פרשת צו: מאדם ועד קרבן

  • הרב שמעון קליין

מבוא והקשר

מהו קרבן? האם חוק א-להים הוא? האם טבע אנושי? מהי תנועת נפשו של המקריב קרבן? שאלות אלו יעסיקו אותנו בעיון זה. נשקיף אליהן לאור שתי הפרשות הראשונות בספר ויקרא - פרשת ויקרא ופרשת צו. נעסוק בכפילות ובפערים בין השתיים, ומעבר לכך, בשאלת הרצף ביניהן. במבט פשוט, נראות השתיים כמי שעוקבות זו אחר זו, אלא שלא פשוט הדבר. על פי הפתיחה לפרשה הראשונה, היא נאמרה באוהל מועד (ויקרא א', א'), ולעומת זאת חתימת הפרשה השנייה משייכת אותה להר סיני (שם ז', ל"ח). סתירה זו גרמה לפרשנים לחלק בין מקום ומועד אמירתן של השתיים. הראשונה שייכת למקומה, אל התקופה שלאחר בניית המשכן, והשנייה משויכת לאחור, מהווה המשך ישיר לפרשיות בספר שמות[1]. בעיוננו, נעמיד שאלה זו למבחן.

רגע לפני העיון, נלך צעד לאחור, אל הקשרו הרחב של ספר ויקרא, בזיקה לתהליכים הפוקדים את העם, כפי שהם משתקפים משלושת החומשים: שמות, ויקרא ובמדבר. מבט זה יסייע לנו להבין טוב יותר את המתרחש בספר זה, ובאופן ממוקד יותר - את טיבם של הקרבנות.

 

בין שלושה חומשים

שלושה נושאים עיקריים נוכחים בספר שמות. בראשון - תיאור התהוות העם במצרים, עבדותו רבת השנים ועד ליציאתו ממנה. בשני - מפגש בין העם ובין א-להיו במעמד הר סיני. המפגש לווה בשבר גדול - בעשותם עגל זהב, והיה בו ביטוי לפער הגדול הקיים בין העמדה הרוחנית בה היו נתונים, לבין הרף הגבוה אליו מזמין אותם א-להים. חלק זה מסתיים במתן 'לוחות שניים' ובתהליך מורכב של תיקון ופיוס. צלע שלישית לספר - בנייתו של המשכן, המאפשר מפגש בין א-להים לבין בני עמו על בסיס קבוע. תחת היראות האש והענן בראש ההר, ישכנו אלה מעתה - בקרב המחנה.

השראת השכינה בקרב המחנה אינה מובנת מאליה, בוודאי לא לאחר השבר הגדול בחטא העגל. השאלה המתבקשת היא - מהו המענה לפער הגדול, אולי הגדול מנשוא, בין אורח חייו של העם, לבין דרישותיו של א-להים העומד לדור מעתה עמהם, בשכנות בקרב המחנה?

שני פתרונות קונספטואליים שונים מוצעים בכתוב, בשני החומשים העוקבים - ויקרא ובמדבר. 'הנכחה של השמים' - בספר ויקרא, 'העצמה של העם' - בספר במדבר. וביתר הרחבה: ספר ויקרא אוצר מתחילתו ועד סופו את דברי ה'[2]. המקום ממנו הם נשמעים - אוהל מועד, ובהמשך ייזכר גם הר סיני. אין תאריכים בחומש זה, ובכך מוצג דבר א-להים מנקודת מוצא שאינה תלויה בזמן. עמדת העם ובחירתם החופשית אינם מהווים נושא, כי אם דבר א-להים ומצוותיו. גם ספר במדבר פותח בתיאור דבר ה' אל משה באוהל מועד, אלא שהנושא בו אינו תוכן הדיבור הא-להי כי אם - עמדת העם, במציאות בה העצמתם עומדת במוקד האירועים. החל מארגון המחנה - בציון שמות הנשיאים, מנין העם, סדור השבטים "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ", ובהמשך - בעיסוק שיטתי במשברים הפוקדים את העם עד ערב כניסתם אל הארץ.

שני ספרים הם, וביניהם מתקיים תהליך. בספר ויקרא מתבצע הצעד הראשון, בקדש ה'אומר את דברו', מציג תביעה אל השלם - מבית היוצר של הא-להים. ספר במדבר מבצע את הצעד הנוסף, המתבקש - בהתמקדו בעם נושא הרעיון הא-להי, בקורותיו ובהעצמתו. זהו שלב מורכב יותר, וככזה הוא משתרע על פני תקופה ארוכה - החל מן השנה השנייה, ועד שנת הארבעים, אוצר בתוכו את שנרקם ואת שנשבר בתקופה זו.

