פרשת צו - מנחת חינוך ומנחת חביתין

  • הרב אלחנן סמט

פרשת צו

מנחת חינוך ומנחת חביתין של כוהן גדול - בדיבור אחד נאמרו (ו', יא-טו)

א. הסתירות בפרשה

בין דיני הקרבנות הכלולים בפרקים ו'-ז' שבפרשתנו, בסמוך ל"תורת המנחה" (ו', ו-יא) ובקשר אמיץ אליה, נמצא ציווי על קרבן מנחה מיוחד,[1] שדיניו אינם מופיעים עוד בשום מקום אחר בתורה.[2]

וידבר ה' אל משה לאמר.
זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד,
מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
על מחבת בשמן תעשה, מרבכת תביאנה, תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה'.
והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה, חק עולם לה', כליל תקטר. (ו', יב-טו)

על מי מוטלת הבאת מנחת חובה זו, מתי יש להביאה ומה טעמה? התשובות על שאלות אלו תלויות במידה רבה בפרשנותו של פסוק יג. כבר התבוננות ראשונה בו תגלה שניתן להסיק ממנו תשובות סותרות לשאלותינו. מילותיו הראשונות - "זה קרבן אהרן ובניו" - מלמדות כי מדובר כאן בקרבן שחייבים בו כל הכוהנים. בהמשך הפסוק חל מעבר מלשון רבים ללשון יחיד: "אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו". מעברים כאלו אינם נדירים בלשון התורה, וניתן לפרש כי הכוונה היא שכל אחד מן הכוהנים יקריב את הקרבן הזה "ביום המשח אתו", כלומר: ביום שבו יתמנה לעבודה.[3] בשלב זה דומה אפוא שיש בידינו תשובה על כל שאלותינו: מדובר במנחת מילואים חד-פעמית שבה חייבים הן אהרן (הכוהן הגדול) והן בניו (הכוהנים ההדיוטות) ביום היכנסם לתפקידם.

ואולם, מיד בהמשך הפסוק נאמר שאותה מנחה של עשירית האיפה היא "מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב". אם כן, יש לנו עניין בקרבן תמיד יומיומי, הדומה לעולת התמיד ולקטורת התמיד מבחינת חזרתו פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, והוא קרבן בעל אופי שונה לגמרי ממה שסברנו תחילה. יתר על כן: בהמשך, בפסוק טו, נאמר כי מנחה זו מוטלת אך על הכוהן המשיח שיעמוד תחת אהרן הכוהן, ואם כן אין זו מנחה המוטלת על כל כוהן וכוהן.

אנו נבוכים אפוא מחמת הסתירות שיש בפרשה ומחמת העמימות הנובעת מהן ביחס לאופייה של המנחה שבה מדובר בפרשה זו.

ב. מנחת חינוך ומנחת חביתין - בדיבור אחד נאמרו?

המקום הטבעי לבקש בו מזור לקשיינו הוא ההלכה: יש לצפות כי ההלכה תיתן הוראה אחת, שעל פיה נוכל לבאר את הפרשה כולה ולנסות ליישב את סתירותיה. אלא שלא כך הדבר: בספר עבודה של הרמב"ם אנו מוצאים שתי הוראות שונות (שמקורן בדברי חז"ל) בשני מקומות. בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פ"ה הט"ז כותב הרמב"ם:

אין הכוהן עובד תחילה[4] - וכן כוהן גדול אינו עובד תחילה - עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו שנאמר (ו', יג) 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו'.[5]

ובהלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ח הוא כותב:

חביתי כוהן גדול[6] - מצוות עשה להקריבן בכל יום, מחצה בבוקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערביים עם תמיד של בין הערביים.[7] ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה, ככל קרבן שקבוע לו זמן.

תיאור עשייתם של חביתי כוהן גדול מובא בהלכות מעשה הקרבנות פי"ג הלכות ב-ד.

ובכן, שני קרבנות שונים נובעים מפרשה קצרה זו. שניהם מנחות של יחיד הן, והרמב"ם מנה את שתיהן בהלכה אחת, בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ד:

ותשע מנחות ליחיד, וכולן קרבין למזבח, ואלו הן...

(ג) המנחה שמקריב כל כוהן תחילה כשייכנס לעבודה, שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חינוך.

(ד) המנחה שמקריב כוהן גדול בכל יום, והיא הנקראת חביתין.

מלבד השמות השונים של שתי המנחות הללו, ניכרים מיד שלושה הבדלים ביניהן:

א. המביא - מנחת חינוך מובאת על ידי כל הכוהנים, הן על ידי ההדיוטות והן על ידי הכוהן הגדול, ואילו מנחת חביתין מובאת על ידי הכוהן הגדול בלבד.

ב. זמן ההבאה - מנחת חינוך מובאת פעם אחת בחייו של כל כוהן, ואילו מנחת חביתין מובאת על ידי הכוהן הגדול יום יום.[8]

ג. אופן ההבאה - מנחת חינוך מובאת עשירית האיפה כאחת, ואילו מנחת חביתין מובאת "מחציתה בבקר ומחציתה בין הערבים"[9]

אנו ניצבים עתה לפני שאלות חמורות: האם לפנינו דוגמה לכך ש"אחת דבר א-להים, שתים זו שמעתי" (תהילים ס"ב, יב), ומנחת חינוך ומנחת חביתין בדיבור אחד נאמרו? כיצד נובעים ממצווה אחת שני קרבנות שונים?

מהו היחס ההלכתי בין שתי המנחות הללו, ומהו היחס בין פשוטם של הפסוקים שהבאנו בראש העיון לבין כל אחת מהן? האם שתיהן נלמדות מפשוטו של מקרא? אם כן, כיצד הן נלמדות, ומה פשר הדבר שהפסוקים מורים בדיבור אחד על שתי מנחות כה שונות זו מזו? ואם פשוטם של הפסוקים מלמד רק על אחת משתי המנחות, מהו מקורה, ומהו מעמדה של המנחה האחרת?

