פרשת קורח - ממלכת כוהנים וגוי קדוש

  • הרב יאיר קאהן

פרשת מחלוקת קורח ועדתו היא דרמה מרתקת, מלאה מתח ותככים. אף שהתורה ביכרה שלא להרחיב על אודות הרקע למחלוקת ופרטיה, הצליחו חז"ל, על פי דיוקים ורמזים בפסוקים, לארוג סיפור מעשה המשקף מציאות אנושית ודילמות פילוסופיות גם יחד.

בניגוד חד לתיאור התמציתי של המרד עצמו, מתוארות תוצאותיו, שלכאורה אינן חשובות כל כך, בפרטנות מפתיעה. אפילוג שכזה איננו אופייני לסיפור המקראי; על פי רוב מסתכמים סיפורים על חטאי העם בתיאור החטא והנזיפה או אף העונש שבאו בעקבותיו. ואולם, באופן לא-מוסבר, בפרשת קורח נמשך הסיפור עוד ועוד; לאחר שקורח ועדתו נשמדים, העם מתלונן וחוזר ומתלונן, ובכך מביא על עצמו אסון אחר אסון.

הבה נתבונן באחד מסלעי המחלוקת העיקריים: סמכותו של משה רבנו. בתגובה לטענותיו של קורח מבהיר ה' היטב את תמיכתו במשה: הארץ פותחת את פיה ובולעת את דתן ואבירם. אלא שאם בעיה זו נפתרה, כיצד יש להבין את האשמתם של בני ישראל מיד לאחר מכן את משה ואת אהרן - "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' " (י"ז, ו)?! השימוש במילה "אתם" בהקשר הזה מלמד שמשה ואהרן נתפסו כאחראים אישית למותם של המורדים. האם המשיך העם להאמין שמשה פעל מתוך מניעי נקם אישיים? האם התעלמו לחלוטין מן המסר החד והברור שעלה מהאות הא-לוהי שנראה זה עתה לנגד עיניהם: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי" (ט"ז, כח)? יתר על כן: אי אפשר להתעלם מן העובדה שרוב המתים בפרשה נהרגו במגפה שאירעה בעקבות ההאשמה הזו, ולא בזמן מרד קורח עצמו.

אך הסיפור איננו מסתיים אפילו בשלב זה. הסאגה של פרשת קורח ממשיכה, והעם פונה שוב למשה ומתלונן על המגפה:

הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ! כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת; הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ? (י"ז, כז-כח).

משמעותה של תלונה זו אינה ברורה. האם העם אכן מאמין שהקב"ה הורג באופן אקראי?! האומנם לא הבינו את חטאם החמור של קורח ועדתו?! יתרה מזו, מדוע הם ממשיכים להתלונן גם אחרי שראו את התוצאות הטרגיות של תלונתם הראשונה? האין די במגפה אחת?! מדוע אין הם לומדים לקח מטעויותיהם?

לאור כל זאת ברור שיש להעניק משקל רב יותר לאירועים שלאחר המרד. התורה מנסה להסב את תשומת לבנו לחלק זה של הסיפור, ואי אפשר להבין את מלוא משמעותו של מרד קורח בלי לפענח את החשיבות של מה שאירע לאחריו.

לדעתי, האירועים הללו מתייחסים באופן מרומז לבעיה בסיסית שהעלה קורח ואשר לא נענתה במפורש: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (ט"ז, ג). מניעיו של קורח עצמו לא היו טהורים, אך שאלתו - שאלת השוויון - נראית לגיטימית. אף על פי כן, בשום שלב אין עיסוק מפורש בשאלה זו, ולא ניתן לה מענה הולם. אמנם אנו מקבלים את קביעתו של משה כי קורח היה מעוניין רק במעמדו האישי (ראה ט"ז, י), ובכל זאת נשארנו עם הקושיה על שיטת המעמדות היהודית, המבדילה בין הכוהנים ובין שאר העם.

על מנת להבין את מה שקרה בעקבות מרד קורח, הבה נבחן לעומק את האירועים שהביאו למגפה. העם האשים את משה ואהרן במותם של קורח ועדתו. האם משתמע מכך שמשה טעה לגמרי כאשר טען "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי" (ט"ז, כח)? כאמור, קשה להניח שהעם התעלם לגמרי מההוכחה הא-לוהית לכך שמשה ואהרן ממלאים אחר רצון ה'.