 

קרבן מהו?

כעת, נחזור אל ספר ויקרא, נבקש להבין - 'קרבן מהו?' פרשיית הקרבנות פותחת במילים: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', ב'). השורש ק.ר.ב. מלמד על תנועה של הבהמה מעמדה רחוקה, אל מצב של קרבה[3]. הקרבה היא קרבת ה'. כך עולה מן האזכור החוזר ונשנה לנוכחות ה' במעמד ההקרבה: בשיוך הקרבן אליו - "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"; המקום בו הוא מוקרב - "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (שם ג'), מקום השחיטה - "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (שם י"א), ועד התוצאה - "עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (שם י"ג). כל אלו מצביעים על דבר המתחולל בין האדם לבין א-לוהים בעת הקריבו הקרבן. אלא שיש לשים לב לטיבו. מה מתרחש בו?

בניגוד למצב בו אדם נותן את השייך לו במתנה לרשות גבוה, ובעקבות זאת - נוצרת קרבה מתוך הדדיות, כאן לא מדובר על נתינה והעברת רשות. הסיבה: בחומש זה קיימת רשות אחת, והיא של א-להים[4]. לא מפגש בין 'שניים' מתרחש כאן, לא אדם המביא את שלו, מחדש ויוצר - לפני ה' כי אם אדם המקריב - ומברר בכך ש'הכל שלו'.

קודם לכן הצבענו על 'הנכחת השמים' המתקיימת בספר ויקרא. כעת נוכל לזהות את המימוש לכך בפרשיית הקרבנות: ראשית, ההקרבה כרוכה בוויתור על רכוש בשווי רב, לצד זאת מוטמעת באדם תפישה לפיה הרכוש אינו באמת שלו. הצעד הבא הוא פעולת ההקרבה, הכוללת התייחסות אל החיים השבים אל מקורם, ואל הדם ('הוא הנפש') העולה על גבי המזבח[5]. צעדים אלו עשויים לפוגג במעט את תחושת השליטה והכוח המוטבעים ב'עולם הזה', להתנער ממגבלותיו, ותחתיהן ליצור עמדה רוחנית ומופשטת יותר - לפני ה'[6].

 

'בין ויקרא לבין פרשת צו'

בפתח העיון שאלנו: האם חוק א-להים הוא הקרבן? האם טבע אנושי? דומה שהתשובה לשאלה זו שונה בין פרשת ויקרא לבין בפרשת צו.

בפרשת ויקרא:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'... (ויקרא א', א'-ה')

מקריב הקרבן הוא הנושא בפסוקים אלו, ובהתאם לכך הוא נוקט בשורת פעולות - הקרבה, סמיכה ושחיטה - לפני ה'. בצעד שני, עוקב, מצטרפים בני אהרון הכהנים ומשלימים את פועלו:

"... וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה': (שם, ה'-ט')

לאחר שנשחט הקרבן, הוא יוצא מגבולו של האדם ועובר לידי הכהן - בהקרבה, בזריקת הדם, בהפשטה ובניתוח, נתינת אש, עריכת עצים, והקטרה על המזבח: "עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". כך בקרבן עולה, ובהתאמה בקרבנות הנוספים.

ובפרשת צו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא ו', א'-ו')

פסוקים אלו פונים אל אהרון ואל בניו, ומתעלמים כמעט לגמרי מן המקריב וממשמעות הקרבן ביחס אליו[7]. 'עבודת המזבח', מהווה נושא בפסוקים אלו, ובהתאם - אליו מתייחסים התיאורים: 'ואש המזבח תוקד בו'; 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. הממונים על עבודות אלו הם הכהנים, והם מאפשרים את עבודת המזבח.

שאלה שכבר עסקו בה רבים: מהו הצורך בחלוקה בין פרשת ויקרא לבין פרשת צו? שתי הפרשיות עוסקות בהלכות הקרבנות - עולה, מנחה, שלמים חטאת ואשם, ואך מתבקש הוא לצרפן לאחת? כותרת שונה פירושה גם משמעות שונה, נקודת מבט אחרת. הראשונה צופה אל הקרבן מנקודת מבטו של האדם המקריב, השנייה - צופה על הקרבן מנקודת מבט של עבודת המזבח. בשורות הבאות נבקש לזהות מה מגולם בכל אחת מן העמדות.