להלן נסקור את הגישות השונות של המפרשים לפרשתנו ואת התשובות המתחייבות מכל גישה פרשנית כזו לשאלות שהצבנו בסעיף זה. בסקירה זו גם נברר מה הם הקשיים העומדים כנגד כל שיטה פרשנית, ולבסוף ננסה למצוא שיטה שתיישב הן את פשוטו של מקרא והן את דברי רבותינו כפי שבאו לידי ביטוי במדרשי ההלכה ובדברי הרמב"ם.

ג. רשב"ם וראב"ע: מנחה אחת בלבד נידונה בפרשה

נראה כי שני מפרשי הפשט הגדולים רשב"ם וראב"ע הלכו בדרך אחת בביאור פרשתנו:

רשב"ם: (יג) זה קרבן אהרן ובניו - לפי הפשט, 'בני אהרן' [הם] הכוהנים הגדולים העומדים תחתיו.

וחכמים דרשו שכל כוהן הדיוט, כשעושה עבודה ראשונה צריך חינוך במנחה.

ראב"ע: (יג) זה קרבן אהרן - או אחד מבניו תחתיו.

ביום המשח אתו - אשר יוצק על ראשו שמן המשחה.[10]

לפי שניהם הצירוף 'אהרן ובניו' מתכוון אפוא לאהרן ולכל הכוהנים הגדולים שעתידים לעמוד אחריו, שהרי כולם הם בניו ובני בניו של אהרן. בכך 'נתרוקנה' פרשתנו מקרבן שחייבים בו הכוהנים ההדיוטות.

אולם עדיין קיימת לכאורה סתירה בין הגדרת הקרבן שכל כוהן גדול צריך להביא 'ביום המשח אתו' - שמשמע שהוא קרבן חד-פעמי - לבין הגדרת אותו הקרבן בהמשך הפסוק כ'מנחה תמיד'. על כן מפרש ראב"ע בהמשך דבריו:

ביום המשח אתו - ...ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מ"ם. והטעם, כי מיום המשח אותו - הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו.

כך פירש כבר רב סעדיה גאון,[11] ואחרי ראב"ע החזיק בפירוש זה חזקוני.[12] ומסתבר שאף רשב"ם התכוון לכך, שהרי הוא הביע את עמדתו כי מנחת החינוך של כוהן הדיוט (ומסתבר שאף זו של כוהן גדול) מקורה בדרשת חכמים, ואינה נובעת מפשוטו של מקרא.

לפי פירוש זה, לא נותר בפרשתנו על פי פשוטה כל מקור למנחת חינוך, והיא עוסקת כולה אך ורק במנחת חביתין - מנחת התמיד - המוטלת על אהרן ועל הכוהנים הגדולים אחריו.

על פירוש זה יש להעיר ולהקשות כמה הערות וקושיות, ואנו נסתפק בשתיים:

א. פירוש זה אינו מיישב את הדינים שלמדו חז"ל מפרשתנו עם פשט המקרא. ראב"ע כלל לא התייחס בדבריו לשאלת המקור של 'מנחת חינוך' הנידונה בדברי חז"ל; ואילו רשב"ם פטר זאת באמרו כי "חכמים דרשו" את דבר קיומה של מנחה זו, משמע שסבר כי מנחה זו מדרבנן היא, והם הסמיכוה לפסוקים שבפרשתנו על דרך הדרש.

אולם לא כך יתרשם המעיין בדבריהם (ראה הערה 5): מדרש ההלכה הדורש בספרא ובתלמוד (מסכת מנחות נא ע"ב) את דין מנחת חינוך של כוהן הדיוט ושל כוהן גדול נראה כלימוד גמור מן המקרא.[13]

ב. הביאור שהציעו שני המפרשים הללו למילים 'אהרן ובניו' קשה ביותר. טענה ראשונה כנגד פירוש זה טען רבי נפתלי הירץ וויזל, בעל הביאור לספר ויקרא:

כל מקום שנאמר 'אהרן ובניו' עניינו כוהן הגדול וכוהנים הדיוטים.[14]

ואחריו החרה החזיק המלבי"ם:

כל מקום שאומר 'אהרן ובניו', אין פירושו הוא והמשוחים תחתיו, רק פירושו: הכוהן הגדול שעומד במקום אהרן והכוהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו.

טענה שנייה שטוענים שני המפרשים הללו כנגד פירושי רשב"ם וראב"ע נטענה כבר בספרא ובמסכת מנחות (המובאים בהערה 5):

'בניו' - אלו כוהנים הדיוטות. אתה אומר כוהנים הדיוטות, או אינו אלא כוהנים גדולים? כשהוא אומר (בפסוק טו) 'והכהן המשיח תחתיו מבניו' - הרי כוהן גדול אמור, הא מה אני מקיים 'בניו' - כוהנים הדיוטות.

ובלשון בעל הביאור:

אם כבר אמר 'זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אתו' - שהן אהרן והמשוחים מבניו תחתיו, למה חזר לומר (בפסוק טו) 'והכהן המשיח תחתיו מבניו'?

וביתר חריפות תוקף המלבי"ם את פירוש רשב"ם-ראב"ע:

פירוש זה יישאהו הרוח, דאם כן מה שאמר 'והכהן המשיח... יעשה אתה' הוא מיותר לגמרי, שכבר אמר 'זה קרבן אהרן ובניו' שפירושו אהרן והכוהנים הגדולים תחתיו.

מטעמים אלו לא ניתן אפוא להפקיע מפרשתנו את קיומם של הכוהנים ההדיוטות, כפי שעשו רשב"ם וראב"ע.