להבנתי, האות הא-לוהי אכן שכנע את העם; טענתו של קורח שמשה איננו מייצג את רצון ה' בטלה מאליה כשבלעה האדמה את המורדים. טענת העם איננה נובעת מספקנות פילוסופית; זוהי תגובה אנושית הבאה מתוך צער וכאב. מזועזעים ממותם של מנהיגי הציבור, קרובים וידידים, פונה העם אל משה ואל אהרן: 'האם לא הייתה דרך אחרת להוכיח את צדקתכם? מדוע היה צורך במותם של כל היהודים הללו? כלום חסרים אנו יתומים ואלמנות?!'. זוהי התפרצות של סערת רגשות, לא טיעון רציונלי מנומק.

אלא שאם כנים דברינו, כי אז נראית תגובתו של הקב"ה מוגזמת ביותר: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (י"ז, י)!

עיון באמירה דומה קודמת יסייע לנו להבין את הדברים. כשבא קורח למשכן עם מאתיים וחמישים אנשיו, הוא מקהיל את העם כולו לצפות בנעשה. התגובה החמורה של הקב"ה לסקרנותו של העם מבהילה: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (י"ז, כא). גם כאן התגובה אינה תואמת לכאורה את חומרת העברה. אמת הדבר כי אין זה ראוי שהעם יטיל ספק, ולו קל שבקלים, בסמכות הא-לוהית שניתנה למשה; אך האם העונש על ספקנות כזו הוא מיתה? בסופו של דבר מצליח משה לדחות את גזרת הכליה, אך אנו נותרנו תמהים על עצמת האיום.

בשלב זה אני מבקש להציע גישה שונה בתכלית מזו שהייתה עד כה. לפי הגישה החדשה, המגפה איננה עונש על חטא מסוים; היא תוצאה בלתי-נמנעת של המצב החדש שנוצר אחרי המרד. קורח תקף את מוסד הכהונה; הוא טען שהאומה כולה קדושה ולכן אין צורך במעמד נפרד של כוהנים. לטענתו, כל אדם יכול להיכנס למשכן ולהקטיר קטורת בעצמו. בני ישראל אמנם לא קראו תיגר על סמכותו של משה, אך בכל זאת הם הזדהו עם טענתו של קורח. הם לא הבינו מדוע אין הם יכולים להשתתף בעבודת המשכן במלואה. האין הם, בסופו של חשבון, "ממלכת כהנים" (שמות י"ט, ו)? מדוע נחשבים הם כ"זרים", האסורים להיכנס אל הקודש? מדוע הדרך אל המשכן חסומה בפניהם?

אלא שהמחסום הזה לא הוצב על ידי הקב"ה באופן חד-צדדי; הוא הוקם בהסכמה מפורשת של העם. כיוון שכך, מרגע שקיבלו את הנחת היסוד שבטענתו של קורח ומאסו במחיצה המבדילה בין הקודש ובין החול, מצאו עצמם בני ישראל אל מול מציאות חדשה. החיץ הוסר. שוב לא הייתה הפרדה בין העם והמשכן. הגבול שבין מחנה שכינה, מחנה לווייה ומחנה ישראל היטשטש. מעתה נמצא המחנה כולו בקרבה הדוקה למשכן ולשכינה השורה בו.

קרבה שכזו לשכינה היא כמובן תובענית למדיי. התנהגות שהייתה מתקבלת בנסיבות אחרות הופכת בלתי-נסבלת בסמיכות למשכן. תגובות אנושיות רגילות כמו כעס וצער חייבות להידחק הצִדה (ראה ויקרא כ"א, יא-יב). התפרצויות רגשיות אינן מקובלות.

כשנאספו בני ישראל לצפות בתוצאות המחלוקת בין קורח ומשה לא הייתה בהם בהכרח ספקנות עמוקה ביחס לטבעה הא-לוהי של סמכותו של משה. ייתכן שהניעה אותם סקרנות אנושית טבעית גרידא. אפשר גם שנטו לטובת קורח - אך לא בגלל ספקות באמונה אלא רק בגלל היותו בעמדת נחיתות. יתר על כן, כבר ראינו שבני ישראל הזדהו עם סִסמתו הפופולרית של קורח. אלא שכל החולשות האנושיות הללו אינן נסלחות במקום השראת שכינה. ההתנהגות בתחומי המשכן - המקיף כעת את המחנה כולו - חייבת להיות ללא רבב. אילולא התפלל משה בעד העם, הייתה מגפה קטלנית מחריבה את המחנה כולו.

