריב ובין ה' ועבדיו.

האכילה המשותפת, כביכול, של האדם עם בוראו, מובילה לקשר מיוחד ומסמלת אהבה בין האדם לבוראו.

כעת ניתן להבין מדוע קרבן התודה הוא דווקא קרבן שלמים. קרבן התודה מובא כאשר האדם מרגיש שה' מיטיב איתו. הוא חש שה' אוהב אותו, ורוצה אף הוא לתת לה' ולבטא בכך את אהבתו לה'. לכן, קרבן שלמים הוא הקרבן המתאים ביותר לבטא את תחושת האהבה.

ג. לחם התודה

... וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: (ויקרא, פרק ז' פסוק י"ב).

בקרבן התודה אנו מוצאים דין מיוחד של הבאת לחם ביחד עם הקרבן[5], ולחם זה איננו מנחה, המתווספת לקרבנות רבים.

על המקריב להביא ארבעה סוגי לחמים:

א. חלות מצות בלולות בשמן.

ב. רקיקי מצות משוחים בשמן.

ג. סולת מורבכת חלות בלולות בשמן.

ד. חלות לחם חמץ.

מכל סוג עליו להביא עשרה לחמים, כך שבסך הכל היו ארבעים לחמים. הלחמים נעשו מעשרים עשרון סולת, ולוג שמן[6].

עשרון הוא עשירית איפה, כלומר כ2.5 ליטר, ועשרים עשרון הם, אפוא, כחמישים ליטר, כלומר כמות הלחם המובא עם קרבן התודה הייתה גדולה מאד[7].

מדוע דווקא בקרבן התודה יש להביא כמות גדולה כל כך של לחם? ננסה להבין זאת בהמשך, ובינתיים נעסוק בנקודה אחרת.

ד. לחם חמץ

פרט נוסף המייחד את קרבן התודה הוא הבאת לחם חמץ.

בפרק ב' המתאר את המנחות, נאמר כך:

(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ
כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה':
(יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:

איסור זה חוזר גם בפרשת צו:

(ט)...הַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:
(י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ... (פרק ו').

אפילו הנותר מן המנחה, הנאכל על ידי הכהנים, צריך להיות מצות ולא חמץ. והנה, עם קרבן התודה מביאים דווקא לחם חמץ. אמנם, לחם התודה איננו מנחה ואיננו מוקטר על המזבח, כך שאין כאן התנגשות ממש בין שתי ההלכות, ובכל זאת, בדרך כלל התורה מתנגדת להקרבת חמץ, ואילו בקרבן התודה דווקא חייבים להביא חמץ. מדוע?

כדי להבין את ייחודו של קרבן התודה, עלינו להבין מדוע אסרה התורה להקריב חמץ במקדש, ומדוע התורה מדגישה שהמנחות חייבות להיות דווקא מצה.

מהו ייחודו של החמץ, ומהו ייחודה של המצה[8]?

לחם החמץ הוא לחם משובח, המתקבל בסופו של תהליך הכנת בצק. לכן, החמץ מסמל את העושר ואת ההצלחה, ובהתאם לכך - את הגאווה. המצה, לעומת זאת, נוצרת כתוצאה מעצירת תהליך הכנת הבצק באמצעו: עוד לפני שהבצק מגיע להחמצה, שהיא המצב השלם, עוצרים את התהליך. המצה היא לחם לא משובח - לחמו של העני שאין ביכולתו להכין לחם טוב יותר. לכן, המצה מבטאת את חוסר השלמות ואת העוני, ובהתאם לכך - את הענווה.

כאשר האדם מביא קרבן לה', הוא אינו מביא חמץ אלא דווקא מצה. בכך הוא מבטא את חוסר שלמותו לעומת הקב"ה: כאשר האדם עומד לפני ה' הוא אינו יכול להביא חמץ, סמל ליכולתו ולעשירותו; עליו לעמוד לפני ה' בתחושה של ענווה, בעמדה של "עני כי יעטוף" המבקש מה' על נפשו, ולא בתחושת גאווה.

אם כן, מדוע בכל זאת מביאים חמץ בקרבן התודה?