ד. פירוש הרב הופמן: בכל זאת מנחה אחת בלבד נידונה בפרשה

הרב הופמן דן בפרשתנו בשני מקומות בפירושו לספר ויקרא:[15] בעמודים כו-לג, במסגרת המבוא הגדול לחוקי הקרבנות,[16] ובגוף הפירוש בעמודים קסא-קסו. נראה כי פירושו הוא הניסיון החשוב ביותר שנעשה להתמודד עם הקשיים בפרשתנו. תוך כדי דיונו הוא העביר את פירושי קודמיו - בני ברית ושאינם בני ברית - במבחן הביקורת, נטל מהם את מה שמצא ראוי ומיושב והשלים את השאר בפירוש משל עצמו.

באופן עקרוני מגיע הרב הופמן למסקנה דומה לזו של רשב"ם וראב"ע: פרשתנו דנה על פי פשוטה במנחת חביתין היומיומית של הכוהן הגדול, ואינה עוסקת כלל במנחת חינוך. את דברי ראב"ע כי 'ביום המשח' פירושו 'מיום המשח' הוא מקבל במלואם. אלא שהרב הופמן הצדיק את הקושיות שהקשו בעל הביאור והמלבי"ם על פירושם של הראשונים הללו למילים "קרבן אהרן ובניו", והוא מציע להן פירוש משלו (עמ' קסד):

עלינו ליישב קודם כל את הסתירה שבין הפסוק 'ביום המשח אתו' ולבין 'מנחה תמיד'... אפשר ליישב בנקל... פירוש 'ביום המשח' כאילו היה כתוב 'מיום המשח' כפי שמעיר גם ראב"ע...[17]

ומפני מה נקרא הקרבן הזה "קרבן אהרן ובניו", הרי הוקרב על ידי הכוהן הגדול בלבד?... משום שהכוהן הגדול הקריב את הקרבן הזה יום יום לא בלבד בעדו, אלא גם בעד כל הכוהנים... הכוהן הגדול פעיל כאן בבחינת מורשה של כל הכוהנים.[18]

בעמ' לב בפירושו מבאר הרב הופמן מה עניינה של אותה מנחת תמיד שמביא הכוהן הגדול יום יום בשם כל אחיו הכוהנים:

התבוננות מדוקדקת תביא אותנו לידי המסקנה כי הפסוקים בויקרא ו', יב-טז באים בקשר הדוק לחוק שלפניהם ['תורת המנחה', ו', ז-יא]... סמוך לפני פרשה זו (ו', יא) נאמר כי ה' נתן את כל קרבנות המנחה לכוהנים ל'חק עולם'; ביטוי זה יכול לציין רק חוק 'לחם תמידי'...[19] אחר כך ניתנה הפקודה כי החל מיום המילואים של אהרן ובניו, עת חלק להם ה' אותו לחם 'חק עולם', יפרישו גם הם בכל יום תמיד תרומה לה', שתהווה לפי פסוק טו 'חק עולם לה' '. את התרומה יקריב הכוהן הגדול בשם כל הכוהנים בכל יום ויום. ועל ידי הפרשתם זו של 'חק עולם לה' ' עבור 'חק עולם' שקיבלו מה', מודים הכוהנים שהם מקבלים מה' רק למען ישיבו לו, ושמוכנים הם אפוא לשרתו... חלף המתנות הרבות שה' חלק להם.[20]

עתה יש לברר מה דעתו של הרב הופמן ביחס למעמדה של מנחת חינוך (עמ' קסה):

הנה נוכחנו לדעת כי לפי הפשט הפשוט אמנם לא נזכרה כאן בפירוש מנחת חינוך... ואם כן מוכרחים להניח כי המצווה שעל כל כוהן להביא מנחת חינוך היא הלכה למשה מסיני, שאמנם אינה כתובה כאן בפירוש אבל ישנה ברמיזה.

דעתו זו אינה שונה באופן עקרוני מזו של רשב"ם, ואף ביקורתנו על פירוש זה במקומה עומדת: דברי הספרא והתלמוד (וכן דברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש) בעניין מנחת חינוך אינם נראים דין דרבנן ולא 'הלכה למשה מסיני' (אין לכך כל רמז בדבריהם) אלא לימוד גמור מן המקרא, לא בדרך של 'רמיזה' אלא מפשוטו של מקרא.

ועתה נוסיף שתי הערות ביקורת לפירושו של הרב הופמן:

א. לו נאמר 'זה קרבן אהרן ובניו... ביום המשח אתו' אכן ניתן היה לקבל את פירושו המחודש של הרב הופמן. אולם במקום שלוש הנקודות שציינו הרי נאמר בפסוק "אשר יקריבו לה' ", ומלשון הרבים 'יקריבו' למדו הספרא והברייתא שבמנחות נא ע"ב שאין לפרש כפירוש הרב הופמן:

'זה קרבן אהרן ובניו...' - יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, תלמוד לומר 'אשר יקריבו לה' ' - אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן.[21]

ב. ביאור המילים 'ביום המשח אתו' כאילו נאמר 'מיום המשח' דחוק כשלעצמו, על אף שיש לכך כמה דוגמות במקרא (ראה הערה 17). אך מלבד הדוחק הלשוני, השאלה שיש לעורר על פירוש זה היא מדוע בכלל מדגישה התורה דבר זה, שחיוב מנחת החביתין מתחיל מיום הימשחו של הכוהן הגדול: הרי מעצם הגדרת מנחה זו כמנחת תמיד שהכוהן הגדול חייב להביאה, ברור שחיובו מתחיל באותו יום שבו הוא מתחיל לשרת ככוהן גדול.[22]

שש מילים רצופות בפסוקנו - "אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו" - אינן מתיישבות אפוא עם פירושו של הרב הופמן. מילים אלו מלמדות על מנחה שבה חייבים כל הכוהנים - בני אהרן - ביום כניסת כל אחד מהם לתפקידו. מנחה זו היא כמובן מנחת חינוך.

ה. פירוש רבי נפתלי הירץ וויזל והמלבי"ם: חלוקת הפרשה לשני חלקים ולשתי מנחות

המפרשים שנביא בסעיפים הבאים מכאן ואילך העמידו להם את התאמת מדרשי ההלכה של חז"ל עם פשט הכתובים כמשימה בכל פרשנותם למצוות התורה. גישתם הכללית הזאת מצריכה בירור מקיף שאין כאן מקומו. אולם את פרשנותם יש להעריך בכל מקום לגופו של עניין.