 

הקרבנות בפרשת ויקרא

נפתח במבנה בו ערוכה פרשת ויקרא. שתי כותרות מוצבות בה: הראשונה מתייחסת לעולה, מנחה ושלמים (שם א', א'-ב'), השנייה לקרבן חטאת (שם ד', א'), ובשתיהן פנייה אל משה - הוראה לדבר אל בני ישראל. שתי כותרות נוספות מוצבות בפרשיות של קרבן האשם: הראשונה בפתחו של אשם מעילות (שם י"ד), השנייה באשם גזילות (שם כ'). בשתיהן פנייה אל משה, ללא הוראה לאומרן אל בני ישראל.

וביתר פירוט: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', א') - זוהי הכותרת לקרבן העולה, והיא משמשת כותרת כללית לפרשיית הקרבנות. בעקבותיה - כותרות משנה ובהן תיאורי מצב שונים: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (שם, ג'); "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (שם, י'); "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' הִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה" (שם, י"ד); "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר" (שם ב', ד'); "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ" (שם, ה'); "וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ" (שם, ז'); "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה'" (שם, י"ד); "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב" (שם ג', א'); "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה'" (שם, ו'); "וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה'" (שם, י"ב). עד כאן יחידה ראשונה.

ושוב מוצבת כותרת, והפעם לקרבן חטאת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (שם ד', א'-ב'), ומיד לאחריה מעגלים שונים של חוטאים: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (שם, ב'); "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (שם, י"ג); "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (שם, כ"ב); "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ" (שם, כ"ז); "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" (שם ה', א'); "וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה" (שם, ז').

שתי כותרות נוספות פותחות את קרבן אשם: הראשונה מתייחסת לאשם מעילות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה'" (שם, י"ד-ט"ו); לאחריה מובא אשם תלוי - ללא כותרת: "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם" (שם, י"ז); ולבסוף כותרת נוספת לאשם גזלות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'" (שם, כ'-כ"א).

קשה שלא לזהות את המדרג - קרבן נשגב המוצב בפתח, ותהליך ההולך ופוחת בהדרגה - עד לקרבן האחרון. הירידה במדרג מוצאת את ביטויה בכותרות: הכותרת לקרבן העולה היא כותרת לכלל הפרשה, הוקדמה בה קריאה לדיבור, וכן מצוין בה המקום - 'מאוהל מועד'. גם הציווי 'אל בני ישראל' מופיע בפורמט שלם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (שם, ב'). כל אלו מעידים על עמדה גבוהה של ה'אדם המקריב' המתואר בעקבותם. לעומת זאת - בפתיחה לקרבן חטאת, אין קריאה של ה', אין ציון לאוהל מועד, גם אין הוראה מפורטת לדבר אל העם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (שם ד', ב'). פחותים מאלו הם קרבנות האשם, שבכותרתם נעדרת ההתייחסות אל 'בני ישראל'. ה' מדבר אל משה, ואומר את הדברים אליו, מבלי להזכיר את הדיבור אל בני ישראל.

 

מהות ומשמעות

פרשת ויקרא פותחת בתיאור מצב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" - לא ציווי א-להי מתואר במילים אלו, כי אם 'סיפור דברים' על אדם המקריב קרבן לה'[8]. ומה מניעו לכך? לא ה' ולא התורה. זוהי עמדה פנימית, ביטוי לרצונו - להקריב או להשיב לא-להים את שלו. ובלשון חכמים: "אדם כי יקריב. יכול גזרה? תלמוד לומר 'כי יקריב', אינה אלא רשות" (ספרא ויקרא ב', ד'). הלשון אינה 'אדם מכם כי יקריב' שפירושה - אדם מתוך בני ישראל שיקריב. הלשון 'אדם כי יקריב מכם' פירושה - אדם שיקריב, תוך שהוא מביע את שייכותו אליכם במעשה ההקרבה. כל אלו מציבים את קרבן העולה במעמד של מעין בכורה, הקרבן במיטבו.

בעיוננו לפרשת ויקרא, פתחנו בביאור הפתיחה לספר: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א'). תהינו על טיבה של הקריאה, ופירשנו אותה כהזמנת משה אל 'רשות גבוה' - ממנה עשוי א-להים לדבר אליו. בכדי שמשה יוכל להיחשף אל דבר ה' עליו לעזוב את מקומו, ולאמץ את נקודת המבט של א-להים השוכן באוהל מועד. שם הצבענו על האפשרות להתייחס לפסוק זה כאל מבוא לחומש כולו. חומש שבו דבר ה' אל האדם, מאוהל מועד אל בני ישראל.

