פרשת צו - שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת צו - שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו? הרמב"ן, בהקדמתו לפרשתינו, עומד על כך ששתי הפרשיות עוסקות בהיבטים שונים לחלוטין של הקרבן: בעוד שפרשת ויקרא פונה אל האדם מישראל שמביא את הקרבן, פרשת צו עוסקת בכוהנים שאמורים להקריב אותו.

הגמרא דנה בשאלת היחס בין בעלי הקרבן לבין הכוהן המקריב, ומעלה את השאלה הבאה: האם הכוהן העובד הוא שלוחו של בעל הקרבן, או שמא הוא אינו אלא שליחו של הקב"ה, שבשמו הוא עובד במקדש? שאלה זו עולה בעיקר בשתי סוגיות, אך התשובה שניתנת עליה שונה בכל אחת מהסוגיות. בקידושין (כג ע"ב) מובאים דבריו של רב הונא:

"הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו - מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?".

אמנם, בניגוד לדברי רב הונא, מהגמרא בנדרים (לה ע"ב) עולה דווקא המסקנה ההפוכה. הגמרא שם דנה האם כוהן יכול להקריב קרבנות עבור אדם שהדיר עצמו הנאה מהכוהן העובד. פשטות מסקנת הגמרא מורה שהכוהן נחשב שלוחו של הבעלים, ולכן הוא לא יכול להקריב קרבנות עבור מי שהדיר ממנו הנאה (שהרי מילוי שליחות היא הנאה).

אמנם, ניתן ליישב באופן פשוט את הסתירה שבין שתי הגמרות. הגמרא בקידושין דנה ביחס להליך ההקרבה של הקרבן. ואכן, בעובדו את עבודת הקרבן - הכהן משמש כשליחו של הקב"ה, שכן - כדברי רב הונא - אדם מישראל לא יכול למנות כהן לבצע עבודה שהוא עצמו לא יכול לבצעה. הגמרא בנדרים, לעומת זאת, כלל לא עוסקת בהליך ההקרבה, אלא בחלות הכפרה של הקרבן. בסופו של דבר, הבעלים זוכה בכפרה בעקבות הקרבת הקרבן, וביחס לכפרה זו - הכהן משמש כשלוחו של הבעלים. לכן, ככלל, הכהן אינו יכול להקריב את קרבנו של מי שמודר ממנו הנאה (פרט לקרבנותיהם של זב, זבה, מצורע ויולדת, שלא נועדו לכפרה).

לסיום נאמר, כי למבנה שהצגנו כאן ישנו חריג בולט - קרבן הפסח. בקרבן זה ניתן להראות כי קיימת מעורבות בולטת של הבעלים בתהליך ההקרבה עצמו. נראה שיסודה של תופעה זו הוא בכך שבפסח שעשו ישראל לפני יציאת מצרים - הבעלים הם שהקריבו את קרבן הפסח באופן עצמאי, וללא עזרתו של הכהן. שריד מסויים למצב זה נשתמר גם בפסח דורות.