מגמה זו, נראה שבמקומנו היא צודקת מאוד. פתחנו את עיוננו בסעיף א בהצגת שתי סתירות בפשט הכתוב בפרשתנו: (א) האם מדובר בה במנחת מילואים חד-פעמית שצריכים הכוהנים להביא בעת כניסתם לתפקידם, או שמא במנחת תמיד יומיומית? (ב) האם המנחה שמדובר בה מוטלת על 'אהרן ובניו' - כלל הכוהנים - או שמא על הכוהן המשיח אשר יעמוד תחת אהרן בלבד?

בסעיף ב בעיוננו, לאחר שהבאנו את דינם של שני קרבנות המנחה שלמדו חז"ל מפרשתנו וסיכמנו את ההבדלים הגדולים ביניהם, שאלנו: כיצד נלמדים שני קרבנות כה שונים ממצווה קצרה אחת?

והנה, ברור הדבר ששתי השאלות הללו פותרות זו את זו: הסתירות בפשט הכתוב הן שמשמשות מקור לשתי המנחות שלמדו חז"ל מן הפסוקים בפרשתנו, וכל אחת מן המנחות הללו - מנחת חינוך ומנחת חביתין - מתאימה לפן אחד בפסוקים. אלא שבכך לא תורצה עדיין הסתירה בפסוקים: הללו נראים כמדברים בקרבן מנחה אחד, בעוד שבאמת הם מצווים על שניים. כיצד אפוא יש לקרוא את הפסוקים בדרך שתתאים לכך? אף השאלה האחרת, מדוע כללה התורה שני קרבנות מנחה שונים במצווה אחת, לא נענתה. יש צורך אפוא לבאר את הפרשה ביאור לשוני ורעיוני שיענה על שאלות אלו, מה שלא נעשה במדרש ההלכה של חז"ל ובדברי המפרשים והפוסקים שהלכו בעקבותיהם (רש"י בפירוש החומש והרמב"ם בספר עבודה).

כאן נחוצה פרשנותם של מפרשי האסכולה המתאמצת לגשר בין מדרשי ההלכה של חז"ל לבין פשוטו של מקרא. כפרשני מקרא שיטתיים, האמונים על כללי לשון המקרא, תפקידם להציע דרך פרשנית שתאפשר קריאה נוחה של הפסוקים, על שתי המשמעויות הכלולות בהם. בכך הם ישלימו את פרשנותם של חז"ל ויבססו אותה בדרך הפשט. זאת ניסו לעשות רבי נפתלי הירץ וויזל (רנ"ו) בביאור לספר ויקרא, רבי יעקב צבי מֶקלנבורג בפירושו לתורה 'הכתב והקבלה' והמלבי"ם בביאור לספר ויקרא ולספרא 'התורה והמצווה'.

בסעיף זה נעסוק בפירושם של רנ"ו ושל המלבי"ם, שהלך בעקבותיו. לאחר שדחה את פירושם של רשב"ם וראב"ע (דחייתו הובאה בסעיף ג לעיל) כותב רנ"ו:

כל מקום שנאמר 'אהרן ובניו' בתורה עניינו כוהן גדול וכוהנים הדיוטים... וכן 'זה קרבן אהרן ובניו' - כפשוטו, שכולם יתחנכו בפעם ראשון במנחה זו, בין כוהן גדול ובין כוהן הדיוט, ויקריבום רק 'ביום המשח' אותם פעם אחת, ואחר כך אמר 'מנחה תמיד' כמו 'ומנחת תמיד', כלומר: המנחה הזאת תהיה גם כן תמיד. וחזר ופירש (בפסוק טו) שהכוהן הגדול לבדו יעשנה תמיד, וזהו 'והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה'.

ואחריו החזיק המלבי"ם בפירושו (סימן לט):

...ואחר שפתח 'זה קרבן אהרן ובניו' [שמשמעו: הכוהן הגדול והכוהנים ההדיוטות] וסיים 'והכהן המשיח יעשה אתה', פירשו חז"ל שמדבר בשני עניינים: (א) במנחת חינוך, שהיה צריך עשירית האיפה ביום שנתחנך לעבודה, ובזה היה שווה הכוהן הגדול והכוהנים ההדיוטות; (ב) מנחת חביתין, שהיה מביא הכוהן הגדול לבדו עשירית האיפה בכל יום ומקריב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על הראשונה אמר 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח (היינו ביום החינוך)... עשירית האיפה סלת', בו הושוו אהרן הכוהן הגדול ובניו הכוהנים ההדיוטות, ועל השנייה אמר שזה יהיה גם מנחה תמיד בכל יום... ומפרש שהמנחה תמיד רק הכוהן המשיח יעשה אותה, לא הכוהנים ההדיוטות... מה שכתב 'זה קרבן אהרן ובניו' קאי רק על תחילת המאמר, וכל המאמר מן 'מנחה תמיד' ואילך נמשך למטה על 'והכהן המשיח יעשה אתה'.

ובסימן מב הוסיף:

הא דאמר 'מנחה תמיד' פירושו כמו 'ומנחה' בוי"ו, רוצה לומר: 'וכן יהיה זה מנחת תמיד בכל יום' להכוהן הגדול לבד.

