פרשת ראה - ירושלים

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת ראה

באופן מפתיע, אין שמה של ירושלים מוזכר בתורה ולו פעם אחת! אמנם בספר בראשית מוזכרים "שלם" (י"ד; יח) ו"הר המוריה" (כ"ב; ב, יד), אך השם המלא "ירושלים" אינו מוזכר כלל. אפילו בספר דברים, הדן פעמים רבות ב"מקום אשר יבחר ה' ", אין מוזכר שמו של אותו מקום. כדי להסביר דבר זה נדון במשמעותה של ירושלים בתורה כפי שהיא עולה מפרשת ראה ואילך.

פתיחה

בעסקנו בירושלים אנו מתייחסים בדרך כלל לאחד משני היבטים שלה:

1. מקומה הגאוגרפי.

2. תפקידה כמרכז הלאומי של העם היהודי.

בתורה, למרבה הפלא, אין שמה או מיקומה המדויק מוזכרים כלל; אך רעיון המרכז הלאומי לעם היהודי מוזכר, והוא מהווה נושא מרכזי בספר דברים. בשיעורנו נדון בנושא זה במסגרת ניתוח חטיבת "החוקים והמשפטים" שבנאום המרכזי של הספר.

הקדמה/רקע

כפי שהסברנו בשיעור הפתיחה לספר דברים, הנאום המרכזי של הספר (פרקים ה'-כ"ו) מתחלק לשתי חטיבות עיקריות:

1. "המצווה" (ו'; ד - י"א; לא).

2. "החוקים והמשפטים" (י"ב; א - כ"ו; יט).

חטיבת המצווה עוסקת בעיקר ביחס הנכון לה' (אהבת ה', יראתו וכו'), בעוד שחטיבת החוקים והמשפטים מכילה מצוות מעשיות שעל בני ישראל לשמור עם התבססותם כעם בארץ ישראל. המצוות הללו, החל בפרשת ראה וכלה בפרשת כי-תבא, ערוכות במבנה מחושב. לכן הבנת סדרן ואופן הצגתן היא מרכיב חשוב בלימוד פרשיות אלו.

נפתח בנושא הראשון בחטיבת החוקים והמשפטים - "המקום אשר יבחר ה' " - שהוא נושא מרכזי לאורך החטיבה כולה.

המקום אשר יבחר ה'

אם נשים לב נוכל להבחין בהתפתחות הנושא המרכזי בדברים י"ב; א-יד - "המקום אשר יבחר ה' ":

"אלה החֻקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' א-להי אבֹתיך לך.
אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגוים... את אלהיהם... ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.
לא תעשון כן לה' א-להיכם [= אל תעבדוהו 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן'].
כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה.
והבאתם שמה עֹלותיכם וזבחיכם ואת מעשרֹתיכם... ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם...
ועברתם את הירדן... והניח [ה'] לכם מכל אֹיביכם מסביב... והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם - שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם...
השמר לך פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך - שם תעלה עֹלֹתיך".

הציווי הראשון - להחריב את מקדשי האלילים ולאבד את שמם מן הארץ - מהווה דרישה מקדימה לייסוד מקום מרכזי לשכינת ה'. לפיכך ניתן לומר שהנושא המרכזי בפסוקים הוא המחויבות של בני ישראל עם כניסתם לארץ כנען להפוך את הארץ למקום שבו שם ה' מפורסם, וזאת לא רק בהכרתת שם האלילים (י"ב; ב-ג) אלא גם בייסוד מרכז לאומי דתי - "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".

לאור הבנתנו את המסגרת לנאום המרכזי - היותו הכנה להגשמת הייעוד של עם ישראל להיות עם סגולה לה' - אך טבעי הוא שהמצוות הראשונות בנאום ידונו בהכרתת האלילים מארץ ישראל וייסוד מקום שבו שם ה' נודע.