כעת נשייך פתיחה זו אל המעגל הבסיסי יותר - לפרשיית הקרבנות, ולקרבן עולה בפרט. א-להים קורא למשה לנטוש את מקומו ולבוא אל הקודש, ובהתאמה - אדם נוטש את מקומו האישי, הפרטי, ומתייצב נוכח ה' באוהל מועד. פועלו הוא - ההקרבה, ביטוי לעובדה ש'הכל שלו'. בקרבן עולה הוא יקריב את המיטב - קרבן מן הבקר - גדול, זכר, וכולו יהיה לה'. את החיים הוא ישיב למקורם, וגם החלק הנשגב שבאדם - הרצון, ייטול חלק באירוע זה: "לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'"[9].

ומן השלם - עולת הבקר, ממשיכה הפרשייה אל עולת הצאן והעוף[10], ולאחריהם - ממשיכה ומתרחבת אל כלל הקרבנות. במנחה - הנתינה היא פחותה, לא כולה לגבוה, חלק ניתן לכהנים[11], וגם בה מתקיים מדרג[12]. לבסוף קרבן השלמים - המכיל זכר או נקיבה, רק חלק ממנו קרב לה'[13], וגם בו מצוין מדרג הולך ופוחת בין סוגי בהמה[14].

עד כאן - שלושה קרבנות הניתנים מרצון. השניים הנוספים - חטאת ואשם - הם קרבנות חובה, הבאים בתגובה לחטא. המניע להבאתם אינו רצון להתרומם אל עמדה רוחנית חדשה, כי אם הנפילה, ממנה הוא מבקש להיחלץ. מיוחדת היא החלוקה בין קרבנות החטאת השונים, המושתתת על מעמדו של החוטא, לא על סוג העבירה שעבר. כהן משיח החוטא לאשמת העם, או 'כל עדת ישראל' (לפי חז"ל: הסנהדרין) החוטאים - מקריבים את הקרבן המשמעותי ביותר - פר, זכר, בדומה לחטאות פנימיות - בהם מזים את הדם כנגד הפרוכת ועל גבי מזבח הזהב; שלישי הוא הנשיא - המקריב שעיר עיזים זכר, חטאתו היא חיצונה, ובה מזים את הדם על גבי המזבח החיצון (העולה); אחרון הוא עם הארץ המביא שעירת עיזים או כשבה נקיבה, וחטאתו היא חיצונה - בה נזרק הדם על מזבח החיצון.

הקרבן האחרון הוא - האשם. מדוע הוא נדחה לאחר קרבן החטאת? ניתן להציע שתי תשובות: ראשית, בקרבן החטאת הנושא הוא מעמדו של האדם החוטא (כהן משיח, 'כל עדת ישראל', נשיא, עם הארץ), ללא חלוקה בין חטא לחטא. באשם לעומת זאת - הנושא הוא חטאים מסוימים עליהם התחייב: אשם מעילות, אשם תלוי ואשם גזילות. מעבר זה מן הכלל אל הפרט, מתאים למבנה הכולל של הפרשיות הפותח בכלל ועובר אל הפרט. הסבר נוסף: בניגוד לקרבן חטאת, הבא על עבירה בשוגג, ללא הבחנה בין עבירה לעבירה ('אחת ממצוות ה' אשר לא תעשנה'[15]), בקרבן אשם הגורם המחייב הוא 'אשמה' - עמדה פנימית קשה בה נתון האדם. מעבר לפעולת החטא, קיים משבר באמון, ולכן המענה אינו פשוט כבקרבן חטאת. האשם הראשון - 'אשם מעילות', במהותו מתאר שבר של מעילה בה'. 'אשם תלוי' - מדבר על מצב בו אדם אינו יודע אם חטא או לא. עצם אי הידיעה מבטא עמדת ריחוק, חוסר קשר וניתוק. 'אשם גזילות' מכיל שורה של משברי אמון בין אדם לחברו: בהכחשה שחברו הפקיד אצלו פיקדון, בגזל או בעושק.

הקרבנות בפרשת צו

בשורות הבאות נשרטט קווים לאופייה של תורת הקרבנות בפרשת צו. תחילה, נציין כמה מן ההבדלים שבין שתי הפרשיות.

בניגוד לפרשת ויקרא הפונה אל 'בני ישראל', פרשת צו פונה - לאהרון ולבניו (שם ו', ב'); בניגוד למבנה פרשת ויקרא - בו פתיחה בהקרבה מרצון בקרבן העולה, וסיום בחובת נתינה בקרבנות החטאת והאשם, בפרשת צו מושתת המדרג על דרגת הקדושה של הקרבן: פתיחה בעולה הנשרפת כליל לה', לאחריה קודשי קודשים - מנחה, חטאת ואשם, ולבסוף קודשים קלים בקרבן השלמים; בניגוד לתהליך ההקרבה המתואר בפרשת ויקרא, פרשת צו עוסקת בהלכות שלאחר ההקרבה.

