דילוג לתוכן העיקרי

ראה | איסור מחיקת השם

קובץ טקסט

א. לימוד חז"ל מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלוקיכם"

חז"ל למדו מפרשתנו את איסור מחיקת השֵם, כלומר, מחיקת שֵם כתוב של הקב"ה. אולם, קריאה פשוטה של הפסוקים מלמדת שיש פער ניכר בין פשט הפסוקים לבין מדרש חז"ל. בפרשה נאמר:

(א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אלוקי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:
(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:
(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם:
(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:
(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:
(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלוקיך: (דברים, פרק י"ב, פסוקים א' - ז').

ודרשו חז"ל:

מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר: "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם... לא תעשון כן לה' אלוקיכם". רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה? שנאמר: "ואבדתם את שמם... לא תעשון כן לה' אלוקיכם". (ספרי דברים פיסקא סא; ובדומה בתוספתא מכות, פרק ה', ח' - ט').

הגמרא (מכות כב.) מוסיפה גם שריפת עצי הקדש, מ"ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ומהגמרא שם עולה שלהלכה לוקים על שתי הקטגוריות - מחיקת השם והשחתת קודש, וכך פסק גם הרמב"ם להלכה (ספר המצוות, לא תעשה, מצווה ס"ה; הלוטת יסודי התורה, פרק ו', הלכות א',ז'). נמצא, ששני הלימודים בספרי אינם מחלוקת תנאים (כפי שמעיר הרמב"ן בדבריו המובאים לקמן), אלא שתי קטגוריות הנלמדות שתיהן מאותו הפסוק.

הלימוד הראשון בספרי בנוי על קריאה לפיה המילה "כן" במשפט "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" מתייחסת להשחתת עבודה זרה, המתוארת בשני הפסוקים הקודמים; כלומר - "הַשחיתו מקומות וחפצים של עבודה זרה, אבל לא תעשון כן לה'", כלומר, לא תשחיתו את מקום המקדש וחפצי קודש אחרים. הלימוד השני בספרי בנוי על קריאה לפיה המילה "כן" מוסבת על "ואבדתם את שמם" בפסוק הקודם, ומתוך פירוש מילולי כאילו מדובר על שֵם ממש, דהיינו שמו וכינויו של הדבר[1]; כלומר - "אַבדו שמות של עבודה זרה, אבל לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ואיכשהו, להלכה, שתי הקטגוריות נכללות באותו לאו.

כפי שהערנו, פשט הפסוקים נראה רחוק מהלימודים של חז"ל, וכעת נפרט את הדברים.

ב. הקושי בדברי חז"ל

הקושי בפירוש חז"ל למילה "שֵם"

תחילה נשים לב לכך שפירוש המילה "שמם" בוודאי איננו שֵם וכינוי ממש (עיינו הערה 1), אלא הכוונה היא שעל ידי איבוד מקומות העבודה הזרה ומשמשיה יאבד גם שמם, כלומר, רישומם ופרסומם בעולם[2]. פתרון אפשרי לבעיה זו ניתן למצוא ברמב"ם, שניסח את הלאו כך: "שלא לאבד דברים שנקרא שמו [של ה'] עליהן" (כותרת ח' להלכות יסודי התורה). הרמב"ם הבין, כנראה, שחז"ל פירשו את הפסוק באופן מילולי רק באופן אחד - הקריאה לפיה "כן" מוסב על השחתת עבודה זרה. לפי זה, רק איסור השחתת מקדש וקודש נובע באופן ישיר מהפסוק, ותורה שבעל פה פירשה שאופיו הקיומי של האיסור נובע מכך ששם ה' נקרא על המקדש ומשמשיו, וכך יִישמה את האיסור גם לשמות ממש. לפי פירוש זה, הדרשה של ר' ישמעאל בספרי איננה מתיימרת לספק קריאה של פשט בפסוק, אלא רק לדרוש ולתלות בפסוקים יישום הלכתי מרחיב על בסיס הקריאה הראשונה של הפסוק.

מושג מחודש זה, של "שם ה'" המשותף למקדש וקודש וגם לשמות ממש, טעון ביאור, ונשוב אליו בהמשך[3].

על מה מוסבות המילים "לא תעשון כן"?