נושא חוזר

"המקום אשר יבחר ה' " אינו רק הנושא המרכזי בפרק י"ב. הוא חוזר כחמש עשרה פעם לאורך חטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי (י"ב-כ"ו), כפי שמראה הטבלה הבאה:

 

נושא

י"ב; ה, יא, יד, כא

מקום הבאת הקרבנות

י"ד; כג-כד

מקום אכילת מעשר שני

ט"ו; כ

מקום אכילת בכור בהמה

ט"ז; ב, ו, ז, יא, טו, טז

מקום העלייה לרגל בחגים

י"ז; ח

מקום מושב בית הדין העליון

כ"ו; ב

מקום הבאת הביכורים

מרכז לאומי

מבט חפוז בטבלה מראה כי "מקום" זה אינו רק מקום להבאת קרבנות אלא מרכז דתי לאומי, שהמצוות הנ"ל מסייעות ביצירתו, שכן כדי לקיימן חייב כל אדם לפקדו כמה פעמים במהלך השנה!

בראש ובראשונה חייב כל אדם לעלות אל המקום בשלושת הרגלים; נוסף על כך, גם בכל פעם שהוא רוצה להביא קרבן נדבה או שמוטל עליו להביא קרבן חובה; האיכר חייב להביא לשם לא רק את הפירות הראשונים - הביכורים - אלא גם 10% מהיבול, מעשר שני; מגדלי הבהמות חייבים להביא לא רק את הוולדות הראשונים בעדר - הבכורות - אלא גם 10% מוולדות כל שנה, מעשר בהמה! ונוסף על כל אלה, מקום זה הוא גם משכנו של בית המשפט העליון.

כלומר, "המקום אשר יבחר ה' " אינו רק מקום להקרבת קרבנות אלא מרכז לאומי לעם היהודי.

מה מטרתו של מרכז זה וכיצד הוא מתפקד

המצוות שקיומן קשור במקום הזה מסייעות בעיצוב העם כעם סגולה לה'. ייסוד מרכז כזה והחיוב המוטל על כל אחד ואחד לפקוד אותו תדיר מהווים ערובה לשמירת אחדות העם ואחדות הדת. ללא מרכז כזה, סביר להניח שתוך כמה דורות היו נוצרות בארץ שתים עשרה דתות שונות במקום שנים עשר שבטים.

נוסף על היותו מקום להבאת הקרבנות מהווה מקום זה גם מרכז לצדק ולמשפט, לחינוך תורני ולתרבות ומקום התאספות לאומי.

העלייה למרכז הזה מסייעת גם להתפתחותו הרוחנית של כל יחיד, כמו שמסבירה התורה במצוות מעשר שני:

"ואכלת לפני ה' א-להיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם... למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים" (י"ד; כג).

כיצד תורמת סתם אכילה במקום הזה ליראת ה'? כדי להבין זאת עלינו לתאר לעצמנו כיצד אמור המרכז הזה להתפתח.

המקום/המקדש/ירושלים

אף כי הדבר אינו מצוין בתורה במפורש, ברור שהמשכן (ולאחר מכן בית המקדש) עתיד להיות ממוקם במרכז הזה - שהרי התורה מייעדת אותו כמקום להקרבת הקרבנות.

אמנם החיוב לאכול במקום הזה מעשר שני - שאינו קרבן - מצריך אזור מיוחד לכך מחוץ למקדש. אזור זה מוגדר בהלכה כתחום העיר שמסביב למקדש - תוך חומות העיר (שהפך לבסוף לתוך חומות ירושלים). אזור זה הוא המקום לאכילת מעשר שני ובשר קרבנות השלמים.

אוכלוסיית העיר תהיה מורכבת, מטבע הדברים, מהכוהנים והלוויים (משרתי המקדש) ומהשופטים ותלמידי החכמים הקשורים בבית הדין העליון (הסנהדרין), ודבר זה ייצור בעיר אווירת קדושה. לכן עשויה השהות בעיר לצורך אכילת המעשר והשלמים לסייע בהגברת יראת ה'.