בשורות הבאות - נקרא בפסוק הפותח את פרשת צו, נזהה בו סוג של מבוא לפרקי הקרבנות שבעקבותיו.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (שם (ו', א'-ב').

בפסוק זה הוראה למשה לצוות את אהרון ואת בניו. לא לדבר אליהם, כי אם לצוות. דומה שזוהי כותרת לפרשה של כללים וחוקים. גם הביטוי "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" מצביע על תורה, ועל מערכת החוקים המקיימת אותה. הכתוב ממשיך ומגדיר את העולה: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" - זהו זיהוי חדש לקרבן העולה. בניגוד להתמקדות באדם וברצון המלווה את מעשה ההקרבה, כעת הנושא הוא 'תורת העולה', והוא אוצר בתוכו סדר שלם של עבודה במקדש - צורך בהימצאות העולה על מוקדה; עיתוי - 'כל הלילה עד הבקר', בו מוצגת מערכת זמן המיוחדת למקדש, שראשיתה ביום וסופה בלילה - עד בקר; אש היוקדת במזבח - "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"; תרומת הדשן, ועד ההוראה החותמת - "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם ו', ו'). גם כאשר אין קרבנות - לא ניתן לוותר על אש המזבח, הנתפשת כמו חוקי הבריאה שבעבודת המקדש[16].

 

באוהל מועד או בהר סיני?

בפתח דברינו שאלנו: מהו היחס בין הפתיחה, הממקמת את הדיבור באוהל מועד (ויקרא א', א'), לבין החיתום, המדבר על הר סיני - "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי (ויקרא ז', ל"ז-ל"ח)?

לדעת המפרשים ששתי מערכות החוקים נאמרו במקומות ובזמנים שונים (הוזכרו לעיל בהערה 1), פרקים א' עד ה' נאמרו באוהל מועד, ופרקים ו' וז' קדמו להם ונאמרו למשה בהר סיני[17]. כמה קשיים רובצים לפתחה של פרשנות זו: הקורא ברצף את הפרקים א' עד ה', וממשיך אל עבר פרק ו' (פרשת צו), אין לו סיבה להסתפק בשאלה מתי נאמרו פרקים ו' וז', מכיוון שיש בהם רצף הגיוני לתיאורים שקדמו להם. כיוון שכך, צריכה להיות סיבה טובה מאד לעקור פרשה זו ממקומה, ולהקדים את זמנה במנותק מהקשר הפרשיות בו היא מצויה. קושי נוסף מתייחס אל פסוק החתימה: "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי (שם ז', ל"ח). פסוק זה מציין את העיתוי לציווי הכהנים (בפרקים ו'-ז') כמי שנאמר באותו יום בו נאמר הציווי לבני ישראל להקריב את קרבנותיהם לה' במדבר סיני. באיזה ציווי מדובר? קריאה פשוטה תייחס מילים אלו אל הפרשה הראשונה של ספר ויקרא, שם מופיע הציווי הכולל לישראל על הבאת הקרבנות.

בשורות הבאות תוצע פרשנות נוספת: לכל הדעות, במהלך כל ספר ויקרא חונה העם בהר סיני, במקום אליו הגיעו בפרשת יתרו[18]. שם הם חונים כמעט שנה, ועזיבתם אותו מתוארת בפרשת בעלותך'[19]. כיוון שכך, פתיחה בפנייה אל משה באוהל מועד (לאחר בניית המשכן), והמשך בפנייה בהר סיני - אינן עומדות בסתירה, שהרי גם לאחר בניית המשכן המשיך העם לחנות למרגלות ההר[20]. אם כדברינו, כך תיראה התמונה: ספר ויקרא פותח בשיוך דבר ה' אל אוהל מועד. אמנם, האוהל היה ממוקם למרגלות הר סיני, אך הפרשייה בחרה להתעלם מפרספקטיבה זו. לעומת זאת, בחתימה לפרשת צו בוחר הכתוב לשייך את מיקומם אל ההקשר הרחב יותר - אל הר סיני[21].

מהו ההבדל בין 'הר סיני' לבין 'אהל מועד'? אוהל מועד הוא מקום פנימי, המגלם התוועדות פרטית בין ה' לבין משה. הר סיני מגלם מקום גבוה, את המקום הרחוק מעולמו של העם, את ממד הנצח.