קרבן התודה, כפי שראינו לעיל, מבטא תחושה שונה מן התחושה של קרבנות העולה והחטאת. הוא מבטא אהבה גדולה בין האדם לה', והודיה על כל הטוב שה' נתן לו. במקרה כזה מביאים גם מצות, המסמלות את הצרה שהאדם היה נתון בה ואת תהליך היציאה מן הצרה, אך מביאים גם לחם חמץ, המבטא את ההודיה על הגאולה: ה' הביא את האדם למצב של רווחה, ויש להכיר בטובה הגדולה הזו. במקרה זה, אם האדם לא יביא חמץ ואם הוא ימשיך להרגיש חוסר שלמות, זו יכולה להיות כפיות טובה.

כלומר, קרבן התודה מבטא שמחה במצב שלמות מסוים, שה' עזר לאדם להגיע אליו; לכן, בקרבן התודה ראוי להביא לחם חמץ, כדי לסמל את השלמות והטוב שה' השפיע על האדם.

ה. אכילת הקרבן עד הבוקר

(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: (ויקרא, פרק ז').

קרבן התודה הוא קרבן שלמים, שהם קודשים קלים. כל הקדשים הקלים נאכלים ביום הקרבת הקרבן, בלילה שאחריו, וביום שלמחרת; אולם, קרבן התודה צריך להאכל רק ביום ההקרבה ובלילה. מדוע מצמצמת התורה את זמן אכילת התודה? שאלה זו מתעצמת לאור העובדה שבקרבן התודה מביאים כמות גדולה מאד של לחם (כפי שציינו לעיל), כך שמקריב קרבן תודה נשאר עם כמות עצומה של אוכל, שצריך לגמרו מהר מאד.

כנראה שדין זה אמור לגרום לכך שהאדם אינו יכול לגמור לבדו את כל האוכל, והוא מזמין עוד אנשים לאכול איתו. כך הופכת אכילת הקרבן לסעודה גדולה, עם הרבה מוזמנים; בעל הקרבן מספר לסועדים מדוע הקריב קרבן תודה, וכך הופכת הסעודה לסעודת הודיה, בה מספרים את מעשי ה' וחסדיו ומשבחים אותו: "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה" (תהילים ק"ז, פסוק כ"ב). כלומר, קרבן התודה גורר אחריו סעודת הודיה בה מספרים את מעשי ה' ברבים, ובכך מתקיים "וירוממהו בקהל עם" (שם, פסוק כ"ג).

ו. קרבן תודה ופסח

קרבן התודה כרוך בסעודת הודיה, נאכל עם לחמים, ואסור להותיר ממנו עד בוקר. פרטים אלה דומים לפרטיו של קרבן נוסף - קרבן הפסח[9]. גם קרבן הפסח הוא קרבן שלמים, גם הוא קרבן הנאכל בחבורה של אנשים כדי לגמור את כל האוכל עד הבוקר, וגם אותו צריך לאכול עם לחם (מצה).

ההסבר לדמיון בין הקרבנות הוא שקרבן הפסח הוא קרבן תודה לאומי: כשם שמקריב התודה עורך סעודת הודיה ומספר את סיפור הצלתו האישית, כך בקרבן הפסח כל העם יושב לסעודת הודיה, בה מספרים את סיפור ההצלה ממצרים ומשבחים את ה'.

אולם, הדמיון הרב בין שני הקרבנות מדגיש את ההבדל ביניהם: אמנם שני הקרבנות צריכים להיאכל עם "לחם", אך קרבן התודה נאכל עם מצות וגם עם חמץ, ואילו קרבן הפסח נאכל רק עם מצות, והחמץ אסור באיסור חמור. אם קרבן הפסח הוא קרבן תודה לאומי, מדוע אין מביאים עמו לחם חמץ, כראוי לקרבן תודה?

קרבן הפסח מוקרב ביום י"ד בניסן, ונאכל בלילה שלאחריו. מה קרה בזמן זה במצרים? ביום י"ד בניסן בני ישראל שחטו את הפסח, ומרחו את הדם על פתחי בתיהם, ובאותו לילה הייתה מכת בכורות; היציאה ממצרים הייתה למחרת בבוקר[10]. קרבן הפסח, אם כן, איננו זכר לסוף תהליך הגאולה, אלא מסמל שלב בגאולה, ולכן אין ראוי להביא בו לחם חמץ, אלא רק מצה.