פירוש זה שבנינו על דברי הרמב"ם, לפיו הפירוש המילולי של "כן" בפסוק מוסב, בעצם, רק על השחתת עבודה זרה, מתיישב היטב בקריאת הפסוקים עד פסוק ד'. אולם פסוקים ה' - ז' אינם עומדים בפני עצמם אלא ממשיכים באופן ישיר את פסוק ד'. הלשון "כי אם..." בפסוק ה' הוא המשך ישיר המבטא את הניגוד לפסוק ד' - אסור לעשות "כן" לה' אלוקיכם, אלא יש לעשות אחרת, ומכאן, שניתן ללמוד מפסוק ה' על פסוק ד'.

נבחן, אם כן, את הנאמר בפסוק ה'. נצטט שוב את הפסוקים, יחד עם פסוקים ו-ז, המהווים המשך ישיר ברור של פסוק ה:

(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם:
(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:
(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:
(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלוקיך:

אם פירוש "לא תעשון כן" שבפסוק ד' הוא שלא לאבד מקום קדוש, אז הפכו הוא הפעילות הנכונה והנדרשת במקום קדוש. את מקום הקודש אין לאבד, אלא להיפך, יש לקדש אותו ולעבוד בו. כך ניתן, לכאורה, לפרש את פסוקים ה' - ז', כתיאור הפעילות המתאימה ביחס למקדש. אולם עיון קל בעבודות המתוארות בפסוקים אלו, לאור הפירוש הנזכר, מוצא חסרונות מהותיים: כיצד זה שתיאור הפעילות המתאימה במקדש אינו מזכיר תמידים ומוספים? היכן מנחות, חטאות ואשמות? ומה עם העבודות התמידיות של קטורת ונרות?

הוכחה מהמשך הפרק למשמעות "לא תעשון כן"

פסוקים ה' - ז' מזכירים רק עבודות יחיד, עם דגש על תרומות ונדבות - "עולות וזבחים" סתם הם נדבות; "תרומות ידכם", "נדריכם ונדבותיכם", וכן הלאה. ניתן להבין את משמעות הדברים לאור הפסוקים מייד בהמשך הפרק, המקבילים בלשונם ובתכניהם לפסוקים שלנו, ואשר משמעותם ברורה יותר בהקשרם:

(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:
(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ:
(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:
(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה':
(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם: (פרק י"ב, פסוקים ח' - י"ב).

פסוקים י"א - י"ב מקבילים לחלוטין לפסוקים ה' - ז' בלשונם ובתכניהם, ובפסוקים ח' - י"ב המשמעות ברורה לחלוטין: החל מזמן בחירת מקום המקדש בארץ, אסור להקריב בבמות, אלא יש להביא את כל הקרבנות למזבח המרכזי בעזרה של בית המקדש. מעתה מובן גם מדוע התורה מדגישה קרבנות יחיד, נדרים ונדבות: אלה הם הקרבנות שניתן היה לחשוב שיכולים לבוא בבמות, כל אחד בעירו, מה שאין כן קרבנות חובה, ובוודאי לא קרבנות ציבור, שמובן שצריכים לבוא במקום המקדש. כדי לשלול הבנה זו באה התורה ומדגישה שאפילו קרבנות יחיד, נדרים ונדבות, יש להביא למקום המקדש.

מעתה ברור שזו המשמעות גם בפסוקים ד' - ז'. המילה "כן" שבפסוק ד' מוסבת על המילים "אשר עבדו שם הגוים... את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" שבפסוק ב'. כלומר יש לקרוא את הפסוקים כך: "הגויים עבדו בכל מקום ומקום את אלוהיהם, איש כישר בעיניו, אבל אתם לא תעשו כן לה' אלוקיכם, אלא רק אל המקום אשר יבחר ה' תדרשו ותעבדו".

גם רוב מפרשי המקרא פירשו כך את הפסוקים. אפילו רש"י, שדרכו לשאוב את פירושיו ממדרשי חז"ל היכן שיש פירושים ברורים של חז"ל, הביא את דברי חז"ל רק כאלטרנטיבה שנייה, ובראשית דבריו הוא מפרש את הפסוקים כפשטם:

"לא תעשון כן" - להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר.

כך פירש גם רשב"ם:

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" - לזבוח לה' בכל מקום.

גם ראב"ע מפרש כך:

"לא תעשון כן". הטעם, שלא תזבחו על הגבעות וההרים, רק אל המקום שישום שמו.

מסתבר שטעמי המקרא, שהפסיקו בין פסוק ד' לפסוק ה', מבטאים כאן את מדרשי חז"ל, המנתקים את "לא תעשו כן" מההקשר של "כי אם..."; אבל פשט הפסוקים רחוק לא רק מהקריאה שקוראים המדרשים בפסוקים, אלא גם מהתכנים ההלכתיים העולים מתוך המדרשים. בעוד פשט הפסוקים הוא שהתורה כאן עוסקת בריכוז מקום העבודה ואיסור במות, חז"ל עוסקים כאן באיסור איבוד המקדש ושמות ה'.