הרב הופמן (בעמ' קסב) חרץ את דינו של פירושם זה באמרו: "הפירוש הזה דחוק מאוד". מסתבר שהוא ראה בהוספת וי"ו החיבור הדמיונית לפני המילים "מנחה תמיד" פתרון פרשני דחוק. יש צדק בדבריו, אף שפתרון מעין זה ננקט לא אחת גם בידי הפרשנים הראשונים.[23]

הדוחק בפירושם נובע גם מסיבה נוספת: על פי פירושם של רנ"ו ומלבי"ם 'נחתכת' הפרשה בסכינא חריפא במקומה של וי"ו החיבור הדמיונית בין שני הנושאים הנידונים בה - שני קרבנות מנחה שונים, שנתאחדו לפרשה אחת מסיבה בלתי-מובנת.[24] המלבי"ם הרגיש בקושי זה, וכתב בסימן לט, לאחר הביאור שלו לפרשה שאותו הבאנו לעיל:

...זה הפירוש וההלכה המוסדת לפי קבלת חז"ל. אולם... רודפי הפשט לא נחה דעתם לחלק הכתוב לגזרים...

בהמשך טוען המלבי"ם כי אין כל אלטרנטיבה פרשנית לבאר את הפרשה כעוסקת בקרבן אחד בלבד. אלא שהעדר אלטרנטיבה פרשנית אינו הופך את פירושו של המלבי"ם (ושל רנ"ו לפניו) לפירוש מרווח.

ו. פירוש בעל הכתב והקבלה

כך כותב רבי יעקב צבי מקלנבורג בפירושו לראש פרשתנו:

(יג) זה קרבן אהרן ובניו - קרבן זה של אהרן ובניו, אשר יקריבו בפעם ראשון ביום שיתחנכו (שכל כוהן, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, כשנמשח למלאות יד לעבוד עבודה, צריך שיקריב תחילה מנחה), קרבן זה יהיה מנחה תמיד. ופירש אחר כך מי הוא זה אשר יהיה אצלו החיוב למנחה תמיד, ואמר (טו) 'הכהן המשיח' וגומר, שהכוהן הגדול לבדו יעשנה תמיד כל יום. אבל לכוהן הדיוט אין החיוב, רק כשעושה עבודה ראשונה צריך להתחנך במנחה זו. וטעם 'ביום המשח' - ביום שמתחנך לעבודה... ולפי זה מאמר 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו' - הוא הנושא, והנשוא הוא 'מנחה תמיד'. וטעם 'זה קרבן' כמו (יהושע ט', יב) 'זה לחמנו, חם הצטידנו אתו'... (תהילים מ"ח, טו) 'כי זה א-להים, א-להינו עולם ועד'. ובזה המקרא מבואר על פשוטו כדעת רבותינו, שהוא מדבר ממנחת כל כוהן כשעושה עבודה ראשונה, וממנחה תמידית של כוהן גדול.

והמפרשים 'זה קרבן' בחסרון דיבור המציאות, וכאילו כתוב 'זה [הוא] קרבן', ו'אשר יקריבו' הנשוא, קשה עליהם מאמר 'ביום המשח' עם 'מנחה תמיד', דהווי תרתי דסתרי, לכן יחליפו בי"ת 'ביום' במ"ם 'מיום המשח' כלראב"ע, או יוסיפו אות וי"ו במלת 'מנחה תמיד' כלרנ"ו.

הרב הופמן כותב על פירוש זה: "הביאור הזה אינו רחוק ביותר... ובכל זאת, הפירוש הזה אינו מתקבל על הדעת". מדוע? זו הקושיה המכרעת שיש לרב הופמן נגד פירוש זה (עמ' קסג):

לא נמצאת בשום מקום - לא לפי הפירוש האחרון (הכתב והקבלה) וגם לא לפי הפירוש הקודם (רנ"ו-מלבי"ם) - המצווה כי 'מנחה תמיד' יש רק על אהרן להביא ולא גם על בניו, שכן ההערה שהדין הזה נרמז בפסוק טו במילים 'והכהן המשיח... יעשה אתה' היא בלי ספק מוטעית; שהרי שם אמור רק כי מה שמצווה לאהרן, חל גם על ממלאי מקומו, כמו שנאמר בשמות כ"ט, ל ('שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו' - את בגדי הכהונה הגדולה) ובויקרא ט"ז, לב ('וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו...'). דווקא[25] פסוק טו מבטל את הביאורים הנ"ל. כי אם עד כאן לא היה אהרן מקבל את הצו להביא בכל יום מנחת חביתין [מנחת תמיד], איך היה אפשר לצוות בפסוק טו כי המצווה הזאת תחול גם על ממלאי מקומו!

ביקורת זו של הרב הופמן, ככל שהיא צודקת ביחס לפירושם של רנ"ו ומלבי"ם, אינה צודקת ביחס לפירוש הכתב והקבלה. יתרונו של הפירוש האחרון אינו רק בקריאה 'החלקה' של פסוק יג, ללא צורך בהוספת וי"ו או בהמרת בי"ת במ"ם. היתרון העיקרי בפירוש זה הוא שעל פיו אין מדובר בפרשתנו בשתי מנחות שונות אלא במנחה אחת. הכתוב עצמו מכריז על כך: קרבן זה, המהווה מנחת חינוך לאהרן ולבניו, הוא עצמו יהא גם מנחת תמיד. לתפיסה התחבירית של בעל הכתב והקבלה את פסוק יג ישנן אפוא תוצאות מרחיקות לכת בתפיסת הפרשה כולה: אין מדובר בה בשתי מנחות שונות אלא במנחה אחת הבאה בשני אופנים: כמנחת חינוך חד-פעמית שמביאים אהרן ובניו ביום הימשח, וכמנחת תמיד של ממשיכי תפקידו של אהרן - הכוהנים הגדולים.