דומה ששני הקשרים אלו מעניקים פרספקטיבות שונות לשתי הפרשיות. בראשונה מתייחד ה' עם משה, ומעמדה זו באה לעולם פרשה המתארת את טבעו של האדם המבקש להקריב קרבן גם להקריב/לקרב עצמו לה'. בפרשה השנייה עוזב הכתוב את האינטימיות שבהתייחדות, ומציין את הר סיני כהקשר. סמליותו - כמקום בו ניתנה תורה, וכעת הוא משמש הקשר לתורת הקרבנות. בתורה זו - נוכח המקדש, נוכח המזבח ונוכחת מערכת החוקים המהווה מעין חוקי בריאה לעבודת המקדש. מעל לכל אלו - השוכן, המופיע במידה המיוחדת לו בספר ויקרא.

 

סוף דבר

עיון זה נפתח בחזרה לאחור אל חתימת ספר שמות, אל בניית המשכן, המנכיח מעתה באופן קבוע את א-להים בארץ. בעקבות נוכחות זו התבקשה שאלה - מהו המענה לפער הגדול, שכבר גבה מחיר כבד בחטא העגל?

שני פתרונות הוצעו לסתירה, בשני החומשים העוקבים. ספר ויקרא הציע - 'הנכחה של השמים', ספר במדבר הציע - 'העצמה של העם'. בעיון זה באנו בשערי הפרשיות הפותחות את ספר ויקרא. משה נקרא על ידי ה' מאוהל מועד, ונחשף שם אל מבט א-להי, גבוה על המציאות. כעת מתבררת עובדה זו באופן מדויק יותר. הקריאה אל משה לא שלפה והרחיקה אותו מעולמם של בני אדם, כי אם הקרינה עליה. בעקבות הקריאה - מתואר אדם המבקש להקריב - לפני ה'. הבקשה - מקפלת בתוכה רצון להשתחרר מכבלי החומר, מן ההשתקעות בו, ולפגוש פני אל. עוד התברר לנו בעיון זה, דבר על היחס שבין פרשת ויקרא לבין פרשת צו. הראשונה - משרטטת את העמידה לפני השכינה - מנקודת מבטו של האדם, הנוכח לפני ה'. השנייה - משרטטת את תורת הקרבנות שבספר ויקרא ואת חוקי המקדש, המגלמים את השכינה - במופעה המיוחד לספר זה. עוד התברר לנו הרצף המתקיים בין הציווי לכל ישראל בראשונה, לבין הציווי לכהנים בפרקים ו' וז'. רצף זה מעמיד את 'תורת הקרבנות' המוצגת בפרשת צו כקומה שנייה המושתתת על הקומה הראשונה. נקודת המוצא היא - האדם המקריב, מרצונו ומטבעו, ועל גבי בסיס זה מעמיד הכתוב כללים וחוקים לתורת הקרבנות[22].

חכמים במדרשיהם מדברים על ביטול הקרבנות לעתיד לבוא[23], ודומה שהמבנה בו ערוכים שני הפרקים - 'טבע' ובעקבותיו 'תורה', עשוי לשמש מרכיב חשוב בלימודה של סוגיה זו, לקראת העתיד לבוא[24].

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 



[1]כך מבין ר' דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא (עמ' כ'-כ"א). לדעתו הפרשה הראשונה נאמרה למשה באוהל מועד, והשנייה - קדמה לה, ונאמרה במעמד הר סיני. בעקבות עמדה זו הלכו הרב אברהם שמאע, במאמר במגדים ב' ('שתי מגמות בחנוכת המשכן והשתקפותן בתורת הקרבנות'), הרב אלחנן סמט, בעיונו לפרשת צו (סדרה ראשונה), והרב ברוך קהת, במאמר במגדים נ"ד ('חוקי הקרבנות - ויקרא לעומת צו'). שלושתם פירשו את הפער בין שתי הפרשות כמי שמצביע על קיומן של שתי מגמות בתפישת הקרבנות. בדומה לדבריהם, נבחין בעיון זה בפער מהותי המתקיים בין השתיים, אך בשונה מדבריהם, נצביע על רצף המתקיים ביניהן, רצף שלו השלכות בתחום התוכן והמשמעות.

[2] להוציא שתי פרשיות בהן ישנה התרחשות הכוללת פעולות או דיבורים של משה: פרשיית ימי המילואים והיום השמיני (פרקים ח'-י'), ופרשיית המקלל בפרק כ"ד.