נעבור לבחון את משמעות המילה "שֵם" בתורה בכלל, ובהקשר שלנו בפרט.

ג. פירוש המילה "שֵם" במקרא

אצלנו בפסוק ה', ובכלל בספר דברים, יש למקום המקדש כינוי קבוע (בוואריאציות קלות). כינוי זה הוא "המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לְשַׁכֵּן שמו שם" (למשל פרק י"ב, פסוק י"א, ובעוד מקומות רבים). "שמו" של ה' הוא מה שה' "משכן" בו, כלומר השכינה. שם העצם "שכינה" איננו קיים במקרא, ומקורו הוא בלשון חז"ל; שם העצם הרווח בלשון מקרא עבור השכינה הוא "שֵם"[4].

אם כן, למילה "שֵם" יש, מעבר למשמעות הראשונית של כנוי דבר (name), ולמשמעות המושאלת של פרסום דבר (fame), כמו "לתהלה ולשם ולתפארת" (דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ט), גם משמעות ספציפית, מושאלת אף היא, של נוכחות אלוהית, כבודה וגדלותה. ההסבר לשימוש זה הוא שמשמעות השכינה היא מקום ביטוי רצון ה', ועל ידי כך מקום גילוי ופרסום רצונו וכבודו של ה' - משם הולך ויוצא שמו.

שימוש במילה "שֵם" במשמעות זו מופיעה אף בהקשר אחר של בניית מזבח והקרבת קרבנות. בשמות פרק כ' פסוק כ' נאמר:

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

השראת השכינה והברכה המתוארים במשפט השני בפסוק זה הן תוצאה של בניית המזבח והקרבת הקרבנות המתוארים במשפט הראשון בפסוק. כך פירשו גם חז"ל בבראשית רבה: "זה שבנה מזבח לשמי - הרי אני נגלה עליו ומברכו..." (בראשית רבה, פרק ב', סימן ב'). נמצא, שמקום המזבח והקרבנות מכונה מקום הזכרת שמו של הקב"ה, כלומר, מקום שכינה. נמצאנו למדים מכאן, שבניית מזבח והקרבת קרבנות הן בעצם קביעת מקום שכינה - מקום בו נעשה רצונו של ה' ומתפרסם ומתגדל שמו.

משמעות זו של המילה "שם" היתה ידועה לחז"ל. על דברי אנשי בבל שבבניית העיר והמגדל אמרו "ונעשה לנו שם", (בראשית, פרק י"א, פסוק ד') פירשו חז"ל: "תני רבי ישמעאל: אין "שם" אלא עבודת כוכבים" (בראשית רבה, פרק ל"ח, סימן ח'), וכן "אמרו לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו וניתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה" (שם, ו'). כלומר, חז"ל הבינו שהמילה "שם" באופן כללי מציינת נוכחות אלוהית: כאשר מדובר בשמו של הקב"ה הכוונה היא לשכינה, ובמקרים אחרים, להבדיל, לנוכחות אלילית. על פי זה, פירשו חז"ל שהמגדל שמטרתו הייתה "עשיית שם" היה בעצם מקדש לעבודה זרה - עבודתם עצמם, עבודת הכוח הלאומי של בבל. גם הרמב"ן עמד על המשמעות הייחודית של "שֵם" בעניין מגדל בבל:

אבל היודע פירוש שֵם יבין כוונתם ממה שאמרו "ונעשה לנו שם", וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו ויבין כל הענין כי חשבו מחשבה רעה...

ד. הסבר דברי חז"ל לאור פירוש המילה "שֵם"

נשוב לענייננו. אנו מבינים עתה שהמונח "שם" כולל בתוכו גם את מושג מקום העבודה כמקום שכינה, וגם את מושג הרושם והפרסום, וששני המושגים מעורים זה בזה. נוכחית אלוהית בעולם - של הקב"ה, או, להבדיל, של עבודה זרה - היא תוצאה של עבודה וקביעת מקום עבודה, וערכה נמדד לפי הרושם והפרסום שהיא יוצרת בעולם. מעתה, כאשר התורה מצווה על השחתת עבודה זרה, מקומותיה ומשמשיה, ומתארת את הערך של הפעילות הזאת כ"איבוד שם", המשמעות היא שהתורה מצווה על השחתת העבודה זרה, לא רק כביטוי להתנערות של ישראל מעבודה זרה, אלא כמחיקת הנוכחות האלילית של אלוהי העבודה זרה מן העולם.