ביקורתו של הרב הופמן נובעת מתפיסתו (המשותפת גם לפרשנים אחרים) כי מדובר בפרשתנו בשתי מנחות שונות, ואם כך, טוען הרב הופמן, לא ניתן לצוות על ממלאי מקומו של אהרן להמשיך ולהקריב מנחת חביתין, כל עוד לא נקבע לפני כן שמצווה זו מוטלת על אהרן עצמו. אולם על פי פירוש הכתב והקבלה שייכותו של אהרן למנחת התמיד נובעת מחיובו המפורש במנחה זו בצורתה כמנחת חינוך. אמנם נכון שבשלב המעבר בפסוק, שבו הופכת מנחת החינוך להיות מנחת תמיד, אנו עשויים לטעות ולחייב במנחת התמיד הזאת גם את שאר הכוהנים, שהרי הם נתחייבו במנחה זו בצורתה הראשונה כמנחת חינוך כמו אהרן עצמו. כדי למנוע זאת בא פסוק טו ומצמצם את היקף החייבים במנחת התמיד: רק הכוהן המשיח הבא תחת אהרן יעשה אותה. שיעור הכתוב הוא אפוא: 'הקרבן אשר יקריבו אהרן ובניו בתור מנחת חינוך - הוא יהיה גם מנחת תמיד, שתוקרב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב על ידי הכוהן המשיח שיבוא תחת אהרן'.

ז. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"

למדני א-לוהיי ברך והתפלל
...
למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עליי יומי הרגל
(לאה גולדברג).

מהי משמעות הדבר שנתחדש לנו על פי פירוש הכתב והקבלה, כי שתי המנחות שמדובר עליהן בפרשה הן בעצם מנחה אחת? והלוא דיניהן של שתי המנחות ונסיבות הבאתן שונים מאוד (ראה סעיף ב)? התשובה על כך צריכה להינתן בתחום טעמה של מנחה זו.

המפרשים נטו לראות דווקא במנחת התמיד את המנחה העיקרית והחשובה שעליה דנה הפרשה (עד כדי כך שכמה מהם הפקיעו מפרשתנו לגמרי את קיומה של מנחת חינוך). דבר זה מובן: מנחת התמיד היא החשובה, שכן היא חלק מתמידֵי המקדש, המובאת בזיקה לעולת התמיד בבוקר ובין הערביים, והמביא אותה הוא הכוהן הגדול. אף רוב הדינים בפרשה נאמרים ביחס אל מנחת התמיד. אולם טעמה של מנחה זו לא הובהר בדרך כלל על ידי המפרשים.[26]

על פי פירושו של בעל הכתב והקבלה יש לומר כי טעמה של מנחת התמיד נתפרש בתורה באמצעות הזיהוי העקרוני שלה עם מנחת חינוך. אמנם קיומה של מנחת חינוך אינו משמש בפרשתנו אלא כהנחה (כמעט ידועה מראש), ולא כציווי,[27] וכל מטרת הפרשה היא להפנות את מנחת החינוך הידועה הזו לאפיק חדש - להפוך אותה למנחת תמיד המוטלת על הכוהן הגדול יום יום. אולם בזאת למדנו כי חיוב הכוהן הגדול בהבאת מנחה זו בכל יום הוא חיוב לחנוך את עבודתו במקדש יום יום! "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" - זו ההוראה הניתנת בפרשתנו לכוהן הגדול.

דיניו של הכוהן הגדול שונים מאלה של הכוהן ההדיוט בכמה תחומים, אך מגמת כולם דומה: לרומם את עבודתו של הכוהן הגדול ולקדשה, לשמור על רעננותה ועל חיוניותה בכל הזמנים ובכל הנסיבות. בפרשתנו מתגלה אפוא תחום נוסף שבו נבדלים הכוהן הגדול והכוהן ההדיוט. הן הכוהן הגדול הן הכוהן ההדיוט חייבים להביא מנחת חינוך ביום כניסתם לעבודה. אלא שהכוהן ההדיוט - די לו במנחה כזו פעם אחת, ומכוחה הוא עובד את עבודתו כל ימי חייו; ואילו הכוהן הגדול חייב לראות עצמו כל יום, בבוקר ובערב, כמי שעבודתו היא חידוש בשבילו, כאילו היום החל בה לראשונה. על כן ציוותה אותו התורה להביא 'מנחת חינוך' - 'תמיד'!



[1] אמנם הציווי על קרבן מנחה זה פותח במילים (ו', יב) "וידבר ה' אל משה לאמר", ובכך הופך ציווי זה לדיבור בפני עצמו, הנפרד מ"תורת המנחה" שלפניו, אולם בכל זאת הוא קשור אליה בכמה אופנים: א. אף פסוקים יב-טו עוסקים בדיני מנחה. ב. בסיום "תורת המנחה" נאמר (יא) "חק עולם לדרתיכם", ואף בסיום הציווי הבא נאמר (טו) "חק עולם לה' ". ג. בסיום הציווי על הבאת קרבן המנחה בא פסוק טז "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל". פסוק זה אמנם מתקשר לציווי שלפניו, שבו נאמר על המנחה המיוחדת הנידונה בפרשתנו "כליל תקטר", אולם פסוק טז נאמר על כל המנחות המובאות על ידי הכוהנים, גם אלו המובאות על ידיהם בנדבה, ועל כן הוא משמש כחתימה משותפת גם ל"תורת המנחה" וגם לציווי הבא אחריה.

[2] שאר הקרבנות הכלולים בפרקים ו'-ז' שבפרשתנו נידונים גם במקומות אחרים בתורה, במיוחד בשמות כ"ט ובויקרא א'-ה' (דנו על הקשר בין שלושת המקומות הללו בעיוננו לפרשת צו בספר 'עיונים בפרשות השבוע' חלק ב).

אף שדיניו של קרבן מנחה זה אינם נזכרים במקום אחר, הוא עצמו נזכר אולי בבמדבר ד', טז. בספרי נ"ך הוא נזכר אולי בנחמיה י', לד ובדהי"א ט', לא.

[3] בעיוננו לפרשת צו בספר 'עיונים לפרשות השבוע' חלק ב הלכנו בעקבות פירושו של הרב הופמן לספר ויקרא, הטוען כי פרקים ו'-ז' שבפרשתנו ממשיכים, מבחינת זמן אמירתם, את פרק כ"ט שבספר שמות, והם קדמו אפוא להקמת המשכן. לטענתו, פרקים אלה רק נכתבו במאוחר, לאחר פרקים א'-ה', שנאמרו למשה באוהל מועד. הראיה העיקרית לטענה זו היא חתימת דיני הקרבנות בפרשתנו (ז', לז-לח) "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. אשר צוה ה' את משה בהר סיני...".