[3] הלשון 'יקריב' המתארת הבאת קרבן היא בבניין הפעיל, והיא מצביעה על הנעת פעולה. שימוש בבניין קל, בתיאור אדם המקרב את הקרבן היה מתמקד בקרבן, בתנועת קירובו, בשונה מבניין הפעיל המצביע על מעורבות האדם המקריב. בדומה לכך: לפעול - פירושו לבצע פעולה במובן הפיזי. להפעיל - פירושו להניע את הפעולה. הראשון מוצב בעמדה מעשית, השני מוצב בעמדת שליטה או מנהיגות. עמדה זו היא פנימית ומשמעותית.

[4] ראה בהרחבה על כך בעיוננו לפרשת ויקרא. עובדה זו מתיישבת עם תופעה כוללת בספר ויקרא: במהלכו האדם אינו יוצר קדושה. אין אזכור לעובדה שאת המקדש בנו בני אדם, ואפילו דבר הקדשתה של בהמה לעבודת הקרבנות נלמד מפסוקים בספר דברים ולא מפסוקים בספר ויקרא: "תנו רבנן: מוצא שפתיך - זו מצות עשה, תשמר - זו מצות לא תעשה, ועשית - אזהרה לבית דין שיעשוך, כאשר נדרת - זה נדר, לה' אלהיך - אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, נדבה - כמשמעו, אשר דברת - אלו קדשי בדק הבית, בפיך - זו צדקה" (ראש השנה ו', ע"א; על בסיס הפסוק "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיך" - דברים כ"ג, כ"ד).

יוצאת דופן היא פרשיית ערכין, המתארת מצב בו אדם מקדיש את ערכו של דבר, וההקדש חל. מקומה בספר ויקרא יכול להתפרש בצורות שונות: ראשית, זוהי פרשייה חותמת, שאכן יש בה נימה מעט שונה. לצד זאת - ההקדש המדובר הוא הקדש ממון, לא הקדש גוף. הקדש זה הוא פחות מוחשי, והלכותיו קלות יותר. מעבר לכך - בפרשה זו הכהן קובע את הערכים, וחלקם הגדול קבועים על ידי התורה. ייחוד זה מצמצם את המשקל הקיים ליצירת האדם באלו.

[5] בתיאור הגלוי בפרשה היבט זה אינו מודגש, יחד עם זאת רישומו ניכר בכמה מובנים: בקרבן שלמים זורקים את הדם על המזבח, את החלב המכסה את הקרב, את החלב אשר על הקרב, את הכליות ואת החלב אשר עליהן (שם ג', ב'-ה'). הדם מסמל את הנפש, והחלקים המורמים לגבוה הם פנימיים, בהם טבועים כוחות חיים ועצמיות. במנחה - הנתינה היא אמנם מן הצומח, ובמובן זה אין כאן העלאה של כוחות חיים, אך תנועת החיים והעצמיות מתבטאת בנפשו של הכהן, הקומץ - בתנועה של לקיחה המלווה בקמיצת ידו ביחס למה שהוא חוצה לה. מכיוון נוסף - בהמשך ספר ויקרא, אוסר הכתוב שחיטה שאינה משמשת כקרבן המובא 'פתח אוהל מועד: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ג'-ד'). בפסוקים אלו נתפשת שחיטה שהיא מחוץ לפתח אוהל מועד כשפיכות דמים. לפי מבט זה, נטילת חיים מותרת רק במעמד בו הם מוקרבים לפני ה'. ובהמשך הפרשייה שם: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (שם י"ז, י"א) - נפש הבהמה היא בדם, והיא ניתנה לכם על מנת לכפר על נפשותיכם.

גם במקורות נוספים נתפש המקריב כמקריב את נפשו: כך בסיפור העקידה, בו האיל מוקרב כעולה תחת יצחק: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י"ג); כך בסיפור מותם של נדב ואביהוא, המקבל משמעות הדומה לקרבן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ( ויקרא י', ב').

[6]אם נבוא לדמיין תנועת נפש בחיים שלנו, הדומה להקרבת קרבן, נוכל לדבר על אדם המתמסר בלי גבול לקיומו של ערך גבוה, מעמדה של הקרבה, וויתור על העצמיות לטובת קיומו; המוכנות למסור את הנפש במלחמות ישראל היא דוגמא להתמסרות נוכח קיומו של ערך גדול, שבקיומה החיים מקבלים משמעות גבוהה.

[7] כאן לא נאמר "ונרצה לו", ולשונות דומות לה, כבפרשה הקודמת.

[8] ההוראה הא-להית באה רק בשלב שני, ומתייחסת רק לסוג הבהמה שיוקרב: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם'. הבקר מצוין ראשון מפני שהוא הקרבן החשוב יותר.