מעתה ניתן להבין את הפסוקים בכיוון של פירוש חז"ל, ואת פסוקים ד' - ז' יש להבין כך: "לא תניחו לנוכחות האלוקית בעולם, לשכינה, לאבד מן העולם; אלא להיפך, יש להגביר ולהעצים את העבודה במקדש, ולא רק את העבודה במקדש, אלא את הדרישה והנהירה של כל עם ישראל אל המקדש, כדי שעבודת המקדש תיצור רושם ופרסום בעולם". כדי ששמו של הקב"ה אכן ישכון במקדש, וכדי ששֵם זה ייראה ויתפרסם, העבודה במקדש איננה יכולה להצטמצם לפעילות הפנימית בתוך המקדש, אלא צריכה להיות פעילות שוטפת סביב המקדש, פעילות שתהיה ניכרת כלפי חוץ. כדי להשיג מטרה זו, התורה קובעת שגם קרבנות היחיד, הנדרים, הנדבות, בכורות ומעשר בהמה, כולם יובאו אל בית ה', ויבואו מישראל חבורות חבורות לעבוד ולאכול לפני ה' ולחזות בשכינה.

נמצא, שאיסור במות וקביעת מקום המקדש כמקום העבודה הבלעדי, אף לקרבנות יחיד, נדרים ונדבות, נועד בפסוקים אלו לשרת את המטרה של גילוי שכינה, של האדרת שמו של הקב"ה במקדשו: איסור במות הוא הניגוד לאיבוד שֵם. משמעות הפסוקים היא שהתורה מצווה לאבד שֵם עבודה זרה, ולא לאבד את שֵם ה', אלא להיפך - לדרוש למקדש, לבוא שם, ולהקריב רק שם ולא בבמות.

איבוד שֵם זה, שלגבי ה' נאסר, עיקרו הוא בהשחתת מקום המקדש. יישומים נוספים של איבוד השֵם, על פי תורה שבעל פה, הוא בהשחתה של ביטויים אחרים של רצונו ונוכחותו של ה' בעולם - שמותיו הכתובים של הקב"ה, כתבי הקודש, ועצי הקדש, וכפי שפירש הרמב"ם שכל הכלולים באיסור הם דברים ש"נקרא שם ה' עליהם".

נראה להבין כדברינו גם את דברי הרמב"ן כאן, ונצטט עתה את דבריו במלואם:

ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת, אבל הם ביאור, כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח. ואם כן, יהיה פירוש הכתוב: "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ו"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" - לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו, אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו, ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח, לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו.

 

[1] "their names".

[2] "Fame".

[3] הרמב"ן אומר כך על דברי ר' ישמעאל:

ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת, אבל הם ביאור, כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח. ואם כן, יהיה פירוש הכתוב: "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ולא תעשון כן לה' אלוקיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו...".

ייתכן, שגם הרמב"ן פירש כפירושינו על סמך דברי הרמב"ם. אמנם הפירוש המילולי שהוא מספק לפסוק רואה את המילה "כן" כמוסבת על שני הדברים - ניתוץ מזבחות ואיבוד שם, אבל בדבריו ניכר שעיקר האיסור הוא בניתוץ מזבחות, ואיבוד שם נכלל באיסור משום המכנה המשותף שלו עם ניתוץ מזבחות.

[4] על פי נוסח המסורה, יש בפסוק שלנו מופע יחידאי במקרא של שם עצם משורש ש.כ.נ. במשמעות זו: צורת היסוד של 'לְשִׁכְנוֹ' היא שֵׁכֶן או שֶׁכֶן. אולם, במקומות שונים אנו מוצאים שהניקוד של המסורה מבטא מדרש חז"ל, ולאו דווקא פשט. בהקבלה למקומות האחרים בהם מופיעים משפטים דומים לפסוק שלנו, שם שֵם העצם הוא רק 'שֵם', ושורש ש.כ.נ. מופיע רק כפועל, מסתבר לקרוא על פי הפשט אצלנו לְשַׁכְּנוֹ, וגם לפסק באופן שונה מטעמי המקרא, כלומר: 'אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו לשַכנו - תדרשו ובאת שמה'. נוסח המסורה, לפי זה, ניקד כפי שניקד והטעים כפי שהטעים כדי לרמוז על כך שמשמעות ה'שם' בפסוק הוא כמשמעות 'שכינה' בלשון חז"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)