ראיה חזקה לטענת הרב הופמן נמצאת בציווי שבפסוק יג שאנו דנים בו (הרב הופמן עצמו לא הביאה, מפני שהיא אינה תואמת את הפירוש שנתן לפסוק זה [שבו נדון להלן]; אנו הלכנו באותו העיון בעקבותיו של הרב הופמן, ועל כן אף אנו לא הבאנו שם את הראיה הזו). מפשוטו של פסוק יג עולה שאהרן ובניו עדיין לא נמשחו, ועל כן מסיק המלבי"ם בביאורו לפרשתנו ולספרא כאן (התורה והמצוה סוף סימן לט):

כפי המבואר נאמרה פרשה זו קודם הקמת המשכן, והקריבו אהרן ובניו מנחה זו ביום שנתחנכו לעבודה בעת הוקם המשכן. שאם נאמרה אחר כך, לא היה לו לומר 'אהרן ובניו ביום המשח', דהא כבר נמשח אהרן ובניו ולא הקריבוהו, והיה לו לומר 'זה קרבן הכהן המשיח ובני אהרן'. ומה שנאמרה כאן, ולא בפרשת תצוה בעניינא דמילואים (בשמות כ"ט), כי שם לא נאמר רק הנוהג לפי שעה [קרבנות ימי המילואים, שהיו מיוחדים רק לאותם שבעת הימים], לא הנוהג לדורות [הקרבן הנידון בפרשתנו, שהוא מצווה לדורות].

המלבי"ם מביא ראיה לדבריו מן הגמרא במסכת יומא ה ע"ב, המבארת כי בהוראת ה' למשה על עשיית שבעת ימי המילואים (שמות כ"ט, א), "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן", כלולה גם ההוראה להביא עשירית האיפה סולת למנחה הכתובה בפרשתנו. ועוד הוא אומר שם כי פרשה זו לא נזכרה במסכת גטין ס ע"א וע"ב בין שמונה הפרשיות שנאמרו למשה ביום הקמת המשכן משום שנאמרה קודם לאותו יום - עוד בהר סיני.

אמנם לפי הדעה שהמשכן הוקם בפעם הראשונה בא' בניסן ושבאותו יום החלו שבעת ימי המילואים (היא דעת רבי עקיבא וראב"ע, כפשוטו של מקרא, ראה עיוננו לפרשות ויקהל פקודי סעיף ה) ניתן היה לטעון בדוחק שציווי זה נאמר ביום הקמת המשכן ולפני משיחת אהרן ובניו, שתיעשה בהמשך אותו היום. אולם דבר זה אינו משתמע מן המילים "ביום המשח אתו". מלבד זאת, הציוויים על המעשים שיש לעשותם בימי המילואים קדמו הרבה ליום הקמת המשכן: הם ניתנו למשה בהר סיני, בעת הציווי על הקמת המשכן (בשמות כ"ט); ומסתבר שאף ציווי זה ניתן אז. זמנו המבואר כמעט של ציווי זה עשוי אפוא ללמד על זמן אמירתם של פרקים ו'-ז' כולם, שבתוכם הוא נתון (אך לדבר זה אין המלבי"ם מסכים, כפי שייווכח המעיין בדבריו).

לפי כל זאת, מתפרשות המילים "ביום המשח אתו" הן ביחס לאהרן והן ביחס לבניו, שהרי בשמות מ', טו נצטווה משה "ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי" (ואף שבשמות כ"ט, ז-ט נצטווה משה על משיחת אהרן בלבד, ולא על משיחת בניו, ראה בהמשך אותו פרק, בפסוק כא). אמנם לדורות אין כוהן הדיוט נמשח, ועל כן יתפרשו המילים "ביום המשח אתו" במשמעות שכתבנו למעלה: 'ביום שיתמנה לעבוד ככוהן' (השווה למל"א י"ט, טז "ואת אלישע... תמשח לנביא תחתיך", שאין משמעו אלא 'תמנה').

[4] זמן כניסתו של כוהן לעבודה נידון בהלכה הקודמת בדברי הרמב"ם: "כשיגדיל הכוהן וייעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכוהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה".

[5] מקור דברי הרמב"ם בברייתא המובאת במסכת מנחות נא ע"ב:

'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו' - יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, תלמוד לומר: 'אשר יקריבו לה' ' - אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן. 'בניו' - אלו כוהנים הדיוטות. אתה אומר כוהנים הדיוטות, או אינו אלא כוהנים גדולים, כשהוא אומר (בפסוק טו) 'והכהן המשיח תחתיו מבניו' - הרי כוהן גדול אמור, הא מה אני מקיים 'בניו' - אלו כוהנים הדיוטות.

ברייתא דומה נמצאת בספרא על פסוק יג, אלא ששם בא הסיום הבא: "שאם היה כוהן מתקרב תחילה לעבודה, מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו, אחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט".

[6] המנחה הנידונה נקראת בדברי חז"ל 'מנחת חביתין' (ראה דברי הרמב"ם המובאים למעלה בהמשך), משום שנאמר עליה בפסוק יד "על מחבת בשמן תעשה". אמנם אף מנחת נדבה יכולה להיות "מנחה על המחבת" (ויקרא ב', ה), אולם זאת רק אפשרות אחת מבין ארבע הנזכרות שם, ואילו המנחה הנידונה בפרשתנו חייבת להיעשות על המחבת, ודבר זה הוא שנתן לה את שמה בדברי חז"ל ובדהי"א ט', לא, ששם נזכר כי מתתיה מן הלוויים "באמונה על מעשה החבתים".