[9] הפסוק הבא מסכם את קרבן העולה: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (שם א', ט'), וזהו המופע היחידי בספר ויקרא למילה 'ניחוח' בכתיב מלא. בהמשך הפרשה יופיע ביטוי זה שוב ושוב בכתיב חסר. המופע המלא הוא ביטוי לשלימות הקיימת בעולת הבקר, יותר מבקרבנות אחרים.

[10] בכותרת מוצגים שני קרבנות: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (שם א', ב') - ה'בהמה' מתפרטת לבקר ואחר כך לצאן. ובהמשך הפרשה: הפתיחה היא בעולת בקר זכר: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (שם א', ג'); לאחריו צאן זכר: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (שם א', י'); ולבסוף עולת העוף: "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ" (י"ד).

[11]"וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'" (שם ב', ג').

[12]תחילה מתייחסת התורה לסולת באופן כללי, לאחריה מפורטים: מאפה תנור, כמנחה הבסיסית, אחריה מנחה על מחבת (בה מעט שמן), מנחה על מרחשת (משופעת בשמן), ולבסוף מנחה מסוימת - מנחת ביכורים.

[13]"וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב" (שם ג', ג').

[14]תחילה מדבר הכתוב על קרבן מן הבקר: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'" (שם ה', א'). אחריו הצאן: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה' זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ו'): כשב (ז') או עז (י"ב).

[15] "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא פרק ד, ב).

 

[16] מתוך אבחנה זו ניתן לשוב אל שתי הפרשיות וליישב קשיים העולים מביניהן. לדוגמא - מיקומו של קרבן השלמים: בפרשה הראשונה הנושא הוא התהליך העובר על האדם, ולכן הרצון הקיים בקרבן שלמים מציב אותו לפני לחטאת ולאשם. בשנייה - נדחתה 'תורת השלמים' לסוף הפרשה, מכיוון שבפרשה זו, כאשר הקודש הוא הנושא קרבן בו קיימת אכילה אינו המעולה ביותר.

[17]רד"צ הופמן כורך פרשה זו לציוויי על ימי המילואים בשמות כ"ט, כהמשך לקרבנות המילואים ולקרבן התמיד.

[18]"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט, א-ב).

[19] "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י', י"א-י"ב), ומיד - "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י', ל"ג).

[20] הזיהוי ל'הר סיני' כמקום חנייתם לאחר שכבר נבנה המשכן מפורש ברמב"ן: "ויתכן כי טעם בהר סיני, במקום הזה לפני הר סיני, והוא באהל מועד, וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כ"ח, ו'), כי איננו בהר ממש, כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד, דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' (שמות כ"ט, ל"ח), וכן ויסעו מהר ה' (במדבר י', ל"ג), וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א', ו'): והטעם בכל אלה, כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו, דכתיב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל נגד ההר, ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן. והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו, ושם התחילו בעולת התמיד, ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם. ולפיכך אמר הכתוב בכאן כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני, יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני, להודיע שלא היתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות, ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, אבל היה במדבר סיני לפני ההר, בתחומו וקרוב לו, ושם אהל מועד. כמו שאמר בתחילת הענין (לעיל א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד (רמב"ן בפירושו לז', ל"ח).

[21]תמיכה גדולה לקריאה זו משתקפת בשני הפסוקים החותמים את פרק ז': "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". בפסוק הראשון מילות סיכום לתיאורי הפרקים ו' וז' (הקרבנות מתוארים בו על פי הסדר המובא בפרקים אלו). בפסוק הנוסף מצוין זמנם - 'ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם'. פירוש - ביום בו נצטוו ישראל על הקרבנות - בפרקים א' עד ה'. משמעות הדברים היא שפרקים ו' וז' הם המשך ישיר לפרקים הראשונים, שהרי הם נאמרו עוד באותו יום. עוד עולה מפסוק זה פער בין פרק ו' וז' המשויכים אל 'הר סיני', לבין הפרקים הראשונים המשויכים תחילה אל אוהל מועד, וכעת הם משויכים אל מדבר סיני.

[22]מבנה זה אינו מובן מאליו, ומנגד עומדת מחשבה הרואה את חוקי המקדש כנקודת מוצא, ובעקבותיהם - פועלו של האדם.

[23] לדוגמא: "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל... (ויקרא רבה צו, פרשה ט). ראה עוד בעולת ראיה א, רצ"ב.

[24]כוונתנו היא למשקל שיש לסוג העבודה המוצג בספר ויקרא - עבודה שהמוקד בה הוא ההתבטלות לפני ה', יחסית לעבודה שבה המוקד הוא במפגש עם השכינה, ובהעצמה שהיא גורמת לאדם - ואכמ"ל.