אולם, גם בט"ו בניסן, יום היציאה ממצרים, אסור לאכול חמץ ומצווה לאכול מצה, וגם בכל שבעת ימי החג שאחריו אסור לאכול חמץ. מדוע?

נראה כי הסיבה לכך היא שהגאולה לא הסתיימה עם יציאת ישראל ממצרים, אלא היא הייתה רק שלב בתהליך הגאולה:

(ו) ...וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ז) ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקים...
(ח) והֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ ... (שמות, פרק ו').

שלושת השלבים הראשונים - "והוצאתי...והצלתי... וגאלתי..." הם ההצלה והיציאה ממצרים. השלב הבא הוא "ולקחתי...", כלומר הפיכת עם ישראל לעם ה'. זהו מעמד קבלת התורה בהר סיני. השלב הסופי של הגאולה הוא "והבאתי..." - הבאת עם ישראל לארץ ישראל. בפסח לא אוכלים חמץ אלא מצה, מפני שבפסח לא חוגגים את הגאולה השלמה, אלא רק שלב בגאולה[11].

אם כן - מתי חוגגים את הגאולה השלמה? באיזה חג מודים לה' על הארץ הטובה אשר נתן לנו?

(י)...כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:...
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': (ויקרא, פרק כ"ג).

בפסח רק מתחילה הספירה: פסח הוא תחילת תהליך, וסיומו של התהליך הוא בחג השבועות. מהו עניינו של חג זה?

בתורה יש עוד שני שמות לחג זה: "חג הקציר" (שמות, פרק כ"ג פסוק ט"ז), ו"יום הביכורים" (במדבר, פרק כ"ח פסוק כ"ו). זהו הזמן בו התבואה מבשילה וקוצרים אותה, ובחג השבועות מביאים את שתי הלחם המסמלות את ההודיה על תבואת הארץ הטובה. בנוסף לכך, זהו הזמן בו מתחילים להבשיל פירות הארץ, ובהתאם לכך מחג השבועות מתחילים להביא את הביכורים (משנה, מסכת ביכורים פרק א' משנה י') שגם הם הודיה לה' על יבול הארץ הטובה:

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... (דברים, פרק כ"ו).

אם כן, חג השבועות הוא חג הביכורים, חג ההודיה על הארץ הטובה.

נשים לב לכך ששתי הלחם המובאות בשבועות נאפות חמץ, ושתי הלחם ולחם התודה הם הקרבנות היחידים המובאים מחמץ. הבאת שתי הלחם היא הודיה לה' על הארץ הטובה אשר נתן לנו ועל התבואה הטובה. שתי הלחם ראויות להיות חמץ מפני שהן הודיה לה' על היבול הטוב, והן מסמלות את סוף תהליך הגאולה - את הארץ הטובה אשר נתן לנו ה'.

חג השבועות הוא גם זמן מתן תורתנו, ושני השלבים הסופיים של תהליך הגאולה הם קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל. בחג השבועות אנו חוגגים את שניהם יחד: גם את מתן התורה, וגם את ההודיה על הארץ הטובה. דווקא בחג כזה ראוי להביא לחם חמץ, כשם שבקרבן התודה מביאים לחם חמץ, המבטא את השמחה בטוב שה' השפיע עלינו ואת ההודיה על סוף תהליך הגאולה.

כסיכום, נכתוב בטבלה את הדינים הייחודיים של הקרבן התודה ואת פשרם:

מאפייני קרבן תודה וביאורם

מאפיינים מיוחדים

ביאור

הודיה על ידי מעשה.

טבע האדם מבראשית ל"העניק" לבורא על חסדו. קרבן תודה - הקרבן ה"ותיק" ביותר.

יש הסבורים שיש חובת הודיה.

התורה מחנכת אותנו על חובתנו להודות. מי שלא אומר תודה, לא שם לב לטובות שהוא מקבל.

חלק מקרבן השלמים נאכל גם ע"י הבעלים, בניגוד לקדשי קודשים.