[7] בספרא כאן נאמר:

'ביום המשח אתו' - אין כוהן גדול נמשח אלא ביום... 'ביום המשח' - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם, או אינו אומר 'ביום המשח אותו' - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק, תלמוד לומר 'מנחת תמיד', הא מה אני מקיים 'ביום המשח' - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

דיני מנחת החביתין של כוהן גדול נידונו במשנה ובגמרא במסכת מנחות נ ע"ב ואילך.

[8] מהבדל זה שבין שתי המנחות מתחייב הבדל נוסף, הנזכר בספרא כאן (פרק ד, ו): מנחתו היומיומית של אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה, ולא כן מנחת החינוך של בניו.

[9] מהבדל זה שבין שתי המנחות מתחייב הבדל נוסף, הנזכר בספרא כאן (פרק ד, ו): מנחתו היומיומית של אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה, ולא כן מנחת החינוך של בניו.

[10] מילים אלו של ראב"ע לקוחות מויקרא כ"א, י: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". בכך רומז ראב"ע כי גם המילים "ביום המשח אותו" מלמדות על כך שדין זה מופנה לכוהן הגדול בלבד, שהרי הוא נמשח לדורות בשמן המשחה.

על דבריו מגיב רבי נפתלי הירץ וויזל, בעל הביאור: "ואין זה הכרע, שגם בניו נקראים 'משוחים', לפי שמתחנכין לעבודה, שנאמר (שמות מ', טו) 'ואת בניו תקריב... ומשחת אֹתם', וכן (במדבר ג', ג) 'אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן'. וכן 'ביום המשח אֹתו' - כל כוהן, כשנמשח לדורות למלאות ידו לעבוד עבודה צריך שיקריב תחילה מנחה. אבל תואר 'משיח' אינו אלא... הכוהן הגדול". וראה הערה 3 בסופה.

[11] במהדורת ר"י קאפח. לכאורה פירוש זה נאמר כבר בספרא שמובא בהערה 7: " 'ביום המשח' - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם". אולם אם אכן זו כוונת הספרא, סותר פירושו זה את מה שפירש קודם לכן על סמך אותן מילים עצמן "שאם היה כוהן מתקרב תחילה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו...".

[12] חזקוני הביא דוגמות נוספות לבי"ת המשמשת במקום מ"ם, שאותן לקח מפירוש ראב"ע לז', לו: " 'ביום משחו אֹתם', שפירושו מיום משחו אותם; וכן (ח', לב) 'והנותר בבשר ובלחם' שפירושו מן הבשר ומן הלחם". ביחס לדוגמה הראשונה שהביא, ראה עיוננו לפרשת צו בספר 'עיונים בפרשות השבוע' חלק ב עמ' 39 והערה 42 שם.

[13] אלא שהמדרש אינו מיישב את החלקים בפסוק יג שאינם מתאימים לדין מנחת חינוך, ורק לומד מהם דין של קרבן אחר.

[14] הצירוף 'אהרן ובניו' חוזר עשרות רבות של פעמים בתורה, ותמיד במשמעות זו.

[15] ספר ויקרא מפורש בידי דוד צבי הופמן, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תרגמו מגרמנית צבי הר שפר וד"ר אהרן ליברמן.

[16] שם הוא מתפלמס עם דעת המבקרים, המאחרים את פרשתנו ומשנים כמה ממילותיה.

[17] בעמ' כו האריך הרב הופמן בביאור דברי ראב"ע הללו, והביא כמה דוגמות מן המקרא לכך שבי"ת משמשת בהוראה של מ"ם: יהושע ה', יב; שופטים י', ח; מל"ב י"ד, יג; יחזקאל מ"ג, יח; ויקרא י"ד, ב (בהשוואה לפסוק כג); ובייחוד במדבר ז', י וגם פסוק פד בהשוואה לפסוק פח.

[18] הרב הופמן משווה זאת לפר החטאת שמביא הכוהן הגדול ביום הכיפורים, שבו הוא מכפר "בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט"ז, יא) - ופירשו חז"ל כי הכוונה בפסוק זה לכלל הכוהנים, הקרויים 'בית אהרן'.

בעמוד כו כותב הרב הופמן שדעת פילון אף היא כי מנחה זו הוקרבה מדי יום ביומו בשם כל חבר הכוהנים. אלא שפילון לא ייחס את הבאתה דווקא לכוהן הגדול.

[19] כאן מציין הרב הופמן לפסוקים הבאים: בראשית מ"ז, כב; משלי ל', ח; ויקרא ז', לד; שם י', יג-טו.

[20] הרב הופמן חוזר על כך בקיצור גם בגוף הפירוש, בעמ' קסא-קסב.

[21] אמנם דברי הספרא הללו נאמרו בהקשר למנחת חינוך הנידונה שם (שאת דבר קיומה בפסוק שולל הרב הופמן לגמרי), אולם הם מתנגדים גם לפירוש הרב הופמן, כי מילים אלו עוסקות במנחת חביתין.

[22] שאלה זו קשה אף על פירוש ראב"ע וההולכים בדרכו.

[23] רמב"ן בפירושו לפרשתנו ז', לח ד"ה אשר צוה נקט בדרך זו, בפרשו את חתימת תורת הקרבנות בהוספת וי"ו באמצע פסוק לח. כך עשה גם בפירושו לדברים ח', י. על כל פנים, הדוחק בשיטת פרשנות זו אינו שונה במהותו מן הדוחק לפרש "ביום המשח" כמו 'מיום המשח', פירוש שבו תמך הרב הופמן ללא סייג.

[24] מובן שאין לתלות את הדבר בכך ששתי המנחות צריכות להיות עשירית האיפה סולת.

[25] מכאן עד סוף הציטוט מצוי בהערה 9 באותו עמוד, הבאה כהמשך לדברים האחרונים.

[26] מלבד הרב הופמן, שנתן לכך טעם נאה - ראה סעיף ד.

[27] אין פלא אפוא שהרמב"ם בספר המצוות (עשה מ) כלל במצווה הנלמדת מפרשתנו רק את מנחת החביתין, ולא את מנחת החינוך.