החובה לפקוד את "המקום אשר יבחר ה' " מגיעה לשיאה אחת לשבע שנים - במעמד "הקהל". העם כולו - ובכלל זה הנשים והילדים - מתאספים לשמוע את המלך קורא בתורה. וגם כאן המטרה המרכזית היא "יראת ה' ":

"מקץ שבע שנים... בבוא כל ישראל לֵראות את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת [= ספר דברים] נגד כל ישראל באזניהם... למען ישמעו ולמען ילמדו ויָראו את ה' א-להיכם... ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (ל"א; י-יג).

[שימו לב לדמיון למעמד הר סיני.]

ירושלים: "יגעת ומצאת"

ספר דברים אינו מציין במפורש היכן עתיד להיות מקומו הקבוע של בית המקדש. מצוין רק שזהו "המקום אשר יבחר ה' ". כיצד אפשר לדעת באיזה מקום בחר ה'? בפרשת ראה יש רמז מעורפל לכך - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (י"ב; ה): ה' יראה לנו את המקום רק בתנאי שאנו נדרוש ונחפש אותו. זהו עיקרון מנחה בכל התגלות א-לוהית: "קרוב ה' לכל קוראיו" - ה' מתגלה למי שמבקש אותו, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. רק כאשר יתחיל עם ישראל לדרוש את ה' בכנות וברצינות יראה לו ה' את המקום אשר בחר.

דורו של יהושע לא הצליח לכונן מקדש של קבע. תחת זאת חנה המשכן בשילה, ושם נשאר במשך כל תקופת השופטים. בימי עלי ושמואל החריבו פלשתים את שילה, והמשכן נדד באתרים שונים. רק בימי דוד ושלמה התחילה השאיפה הרצינית לכינון בית המקדש.

אחת הפעולות הראשונות של דוד לאחר המלכתו הייתה לכנס את העם ולהעלות את ארון הברית לעיר המלוכה. שימו לב לדברי דוד בתארו את תכניתו:

"ויאמר דויד לכל קהל ישראל: אם עליכם טוב ומן ה' א-להינו נפרצה נשלחה על אחינו הנשארים... ועמהם הכהנים והלוים... ויקבצו אלינו. ונסבה את ארון א-להינו אלינו כי לא דרשנֻהו בימי שאול" (דה"א י"ג; ב-ג).

דוד המלך הבחין שבתקופת שאול הוזנח הארון ברמה הלאומית. בעיני דוד, העלאת הארון לירושלים היא בעדיפות לאומית עליונה.

יזמתו הבאה של דוד לאחר הבאת הארון לירושלים היא לבנות לו בניין קבע, כלומר: לבנות את בית המקדש.

"ויהי כאשר ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אֹיביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא, אנכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים יושב בתוך היריעה!" (שמ"ב ז'; א-ב).

אף על פי ששלמה הוא שבנה בפועל את בית המקדש, המקום שעליו נבנה נתגלה כבר בימי דוד (ראה דה"א כ"ב; א). הר המוריה - מקום עקדת יצחק - נבחר להיות מקום המקדש לדורות (ראה דה"ב ג'; א).

ירושלים כיום

כפי שעולה מספר דברים, ירושלים לא נועדה להיות רק העיר שבה נמצא בית המקדש אלא מרכז תרבותי לאומי ודתי לעם היהודי. לכן צריכות להיות לה הסגולות הנדרשות לעיר בעלת צביון דתי-לאומי, כפי שעולה מנבואות רבות. לדוגמה:

"ונקראה ירושלם עיר האמת, והר ה' צב-אות - הר הקדש" (זכריה ח'; ג).

"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיה ב'; ג).

כיום איננו יכולים לבנות את בית המקדש (אם זה מסיבות טכניות, אם מסיבות הלכתיות ואם מסיבות פוליטיות). אך כינון ירושלים כמרכז לכל העם היהודי - עיר של צדק ומשפט, תורה וקדושה - הוא בידינו, וחובתנו לחתור להגשמתו.