כביכול, סעודה משותפת עם הבורא. קרבן של אהבה וקרבה מיוחדת.

קרבן תודה מורכב מחמץ ומצה, בניגוד למנחה שבה יש איסור חמץ.

חמץ מבטא שלמות ואפילו גאווה, שאינה מתאימה למציאות של "לפני ה'". המצה מבטאת את החוסר. אולם, בקרבן תודה מבטאים את הכרת הטוב על שהקב"ה הוביל אותו ממציאות של חוסר - "מצה", למציאות של שלמות - "חמץ".

בקרבן תודה יש כמות עצומה של לחם וצריך לאוכלו בזמן קצר (יום ולילה).

דין זה מאלץ את האדם להזמין עוד אנשים, וכך הופכת האכילה לסעודת הודיה.

קרבן פסח דומה בדברים רבים לקרבן תודה (זמן האכילה; קרבן הנאכל עם לחם).

גם הוא הפסח הוא קרבן תודה - קרבן תודה לאומי, שבו מספרים ומודים על נס יציאת מצרים.

הבדלים בין פסח, תודה, ושתי הלחם:

קרבן פסח - ממצה;

תודה - חמץ ומצה;

שתי הלחם בשבועות - חמץ.

קרבן פסח שונה מקרבן תודה כי הוא באמצע תהליך הגאולה, ולכן הוא ממצה. בשבועות, מושלם התהליך על ידי קבלת התורה והודיה על הארץ הטובה, ולכן ניתן להביא קרבן מחמץ.

"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ... אין אנחנו מספיקים להודות!"

 

[1] כך משמע גם מדברי הרמב"ם, שלא הזכיר בהלכות מעשה הקרבנות או בכל מקום אחר כי יש חובה להקריב קרבן תודה.

[2] הקשר בין ברכת הגומל לבין קרבן התודה איננו נזכר במפורש בגמרא, אך מדברי הטור בסימן רי"ט ניתן להבין שברכת הגומל היא תחליף לקרבן התודה. לפי דברי רבים מהראשונים והאחרונים ניתן להבין שקרבן התודה היה חובה (עיינו בפירוש הגר"י פרלה לספר המצוות לרס"ג, חלק א', מצוות רנ"ט-ר"ס).

[3] אמנם יש אפשרות לנדב עולה, אך רבים מקרבנות החובה - קרבנות התמיד וקרבנות המוספים של החגים והשבתות - הם קרבנות עולה. לעומת זאת, קרבנות השלמים כמעט ואינם מופיעים בקרבנות החובה של השבתות והחגים, ועיינו בהערה הבאה.

[4] אמנם, יש קרבנות שלמים שהם חובה (כמו שלמי עצרת ושלמי חגיגה), אולם הצגתו הראשונית של קרבן השלמים בפרשות ויקרא-צו הוא כקרבן נדר או נדבה, ונראה שזהו אופיו הבסיסי של הקרבן, כפי שמשמע מדברי הרשב"ם.

[5] גם בשלמי נזיר מביאים לחם עם הקרבן (במדבר, פרק ו' פסוקים י"ד - כ').

[6] רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט' הלכה י"ז.

[7] בקרבן הנזיר מובאים רק שני סוגים של מצות ובכמות קטנה בהרבה (עיינו במדבר שם).

[8] ראו בהרחבה במאמרו של הרב יואל בן נון, "חמץ ומצה בפסח בשבועות ובקרבנות הלחם", מגדים י"ג.

[9] ראו מאמרו של הרב מנחם ליבטאג, "קרבן פסח וקרבן תודה", דף קשר 697, ניסן תשנ"ט בכתובת

http://www.etzion.org.il/dk/1to899/697daf.htm#Heading3

[10] עיינו שמות פרק י"ב, פסוק נ"א:

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם.

רש"י, בפרושו לדברים פרק ל"ב פסוק מ"ח, אומר כך:

במצרים נאמר "בעצם היום הזה הוציא ה'" (שמות, פרק י"ב, פסוק נ"א), לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה.

כלומר - ישראל יצאו ממצרים לא בחצי הלילה, אלא ביום ט"ו.

[11] ראו בהרחבה במאמרו של הרב יואל בן נון, הנזכר בהערה לעיל.