פרשת קורח - המהרהר אחרי רבו

  • הרב עודד מיטלמן

במוקד המדרשים על פרשת השבוע עומדת מחלוקת קורח ועדתו. במדרש מצאנו התייחסות לכמה מקרים של יחסים עכורים בין רב לתלמיד:

"אמר רב חסדא: כל החולק על רבו - כחולק על השכינה, שנאמר 'בהצותם על ה''. אמר רב יוסי בר חנינא: כל העושה מריבה עם רבו - כאילו עושה עם השכינה, שנאמר 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה''. אמר רבי חנינא: כל המתרעם על רבו - כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר 'לא עלינו תלונותיכם כי על ה''. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו - כאילו מהרהר אחרי השכינה, שנאמר 'וידבר העם באלוקים ובמשה'".

מחלוקת, מריבה, התרעמות והרהור הם כולם סוג של התנגדות וחוסר קבלה. הסדר שבו הם מופיעים הוא מהבוטה לנסתר: מחלוקת היא הוראה הפוכה מרבו, מריבה היא סכסוך, התרעמות היא תלונה, והרהור הוא בלב, מהחוץ פנימה. אך בכולם יש בעיה. לא רק עימות חיצוני בין תלמיד לרבו הוא בעיה, גם הרהור על מעשי רבו הוא פגם - כהרהור אחר השכינה.

לכאורה, יש בכך הענקת חשיבות יתר. וכי הרב הוא רבונו של עולם, וכי אינו בן אנוש? לכן נקטו חז"ל בלשון 'שכינה'. השראתו של ה' יתברך המצויה בעולמנו אינה באה לידי ביטוי בהכרח כעמוד אש וענן. לא פעם היא מתגלה בכסות של תופעות 'טבעיות' לחלוטין, היא 'שוכנת' בעולמנו.

כך גם תורת ה'. אין ביננו מתן תורה על הר סיני מדי יום ביומו לכל אחד ואחד מישראל, אך למרות זאת - יש ויש מתן תורה. על כך אמרו חז"ל "עשה לך רב". קבלה של רב - יש בה מיסוד קבלת התורה מסיני, קבלה של עול תורה מחוץ לשכלו, הבנתו ודעתו של אדם.

לכן אומר המדרש שאפילו המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה. המהרהר אחר קבלת התורה שלו, כל אחד והרב שלו - מהרהר אחר השכינה.

מי יתן ולא נהיה כקורח וכעדתו.