פרשת צו - צו וזירוז

  • הרב דניאל סרי-לוי

פרשת צו - צו וזירוז

למדנו מרש"י ש"אין 'צו' אלא לשון זירוז". מה טיבו של זירוז? מה מחדש רש"י בשם המדרש?

ממבט ראשון נראה שהצו הוא פקודה. הציווי לעשות דבר מסויים מגיע 'מלמעלה', או לפחות 'מבחוץ'. לכאורה, הפירוש הזה חל על ציוויי הקרבנות כשם שהוא חל גם על כל שאר המצוות (שהרי המילה "מצווה" גזורה מהשורש "צו"). אמנם, בספרי אנו מוצאים פירוש הפוך:

"ר' יהודה בן בתירה אומר: אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו'. לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים, ואין מזרזים אלא למזורזים". (ספרי נשא פיסקא א')

ר' יהודה בן בתירה הופך את משמעותו של הצו. הרצון לקיים את המצוות נמצא אצלנו בפנים, וצריך רק לעורר אותו או לעודד אותו.

רבי קלונמוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה - כתב קונטרס על שם המדרש הזה, שנקרא "צו וזירוז" (נדפס בחלק האחרון של הספר 'הכשרת האברכים'). בספר זה, האדמו"ר מחזק אותנו להתגבר על הרצונות הזרים, המפריעים לנו למלא את רצוננו האמיתי - שהוא "עשה רצונך כרצונו". בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפותת את הנפש ולאסור את הרצון. אתה יכול אפילו להפסיק לרצות ברע, "...אבל גם בזה לא יצאת ידי חובתך לנפשך. רק את הצו והזירוז הזה שמע נא: תרפא את נפשך, ולא תסתפק בלעצור בעדה בלבד..." (צו וזירוז אות ד').

למחלה הזו לא תועיל תרופה חיצונית, כיון שזו בדיוק המחלה: כשל רצוני נרכש. רק מבפנים אפשר להתגבר עליה לגמרי:

"...אבל ראשית כל העצות, ויסוד כל התחבולות היא שבעצמך תדרוש ותחפוץ לטכס לך עצה". "...גיבור החיל נעשה רק כשמרגיש במלחמה שאחריות נפשו או גם נפשות של אחרים עליו, ולא יועילו לו עצת ופקודת ראשיו לבדם, אם לא יטכס ולא יחדש גם בעצמו עצות איך להנצל מן הסכנה על פי הדרכים שלמדוהו".

עם התרופה אנו צריכים להסתכל למעלה ולהתפלל כדי לקבל זירוז, עידוד וכוחות להירפא, ולהצליח להוציא את הרצון לחירות.