פרשת קורח - מצוַת פדיון הבכורות

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת קורח - מצוַת פדיון הבכורות

בפרשתינו מופיעה הפרשה המקיפה והממצה ביותר המפרטת את מתנות הכהונה. מיקומה של פרשה זו בסופה של פרשת קרח ברור: באמצעותה נותנת התורה תוקף מחודש למעמדם של הכוהנים, לאחר שקרח ועדתו הרהיבו עז בנפשם לערער עליו.

אחת ממתנות הכהונה המפורטות בפרשתינו היא הבכורות. כידוע, מתנה זו מתחלקת לשלושה ענפים: בכור בהמה טהורה מוקרב כקרבן, וכל בשרו שייך לכוהנים; בכור הבהמה הטמאה נפדה בשה; ואילו תחת בכור האדם מקבל הכהן חמישה סלעים.

מצות פדיון בכור האדם מעוררת קושי מסויים. כדי לעמוד על קושי זה, עלינו לעיין ביסוד הדין שלפיו בכור האדם שייך לכהן. בפרשת בא קובעת התורה כי את בכור האדם צריך להקדיש לקב"ה:

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". (שמות י"ג, ב)

כיצד יכול האדם להיות שייך לקב"ה? בפשטות, כוונת התורה היא שהבכורות צריכים להתגייס לעבודת ה': שייכותם לקב"ה באה לידי ביטוי ממשי בכך שהם משרתים בקודש, ומשמשים כשלוחיו וכמשרתיו של הקב"ה בעולם. ואכן, המשנה בזבחים (פי"ד מ"ד) קובעת שלפני שהוקם המקדש, עבודת הקרבנות התבצעה בבמות יחיד, ומי שעבד בהן לא היה הכוהנים אלא הבכורות. משחטא עם ישראל - ובכללו הבכורות - בחטא העגל, נפגע מעמדם של הבכורות, ולעבודת המשכן נבחרו הכוהנים, בני שבט לוי - שלא לקח חלק בחטא העגל. אמנם, בשלב זה הבכורות עדיין לא הופקעו לחלוטין מעולם המקדש; ככל הנראה הבכורות אמורים היו לשמש כיד ימינם של הכוהנים בעבודת המשכן. הפקעתם הטוטאלית של הבכורות מעולם המקדש מגיעה רק בפרשת במדבר: בשלב זה מחליפים הלויים את הבכורות, ומעתה הם אלו שישמשו לצד הכוהנים בעבודת המשכן. החלפה זו מתבצעת על ידי פדיית כל בכור באופן אישי על ידי לוי שמחליפו, ובנוסף - פדיית הבכורות העודפים באמצעות חמישה סלעים.

כאמור, על החלפת הבכורות בלויים מספרת לנו התורה בפרשת במדבר. כיצד ניתן להבין, אם כך, את העובדה שבפרשתינו ממשיכה התורה ומצוה על פדיון בכור האדם? ניתן היה לצפות שלאחר הפדייה ההמונית של הבכורות והחלפתם בלויים - קדושת הבכורות תופקע, ומצוות הפדיון שנאמרה לגביהם לא תעמוד בתוקפה.

נראה, שהשארת מצות פדיית הבכורות בתוקפה - גם לאחר החלפת הבכורות בלויים - משקפת את העובדה שהתורה לא התייאשה מהחזון שלפיו העבודה במקדש תתבצע דווקא על ידי בכורות ולא על ידי כוהנים או לויים. חזון זה דוגל בכך שלכל עם ישראל - לכל משפחה ומשפחה בתוכו - יהיה חלק בעבודת המקדש. פסגת המפגש עם הקב"ה לא תהיה נחלה השמורה רק לשבט אחד בישראל, אלא תהיה פתוחה לציבור כולו, דרך נציגיו - הבכורות.

החטא גרם לגניזתו הזמנית של חזון זה. אך באמצעות מצות הפדיון משדרת לנו התורה את אמונתה בכך שיבוא יום שחזון זה יהפוך למציאות. נראה, שבכך נותנת התורה מענה מסויים גם לתביעה שהעלו קרח ועדתו בתחילת הפרשה: 'כי כל העדה כולם קדושים'.