מתוך האבל על מות קורח ועדתו פנו בני ישראל אל משה והתלוננו. תגובתם הייתה מובנת - התפרצות רגשית של חרדה, צער וכאב. הם לא ערערו על סמכותו של משה; הם רק פרקו את מטען הרגשות שהצטברו בקרבם. אלא שגם תגובה אנושית זו, שהייתה מתקבלת במצב רגיל, היא בלתי-נסלחת אחרי הסרת המחיצות. השראת שכינה מחייבת איפוק ושליטה עצמית (ראה ויקרא י', ג); בתחומי המשכן אין מקום להתפרצות כזו של רגשות כעס. על כן מרגע שהחל העם למחות, שוב לא יכול משה לעשות דבר, מלבד לשלוח את אהרן לעצור את התפשטות המגפה.

בניגוד חד לנימה הווכחנית של ההתפרצות הרגשית שהביאה למגפה, נראית התלונה שלאחריה כיבבה מעוררת רחמים. בני ישראל, מתוסכלים ונואשים, פונים אל משה וקוראים: "הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ!" (י"ז, כז). רק לאחר המגפה מבינים סוף סוף בני ישראל את חומרת מצבם. הם מבינים שהמגפה איננה עונש על חטא אלא תוצאה של הסרת המחיצות המוחלטת שהביאו על עצמם. "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת; הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ?" (י"ז, כח).

לאחר ההזדהות הראשונית עם טענותיו של קורח ודחיית כל חציצה בין המשכן ובין העם, מסוגלים עתה בני ישראל להבין מדוע נחוצה ההפרדה הזאת. הם מבינים שבמידה מסוימת מכיל הביטוי "גוי קדוש" סתירה פנימית. הקדושה מצריכה הפרדה והיבדלות מן החול והשגרה. החולשות המאפיינות את המצב האנושי אינן מתיישבות עם קדושה. המצב החברתי הרגיל מלא קנאה ותחרות, מתח וסכסוכים; אבל דברים אלו, שהם בלתי-נמנעים במסגרת לאומית רגילה - במקום השראת שכינה הם בלתי-נסלחים. לאומיות וקדושה נראים כשני תחומים זרים זה לזה.

עתה הגיעה השעה הראויה להציג מחדש את מוסד הכהונה. משכן יכול להתקיים בקרב העם בתנאי אחד: שיהיו בו מחיצות. אפשר להקים משכן בתוך חברה אנושית, ואולם, הכוהנים המשרתים בו חייבים להיבדל משגרת החולין מלאת המתח והסכסוכים. יתר העם יוכל להמשיך לקיים חיי שגרה נורמליים - שהמשכן שבקרב המחנה יטעין בהם כיוון ומשמעות.

זוהי למעשה תשובת ה' לתלונתם השנייה של בני ישראל:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם... אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (י"ח, א-ג).

בסופו של דבר למדו בני ישראל להעריך את מוסד הכהונה. הם הבינו סוף סוף מדוע המחיצות הכרחיות להגשמת החזון הגדול: ממלכת כוהנים וגוי קדוש. על בסיס הבנה זו ניתן עתה לכונן מחדש את מוסד הכהונה ולהקים מחדש, בהסכמת העם כולו, את המחיצות שהוסרו בגלל מרד קורח. על חורבותיה של החברה ששוסעה בגלל טענות על חוסר השוויון הוקמה קהילה הרמונית המבוססת על הפרדת תפקידים, והכבוד ההדדי שוקם.

בלימודנו בספר במדבר עקבנו אחר התפתחותו של המחנה רב-הפנים. התחלנו בלידתו, מלא תקווה וציפייה, כמתואר בפרקים הראשונים של הספר; ראינו את סימני ההתערערות הראשונים כשפתחו בני ישראל במסע הגדול מהר סיני לארץ ישראל; וצפינו בבעתה בהתמוטטות המחנה עם שוב המרגלים משליחותם. עד כה הושפעו מן ההידרדרות רק ההמונים, ועמם המנהיגות הפוליטית; מוסדות הכהונה והלווייה נותרו באופן כלשהו ללא פגע. בפרשתנו, המתארת את המשך ההתפוררות של מחנה ישראל, אנו עדים גם לשקיעתם של מוסדות אלו. התהליך הזה, שהחל בפרק י"א והגיע לשיא בפרשת המרגלים, ממשיך בדחיית מעמדות הכהונה והלווייה. ואולם, פרשת קורח היא גם נקודת המפנה: מעמדות הכהונה והלווייה מיוסדים מחדש, ותהליך השיקום מתחיל.